נשות הפירורים

יש מיעוט אחד גדול בעולם, לא גדול, ענק, שלא מדברים עליו. למיעוט הזה, המסתפקות במועט, הנשים מהצד, היושבות בחלון וסורקות שיערן שאני קוראת לו נשות הפירורים, אין מאפיינים סוציו-אקונומיים או גיאוגרפיים. הנשים המשתייכות אליו הן מכל השכבות, מהעשירון התחתון ועד העליון. בעלות שתי שנות לימוד ובעלות עשרה תוארים אקדמיים וגם בנות כל גיל. מ-15 ועד 85. הסיבה שלא כותבים עליהן ולא מזכירים אותן היא כי להיות מלקטת פירורים (מ"פאית) או מסתפקת במועט (ממ"טית) זו פדיחת-על. יותר מכך, אף אישה שמשתייכת למגזר זה לא תודה בכך בחיים. הן מוצאות צידוקים להיותן חברות במסדר האחיות המביך וחושבות שידן על העליונה ושהן חופשיות לנפשן לעשות כרצונן.

יש מחסור בגברים בעולם. ליתר דיוק, גברים ראויים, מחמש סיבות עיקריות:
1. נשים לרוב לא מוכנות להסתפק בבעלי השכלה נמוכה מהן. לגברים זה לא ממש משנה.
2. לגברים יש מנעד רחב יותר לבחירה: גבר בן 40 יכול בקלות לפרוץ בהורה עם בת 25 (ומכאן כל הווריאציות האפשריות, למעלה ולמטה בטווח הגילים). המקרים ההפוכים הם נדירים, אנקדוטיאליים ומאכלסים כתבות מוסף וסרטים תיעודיים.
3. ריבוי נשים מקובל בתרבות. גם המערבית, גם המזרחית. גם באפריקה, גם באמריקה. גם במזרח התיכון, גם במזרח אירופה. ל א מדובר בנישואין על הנייר אלא במצב בפועל. אבל כשאנחנו במערב שומעים על המתרחש במזרח אנחנו מצקצקים. בעוד שמה ההבדל בעצם? הרי בפועל המצב זהה.
כן, נשים מרובות גברים קיימות, יש אפילו ממלכת נשים, בני המוסו בסין! ויש פוליאמוריה! אבל כל התופעות הללו הן בשוליים של השוליים.
4. נשים לא מעטות מתמקדות בקריירה בשנות העשרים והשלושים שלהן על חשבון הצד החברתי/זוגי/פריוני ומסתפקות בפירורים ואז, לפתחו של העשור החמישי לחייהן השוקקים הן עומדות בפני שוקת שבורה. הגברים בני גילן התחתנו, התגרשו וכבר מטופלים בסטודנטית בת 23 כבת זוג.
5. נשים בכל גיל הופכות לכנועות ולצייתניות: הוא לא יכול, הוא עסוק, הוא עובד קשה, הוא עוד לא החליט, הוא מתוסבך, הוא מבולבל, קשה לו עם עצמו אבל הוא נשבע שאני אהבת חייו ושאר קשקושי-קשקושים. אז הן יושבות בחלון וצובעות שיערן. למה הן מסכימות להסתפק במועט מגיל צעיר? אין לי מושג.
ומה, אין נשים שסתם רוצות ליהנות מיחסים עם גברים ללא שום מחויבות מצדם? מה, אין כאלו כלל? יש, בנסיבות מסוימות, לתקופות קצובות. לא כדרך חיים. וזהו כנראה ההבדל הגדול בין נשים לבין גברים.

ומכאן שיש הרבה מאוד נשים פנויות בעולם שאין להן בן זוג קבוע לצורך משק בית משותף ואו גידול ילדים ואו כדי לחלוק עמו את כמה עשרות השנים שלנו על פני האדמה. אלו נשים עצמאיות, משכילות, נאות ומטופחות. והן מחפשות. מחפשות ומחפשות. בגיל הפריון הן מחפשות ממש עד השנייה האחרונה וגם אחריה אב לילדיהן העתידיים. נשים רבות מאוד, משכילות עד מאוד לא יודעות כלום על עקומת הפריון. על תפקודי גופן. כלום. הן משוכנעות, כי ראו כתבה בטלוויזיה, שגם בגיל שישים יוכלו להפוך לאמהות ביולוגיות. קורע-לב לראות ולשמוע אותן. פריון הנשים שונה מזה של הגברים. אי אפשר להתעלם מכך על אף הרפתקנותו של המדע המתקדם.

