למה "איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?" לא שודר ולא ישודר בטלוויזיה הישראלית?

סיפורם של ישראל וינקלר ואלדד בוגנים, הכיצד סרטם לא התקבל לפסטיבל חיפה אף שלא צפו בו לפי גרסתם ולפי הוכחות וימאו שהביאו ובכפוף לדעתם החולקת של אנשי הפסטיבל, מכה גלים.
עדכון: זה לא נגמר בטוב לעת עתה. אני לא מאוד מופתעת.
סיפורי הידוע בחלקו, באשר לאיפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? שונה. הגיע הזמן להביאו במלואו.
במחצית השנייה של 2014 שלחתי את הסרט לכל הפסטיבלים בישראל: דוקאביב, ירושלים, חיפה. הסרט לא התקבל לשום פסטיבל. באותה עת עוד לא היה לי חשבון וימאו ועדיין לא הייתי אמונה על צפיות בקישור שנשלח ובכלל על כל הטכנולוגיה הפשוטה הזו. כך שאין לי שום ראיות לכאן או לכאן. אבל מה, ההתלהבות בה הוא התקבל ומתקבל ע"י הקהל מאז ועד היום מובילה למסקנה שאם כל הלקטורים ומנהלי הפסטיבלים צפו בו הם כנראה עיוורים או שהם לא נמצאים בתפקיד הנכון. אפשרות שלישית? אשמח לשמוע.
 –
הלאה. הסרט נשלח לכל קרנות הקולנוע ולכל גופי השידור בישראל. שלוש פעמים. אפילו ארבע.
יס דוקו דחו אותו ארבע פעמים (אחרי שברביעית הם פנו אלי). בפעם החמישית, כשפנו אלי שוב (אחרי שהצלחת הסרט המובהקת הייתה בלתי ניתנת להכחשה יותר), הציעו לי עליו 10,000 ש' ל-15 שידורים(!). למען הלא בקיאים: הסכום הבסיסי שערוצים משלמים על "הפקה": 300,000 ש'. אבל ברגע שהוא עובר למסלול "רכש" ינסו לקנות אותו ממך בגרושים. הפקת הסרט עלתה 500,000 ש'. אמרתי "לא".
ערוץ 8 תעתעו בי במשך שנתיים, כן-לא-אולי, באפריל 2014 אמרו "כן" ואחרי שבועיים אמרו "לא". למה? כי "אנחנו מעדיפים להשקיע בסרטים אחרים". שנתיים לאחר מכן אמרו הוא מתאים לסינמטקים, לא לטלוויזיה. לצחוק או לבכות? תחליטו.
לערוץ 1 זצ"ל הוגש הסרט שלוש-ארבע-חמש פעמים מאז 2012. לא התקבל. בסוף, דקה לפני סגירת הערוץ הודו שם שהסרט "נפל בן הכיסאות" (מה?). כדי לתקן את העוולה הציעו לי לשדרו ועדיין אמרתי לא, מאחר שהסכום שהוצע לא התקרב בשיט לעלות ההפקה.
ערוץ 2, ערוץ 10, ערוץ 20: דחו אותו.
הקרן החדשה לקולנוע – דחתה את הסרט שלוש פעמים