חלק אחר מבין הפנויות הוא הגרושות. גם הן לא מוכנות לוותר על פרק ב' מהמם. ולמה שיוותרו? הן התחתנו לפני חמש-עשר-עשרים-שלושים שנה, חשבו שזה לנצח אבל טולטלו ע"י מציאות זו או אחרת. וכעת, נרגשות ומאושרות מהחופש ומהחיים החדשים המצפים להן, הן מכווננות לדבר הבא ובטוחות שיגיע אוטוטו. אבל הן לא מבינות לאיזה קרב הן יוצאות.

המלקטות, ז'אן-פרנסואה מילה, 1857, מוזיאון ד'אורסיי, פריז

יש בעולם שוק של המוני נשים משכמן ומעלה והרבה פחות גברים המתאימים להן. או שהם נשואים, או שהם גרושים ואז כאמור יש להם מנעד בחירה-חיפוש-מציאה רחב פי 3 לפחות מזה של הנשים. במובן זה שוויון הזכויות, ההשכלה, העצמאות הכלכלית לכאורה לא שינו דבר ביחסי גברים-נשים.
למה? כי גרושים, אלמנים ורווקים מסוחררים מהלונה פארק הנשי המנצנץ והאינסופי ופעמים רבות גם ירצו באישה הצעירה מהם ב-10-20-30 שנה.

והגברים מה, כולם בהמות חסרות רגש המפרים את אמון הנשים הרשמיות לכאורה שלהם? לא רק. הסוציולוגיה וקליפת התרבות הדקה בה אנו עטופים מבייתות את הביולוגיה. הציווי הביולוגי של הגברים הוא לפזר את זרעם ככל שאפשר. הציווי הביולוגי של הנשים שואף לקנן יחד עם עזר כנגד. אני מדברת בהכללה רבתי-רבתי ועל מודל הטרוסקסואלי. המודלים האחרים מושפעים מנתוני הפתיחה הללו אך לא סותרים אותם ומקובלים באותה מידה מבחינתי.

בטח שלא כל אישה צריכה ללדת ולא כל קשר צריך להסתיים בנישואין. אני מתכוונת רק לרצון הכמעט מוחלט לחלוק את החיים או לפחות חלק ניכר מהם עם מישהו. אבל באופן פרדוקסלי השאיפה לביחד המסוים והבלתי אפשרי הופכת את הנשים המוצלחות פלוס+ למסתפקות במועט.

"במועט" זה רומן עם גבר נשוי, שגם הוא מאוד מוצלח אלא שהוא קצת נשוי, טפו עליו. ואם הוא לא נשוי הוא מג'נגל בין כמה נשים, כי הוא יכול. אבל גם אם הוא נשוי הוא לא פעם מג'נגל בין כמה נשים כי הוא יכול.
אותן נשות פירורים מסתפקות במועט, שנמאס להן להיות, כלומר לחיות, בלי בן זוג משמעותי מוכנות לעסקת החבילה עם הנשוי ואו המג'נגל. הן מוכנות לפגוש אותו לפי תכתיביו, יכולתו וצרכיו: ר ק פעם בשבוע, כי הוא נו-רא עסוק ואו נו-רא עסוק, או פעם בחודש או פעם בשלושה חודשים. הן מוכנות כי הן מאמינות שיצליחו א. לגאול אותו מזרועות המפלצת המתנכרת לה הוא נשוי בעל כורחו (זה מה שהוא מספר להן) ב. שיצליחו לאלף את המג'נגל הרווק בזכות חד פעמיותן. הן רק לא יודעות שיש עוד כמה הכי מוצלחות כמוהן ושבתנאי השוק הנוכחיים, קונים בלבד, מצבן הוא לא מהמשופרים.

הן חיות בהולד. מסתפקות בפירורי זמן ותשומת לב ומשקרות לעצמן. ומתרצות ומעוותות את המציאות שתתאים לאופן בו הן תופשות את עצמן, כנשים חזקות ועצמאיות בעלות חופש בחירה. בעודן בהולד שיכול להימשך גם שנים וגם עשרות שנים, הן לא ממש ממשיכות לחפש אב לילדן העתידי, אם זה רצונן, והן לא מחפשות באמת בן זוג אחר ונגיש יותר חוץ מהלא מושג המושלם שלהן, גם כי הן מותשות מהשיטוטים וגם כי הוא הרי כה מפנק וא ו ה ב אותן ואומר להן את זה פעם בירח מלא והן מאמינות שזה עניין של ימים-חודשים-שנים-חומשים עד שהילדים יגדלו, אישתו תתפגר ואו תחליט לעזוב אותו, או עד שהפנוי הפרוע יבין שהיא-היא המתאימה לו ויפסיק את חיפושיו וכיבושיו האינסופיים. והן משוכנעות בכך בכל-כל לבן הדאוב והמתפורר והמסתייד ממהלומות.

זהו המיעוט הענק של נשות הפירורים המסתפקות במועט, הממ"טיות. הן מוכנות לגבר לפי שעה, גבר נשוי או לא, גבר שמסביר להן שהוא לא פנוי בראשון-שני-שלישי-רביעי-שישי-שבת, אבל יש לו שעתיים בחמישי בין שתיים לארבע ושתי דקות ולכן ממש כדאי לה להתאים את עצמה כי אחרת לא ייפגשו עוד שלושה שבועות וחצי.

מישהו אוסר על המ"פאית, מלקטת הפירורים, לחפש את האחד איתו תוכל לרוץ בכל שעות היממה, 365 ימים בשנה? או למצוא הרפתקאות לבינתיים עד שההוא יתפנה? איש לא אוסר עליה. אבל נשים, אחרי שמצאו את המושלם לכאורה, את זה שאין שום סיכוי שיהיה איתן לנצח, לא ממש ששות לחפש מישהו לעשות איתו ילד או לחלוק איתו את חשבונות החשמל, וגם ההרפתקניות בסוף תמיד ירצו יותר מהגבר שלכאורה משמש להן רק לשעשוע חלקי (כן כן, יש ויש, למה להכליל. בסדר).

ככל שיש פחות גברים המוכנים להתחייב לאישה אחת כך יש יותר מסתפקות במועט. והן, נשות הצד, מלקטות הפירורים, שגבן משתוחח לאטו מרוב חיפושים על הקרקע אחר עוד פירור ועוד פירור, לא יודו בכך. הו לא. לא בפני עצמן לעצמן. ואפילו לא בפני חברותיהן הטובות, להן הן חופרות עמוקות בסוגיית "כשהוא אומר לי כן, למה הוא מתכוון?" המ"פאית היא אישה מאמינה. מאמינה בכל מאודה. היא מאמינה שיום יבוא והצלופח החמקמק יהיה שלה. שיום יבוא והיא לא תהיה לבד 360 ימים בשנה. ובינתיים היא מסתפקת בפירורים בעוד הוא בולס בתאוותנות את כל הבופה.

חבל, חבל על הממתינות. לא מגיע להן להיות נשות פירורים, אין שום סיבה שימתינו למה שלא יקרה לעולם. עדיף שיניחו את הריגושים לכאורה, את החלומות באספמיה ואת האמונה התמימה שהכל יסתדר ויום אחד יוכלו לפסוע יד ביד אחרי ארוחת שבת עם המושלם על חוף הים. לא ולא. הוא יישאר עם רעייתו, דבק בג'ינגוליו.
גם את הפנויים לכאורה, הבלתי מחויבים, לא תצליחו למסמר מתישהו. לא. שפע ההזדמנויות שיש להם והמודעות לכך שהם יקרי מציאות בשוק המטורף מסחררים אותם. תמיד, הם יודעים, יהיו נשות פירורים שיסתפקו בכמה טיפות במקום בכוס מלאה.

החיים חולפים במהירות מסחררת. לצמצם שנת חיים של 365 ימים לחמישה ימים קסומים, ללגום את האושר בו אתן חפצות בקשית זה ממש לא סבבה. למרות שנדמה לכן שכן.


כל הזכויות שמורות © דבורית שרגל

גם ילדים אוהבים את איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?

אחד הדברים המפתיעים באשר ל"איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?" הוא החיבור של ילדים לסרט, שזה משהו שלא צפיתי מראש לפני הקרנת הבכורה. כששאלו אותי אז, בעידן הפרהיסטורי של לפני 21 בנובמבר 2014, אמרתי שזה סרט למבוגרים, אבל מתאים לילדים מסוימים, למשל כיתת המחוננים מביה"ס גרץ בת"א לה העברתי סדנת תחקיר בשנת הלימודים הקודמת, והבטחתי להם שאזמינם לפרמיירה, וכך היה.
הם נהנו מאוד, אבל זו הייתה רק ההתחלה, כי אחריהם הגיעו המוני ילדים להקרנות, הגיעו ומגיעים כלומר, וגם הם אוהבים את הסרט.
אחת הסיבות לכך, כך ניסו להסביר לי, היא שיש לסרט קול ילדי, בקריינות שלי, הכוונה, וזה משהו שכלל לא הייתי מודעת לו ולא חשבתי עליו ככזה, בעת העבודה (המאוד מאוד קשה) על הקריינות.
סיבה אחרת לחיבור של ילדים לסרט, כך אמרו לי, היא התמימות שבו. קצת קשה לי לחוות דעה על שני ההסברים הללו, כי אני עמוק בתוככי העניין, אבל בסדר, אם זה מסביר משהו, אז אוקיי.

אחד הדברים המדהימים הקשורים בסרט זה התגובות מהצופים. בין אם אני נמצאת בהקרנה, בשיחה שלאחר מכן, ובין אם אני לא, ואז מגיעים המיילים וההודעות בפייסבוק, שמוכיחים לי פעם אחר פעם שסיפור האהבה לספרים הוא לא רק סיפור שלי, אלא סיפור אהבה בין דורי, שכולל תחושות קולקטיביות רבות מאוד. ואת זה ידעתי לחלוטין בעת העבודה על הסרט, אני חושבת שמהרגע הראשון. שמחה להיווכח שלא טעיתי.

הנה דוגמה מהיום לתגובה מלבבת במיוחד:

מעבר לכך שהסרט שלך היה טריגר נהדר ליציאת-בנות משפחתית (אמא, שתי אחיותיי ואני הגענו להקרנה בקור של שתי מעלות בשישי בערב), החלק הטוב באמת היה לראות את ההתרגשות על פניה של אמא שלי, שגדלה כמובן על הספרים. היא סיפרה לי מיליון פעמים איך כשהייתה קטנה נהגה לומר לאמא שלה – סבתא שלי – שהיום היא מתרחצת כמו נוריקו-סאן: קודם סבון ורק אח"כ מים. סבתא שלי הייתה משתגעת, כך אמא שלי מספרת. ויש גם המון סיפורים על איך הספרים הובילו את אמא למקומות אחרים ורחוקים, מחוץ לרמת גן…
הקשר של אמא עם הספרים קשור לקשר שלה עם אמא שלה, סבתא שלי, ונדמה לי שזה חלק מהעניין. כשיצאנו, אמא דיברה שוב ושוב על כמה שהסרט שמח. נדמה לי שממש החזרת לה משהו טוב מהילדות.
כשהיא ניסתה לעניין אותי בספרים כשהייתי קטנה, אני זוכרת שהם סקרנו אותי, אבל מסתבר שמי שנדלקה על הספרים הללו יותר מכולם מקרב "הילדים" זו אחותי הקטנה, באמת קטנטנה, היום בת 14.
בקיצור, היתה חוויה נהדרת, ומסתבר שחוצת-גילאים. תודה.

וזה לוח הקרנות ינואר ברחבי הארץ יחד עם לוח מודעות, עליו הדבקתי היום פוסטר של הסרט.

לוחדיזנגוף

בעמוד של איפה אלה קרי… בפייסבוק כבר ביקרתם?

איפה הילדות?

כולם ודאי זוכרים את הרפתקאותיי עם אחיינית הקסם, בקרוב בוגרת מצטיינת של כיתה א'.
בחודשים האחרונים לא הצלחתי לפגוש אותה הרבה, ובגלל החורף הברזתי גם משני מפגשים משפחתיים.

הקסם התקשרה אלי, וכשהסברתי לה שאני לא יכולה להגיע עם הקטנוע בגלל הגשם והקור, הציעה לי לרכוש מכונית. אמרתי לה בסדר, ביום ראשון אקנה, ושכחתי מזה. שבוע לאחר מכן היא התקשרה ושאלה למה לא הגעתי. אמרתי לה שקר וזה, והיא הזכירה לי שהבטחתי לרכוש מכונית. עניתי שהתברר לי שאין לי מספיק כסף לכך. למחרת שמתי נפשי בכפי ונסעתי לבקרה למרות הקור. וכשהזכרתי, בתשובה לשאלתה, שעדיין אין לי מספיק כסף למכונית, הביאה את קופת החיסכון שלה והציעה לי את כל תכולתה. נו, לא קסם?

כרגיל, הציעה הקסם (בצילום, מחופשת לבת הים הקטנה כמובן) את אחד ממשחקיה החדשים. בעיקרון אני ממש לא אוהבת משחקים, קופסה או אחרים, אבל זה רק בגלל שאני מאוד כושלת בהם. אך אם אני נקראת לדגל, מיד אני מוותרת על כל תסביכיי.

המשחק הוא נחש מי בהוצאת קודקוד. תחילה התפעלתי מאוד: הרעיון הוא שבעזרת שאלות צריך למצוא מיהי הדמות המופיעה על הכרטיס שלך, ועושים זאת על דרך האלימינציה, בשאלות של כן ולא. נניח: האם לדמות שלך יש שיער שחור? אם התשובה היא לא, מסירים את כל הכרטיסים של הדמויות שחורות השיער, וכנהלאה.

אחרי כמה דקות פתאום שמתי לב: יש בערך עשרים דמויות של גברים (וילדים) וחמש דמויות של נשים (וילדות).
שאלתי המאוד פשוטה לקודקוד היא למה? למה נשים צריכות להיות במיעוט במשחק שכזה? מה ילדות צריכות להבין מכך? מה הרעיון בדיוק? מעצבן, וחבל שזה מה שמקלקל את המשחק המוצלח הזה.
חכו-חכו, עכשיו, משמגיע האביב וקטנועי  יחזור לתפקיד סוסי האביר אבדוק אחד-אחד את כל משחקי הדור הבא.
קודקודים, היזהרו.

לקריאה מתוגברת: על סטריאוטיפים בקלטות ילדים (כרמית ספיר-ויץ, מעריב).

סינדרום עליסה בארץ הפלאות


מכירים את זה שחוויתם משהו בילדות, וכשבגרתם אתם משכנעים את עצמכם, או שמשכנעים אתכם שזה לא קרה באמת?

למשל, פעם נסעתי עם המשפחה לאנשהו, בלילה, והייתי בטוחה שאני רואה על הכביש גמדים. עם מצנפות וכל זה. הורי כמובן התייחסו לזה בביטול, וגם אני השלמתי בהמשך החיים עם כך שזה לא באמת קרה. אבל מהיום אני מסתכלת על הכל אחרת.

כשהייתי קטנה וחליתי באנגינה (הייתה מאוד פופולרית אז, אנגינה), וזה קרה פעמיים בחודש, הייתי "רואה הכל מרחוק". כל העצמים בבית נראו לי רחוקים וקטנים. דיווחתי על כך לרשויות, ורופאי הילדים (אימי לא הסתפקה ברופא ילדים אחד מעולם עבורנו. כבר מגיל אפס זכיתי על כל שיעול לשלוש סקנד אופיניינס) אמרו תמיד שזה מהחום ושזה יעבור. זה באמת עבר, אבל זה היה סיוט שאין לתאר, בעיקר בגלל האלמנט המפחיד שבזה. הייתי ממש קטנה (פחות מעשר), ולא הבנתי בכלל מה זה אומר, "לראות את הכל מרחוק". במהלך הזמן ואחרי שזה חלף חשבתי שדמיינתי ואו חלמתי את זה. עד היום, כשפתחתי ידיעות והארץ.

ילדה בת 11 שלקתה בשפעת החזירים, הגיעה לבית החולים שיבא עם "תסמונת עליסה בארץ הפלאות":
"היא התלוננה שהוריה מדברים אליה באופן אטי מאוד וזזים בהילוך אטי".
בהארץ דיווח מפורט כולל ציטוט ממאמר:

"במאמר דווח כי הילדים סבלו מ-6 עד 23 התקפים של התסמונת מדי יום, כל התקף למשך 5 עד 20 דקות, על פני שלושה שבועות עד חודש, עד שחלפו. בספרות הרפואית נקשרה התסמונת גם למצבים נוירולוגיים נוספים, בעיקר בגיל הילדות, לרבות אפילפסיה, צריכת סמים – ואף סמים קלים כמו מריחואנה – סכיזופרניה וכאבי ראש מסוג מיגרנה".

לא ייאמן, זה אמיתי! לא דמיינתי!

מה שכן, לא הייתה לי אפילפסיה, עדיין לא צרכתי סמים והסכיזופרניה פסחה עלי, נדמה לי. כאבי ראש – כן, ליוו אותי הרבה שנים.

עכשיו אני מחכה לדיווח על תסמונת גמדי גינה בכבישי ישראל במאה שעברה.

חשבת אולי להיות………..

….מורה לרכיבה על אופניים?
או
מסיע/ת אנשים שיכורים לבתיהם (במכונית שלהם, הכוונה)?
או
קואוצ'ר/ית לכותבים?

על מנת לתרום את חלקי למיגור האבטלה במשק, ומאחר ששמעתי על/ המצאתי שלושה מקצועות די חדשניים, החלטתי, כהרגלי, לחלוק את הסטארט אפים שלי עם העולם. שמישהו יתעשר לפחות, אם לא אני.

מורה לרכיבה על אופניים

כן, גם אני פערתי אוזניים כששמעתי על כך לראשונה, שהרי אני ושכמותי למדנו לרכוב לבד על אופניים. נפלנו וקמנו, או שכלל לא נפלנו, או שכלל לא קמנו, אבל בסוף הצלחנו.

אצלי זה היה קצת מסובך: נכון יש ילדים שמעשנים ומסתירים זאת מהוריהם? אני נאלצתי להסתיר את תשוקתי לאופניים ולרכוב על אופניים של אחרים מאחורי גבם של הוריי, שסירבו בכל תוקף לרכוש לי אופניים ואו לאשר לי לרכוב עליהם, מחשש שארוצץ את גולגלתי. התוצאה הייתה שבגיל 20 קניתי לי אופניים לראשונה, ומאז החלפתי כשמונים מיליון זוגות, ועד שלא עשיתי רישיון על הקטנוע דהרתי עשרות שנים ברחבי העיר והסביבה על אופניים, פיצוי על ילדותי העשוקה.

אבל למה אני מדברת על עצמי? מה שהתכוונתי בכלל לספר זה שלהורים היום לא תמיד יש זמן או יכולת ללמד את הילדים שלהם לרכוב על אופניים, ולכן הם מפקידים את השליחות בידי אחרים. הילדים, מצדם, כנראה לא צריכים להילחם יותר על הישרדותם בשכונה, פשוט כי אין יותר שכונה, ואת חייהם הם מבלים בחדרים ממוזגי מחשב, ולכן כנראה התעורר הצורך, במקומות מסוימים ובשכבות מסוימות לכונן מורים לרכיבה על אופניים, ולחלקם יש כבר אימפריות קטנות. מה שכן, אני בטוחה שבדימונה למשל הילדים לומדים לרכוב על אופניים לבד.
תוס': המורים מלמדים גם מבוגרים. כמובן.

נהגים לשיכורים

קראתי על כך בתקציר לאיזשהו סרט. אני לא יודעת אם יש מקצוע כזה בעולם, אבל לדעתי, כל מי שיפתח לעצמו עסק שכזה, ויעבוד אפילו רק בחמשוש, יוכל לעשות כסף נאה ביותר. הרעיון הוא כזה: עומדים במרכזי בילוי, במקום מרכזי ובולט, אולי אפילו קושרים את עצמך לבעלי המקום, שיציעו את שירותייך, ואלו עוקבים אחר לקוחותיהם, ומציעים את השירות הזה למועדים לפורענות.
מעין מונית, אבל באוטו שלך. כמה משלמים? עלות מונית בחזרה לנקודת המוצא, X 2, למשל. והנה הצלתם את חייכם וחיי עוד מישהו בכביש.
בעצם זה יכול להיות פרויקט משותף למשטרת ישראל ולבעלי ברים בעיר. לא שווה?

קואוצ'ר לכתיבה

מאחר שאני מתייסרת, כלומר נהנית מכתיבה בשנה האחרונה, אני יודעת כמה צריך מישהו שיכוון אותך ויאיר את עינייך. כמו שהסביר לי הקואוצ'ר שלי, רוב האנשים הכותבים (לא משנה אם ספרים או תסריטים) עסוקים רוב הזמן ב"סידורים": הכנות או תחקירים או כל מיני ענייני החיים השוטפים.

תפקידו של הקואוצ'ר הוא לטלטל אותך. להגיד לך למשל, אוקיי, די עם הסידורים. או: די עם התחקיר: או די עם ספורט ההגשות שפשה בתל אביב (הכוונה הגשות לקרנות ולתחרויות ומה לא). פשוט תתחילו לכתוב. די להתאמן על הסינופסיס המושלם שיעבור את הלקטורים האלו והאלו.

הקואוצ'ר צריך גם לדעת לכתוב בתחום הרלוונטי, ולעזור לכתוב בפועל, אחרי שהתגברת על מכשלת הסידורים, ולדובב אותך, ממש כמו פסיכולוג, מה הסיפור, ומה את רוצה לומר, ומי הגיבורים ועוד.
עד שיצוצו קואוצ'רים כאלו כפטריות אחרי הגשם של אתמול, יש לי אפילו להציע אחד כזה.

אי סדר, תריסים, תספורת ותיכוניסטים

מישהו שאל אותי מה נהיה בליל האי סדר אחרי שאכלנו ולמה לא עדכנתי. בדרך כלל אני לא נוטה להבטיח לכתוב על משהו ולוותר, אבל הפעם, לאחר האוכל פשוט אבדה לי אנרגיית הכתיבה, אף שהשיחה סביב השולחן הייתה מצוינת ביותר והפליגה למקומות ראויים לגמרי. בכל מקרה, עבר שבוע ואנשים שואלים אותי ביותר משמץ קנאה איך היה. אז הנה, החוב, חלקית:

אם להיעזר במראי המקום של מיא, השיחה הייתה על סקס ומחדלי הגברים במהלכו, על יציאתו העמומה של יהודה פוליקר מהארון, על מלחמת המינים המתישה והרצון להניח את הנשק, על אתאיזם, והאם יש אתאיסט אמיתי בעולם, על הומוסקסואליות בעת העתיקה, על ההבדל בין מדע בדיוני לספרות פנטזיה, הפרשות גוף, גברים מזדקנים ונשים מתבגרות, נשים כתפלצות בפוליטיקה, פיתוח גוף, נרקיסיזם, תרופות פסיכיאטריות וחתולים.

טיולים

השבועיים האחרונים היו מרובי טיולים רגליים, יפו תל אביב ובחזרה, מאחר שהאגודל שלי מגובסת (אצבע האיתות בקטנוע).
בין היתר גיליתי כמה שכיות תל אביביות ופכים קטנים.

למשל, הבתים בשרונה שעל רח' קפלן: הידעתם שהחלונות שלהם, אלו שנראים כמחופי תריסי עץ משופצים ומדוגמים הם לא יותר מריקועי פח עם ציור של תריסי עץ עליהם, כי עדיין לא שיפצו אותם ורצו לשמור, כנראה, על חזות נאה של החולפים ביעף בואכה איילון? לא שערורייה? ממש כמו אולפן הוליוודי.

או, הבית של מבקר התיאטרון ד"ר חיים גמזו, שבזכותו המציא קישון את הביטוי לגמוז (לבקר בכסחנות), נמצא ברח' בר כוכבא 67. עברתי שם, נניח, אלף פעם בחיי התל אביביים? בחיים לא שמתי לב לשלט הזה.

gamzu

תספורת

אלומית הסבה את תשומתי לכך שרק בארץ קוראים לתספורת בוב החדשה שלי (דומה קצת לזו של אנה קרינה ב-Header של הבלוג) "קארה". מאיפה בא זה השם?
ועכשיו נזכרתי שבסוף 2008 הקדשתי לתספורת הזו פוסט, טרם ידעתי אז שיום יבוא וגם אני אאמצה. התגובות ברחוב אוהדות. דומה שיש לחיתוך הזה בקו הצוואר איזה אפקט ממגנט.

vivre

תיכוניסטים

במהלך חופשת הפסח מצאתי את עצמי, ביום אחד של ערפול חושים, בדיזנגוף סנטר. טעות מרה לכל אדם, ובעיקר לי. הסנטר היה מצופף בתיכוניסטים. מסות עצומות ומפחידות. מה מפחיד בהם,  תגידי, וסליחה מפני כל מי שמגדלים את המחמדים האלו בבית, או מחוברים אליהם רגשית וגנטית: הם פשוט מתנהלים כזומבים, במין דבוקות גדולות מזוגגות מבט, אוחזים בתספורת אחידה, בנים ובנות כאחד: שיער ארוך חלק חלק, עם פוני המודבק לצד המצח. תספורת/קת הדורשת תחזוקה נוקשה. היוניפורמיות הזו, בגדים, תספורות, מבטים, טון דיבור, כלומר המהום, היו מטרידים ומפחידים.
תגידו: או, רואים שהקששת, ראי איך את מדברת על הדור הצעיר. ייתכן, ייתכן. חי נפשי שאני לא זוכרת את עצמי כך, אבל צבא הצללים הזה הנראה מאיים.

דברים שרואים רק באוטובוס

אקופונקטורה
ליד הספורטק עולה ברנש כבן שלושים ומשהו, מתחיל לגדל כרס קטנה, לועס מסטיק באינטנסיביות מדאיגה, עד שהסתימות שלי כמעט עפו. שיערו קצוץ, שחור, מלא. יושב ברגוע.
רק שממרכז ראשו, ממש באמצע, בנקודה הכי גבוהה של הקודקוד תקועות שתי מחטים, שנראות לי כמו מחטי דיקור סיני.
מה לעשות? להגיד לו, היי חבר, המדקרים שכחו לך שתי מחטים בראש?
או: היי חבר, אתה לא מפחד שמישהו ייתן לך צ'פחה? או שתיתקע בגג של משהו, או שמישהו מהנוסעים יעיף עליך תיק?
ירדתי לפניו בלי להציל את חייו.

נרגילה
שלוש בנות יושבות על המושב המרובע (יענו שני כסאות פונים לכיוון הנסיעה ושניים בניגוד לו). שתיים מהן מאופרות בפס שחור שמקיף את כל העין ואז מזנק לו למעלה, בלכסון מתריס (זה אופנתי זה?). השלישית, עדינה למראה, לא מאופרת כלל. אחת שמנה, אחת רזה אחת בינונית.
הן בדרך לתל אביב, מדברות על סיגריות. כמה עולה חפיסה (20 ש'? ג'יז), ומה הן אוהבות (ML אאל"ט). זו לועסת מסטיק כשהיא נכנסת הביתה, אבל אמא שלה שמה לב מיד, זו שמה בושם, אבל אמא שלה אומרת לה, מה, את עובדת עלי? והשלישית, שפר עליה גורלה: בבית של אבא מותר לה לעשן חופשי, ולא רק זה, הוא הבטיח לה שכשתהיה בת 16 ייתן לה במתנה את הנרגילה שלו. למה, מתי תהיי בת 16, שואלת הבינונית? דאא, באוקטובר! עונה בעלת הנרגילה העתידית. אני יורדת, כמעט נתקלת במגף המסומר של הבינונית עם הפס.

מחוננת
ילדה כבת 11-12 שנראית כמו ילדה. היא לובשת בגדים של בנים, התלתלים הבלונדיניים שלה אסופים בצמה מרושלת. יש לה שלושה עגילים צבעוניים בתנוך אחד. בטח הייתה תינוקת חמודה אש, אבל עכשיו הפנים שלה זעופים. מאוד. על מה?
הסלולרי שלה מצלצל. בקול עייף היא אומרת: "מה לימור?" ואחרי שהקשיבה שתי שניות היא מסבירה ללימור מה עושים עם האפס נקודה שמונה אחוז בשאלה על העוגיות, ואיפה הנעלם במשוואה. "לא, מפגרת", היא אומרת בכעס, כשלימור לא מבינה, ואז היא מתעשתת וגומרת את ההסבר.
עוברת דקה וחצי, והטלפון מצלצל שוב:
"מה"? שואלת תכולת העיניים הרושפת: ואז, בעל פה, שהרי אנחנו באוטובוס, מסבירה לילדה שמעבר לקו איך נכנסים לתפריט מסוים במחשב, וממנו איך מגיעים לאתר כלשהו. היא מפרטת לה בקלילות כעשרים פעולות שונות, של מסך בתוך מסך בתוך מסך. ובסוף הטיפשה בצד השני, שיושבת מול המחשב, מצליחה, כנראה.
הגאונית הקטנה מזעיפה את גבותיה עוד יותר, ואני יורדת, מלאת קנאה.

רוסי
"נהג, תסגור את הרדיו, זה ברוסית!", צועקת אישה מקצה האוטובוס.
הנהג המבוגר לא שומע אותה. האישה, כבת 45, מגיעה עד הנהג:
"נהג, זה אוטובוס ציבורי, פה לא רוסיה, שים מוזיקה ישראלית!"
הנהג לא עונה. לידו עומד מישהו: "מה רע ברוסית?" הוא אומר לאישה במבטא רוסי בולט.
האישה חוזרת למקום.
פאק, הייתי צריכה להתערב ולסתום לה את הפה. שוב שתקתי.
אני יורדת אחרי הסיבוב.

אחותי
אני מצלצלת בפעמון ועומדת, מתכוננת לרדת. במושב שפניו מנוגדים לכיוון הנסיעה יושב אדם עם שפם ענקים. לא רואים כזה דבר, רק אצל רס"רים ותיקים. הוא נועץ מבט בכתף השמאלית שלי. אני מסובבת את הראש ורואה דבורה שוכנת עליה לבטח. אני מסתכלת עליו במבט מתחנן (כנראה), הוא מושיט יד ומעיף ממני את הדבורה.
אני אומרת תודה ויורדת.

בין שלוש ערים. ציפורים בז'בוטינסקי, מבעד לחלון די מטוונף
שבת, מבעד לחלון מונית מטונף. ציפורי ז'בוטינסקי-ב"ב נחות מפיח האוטובוסים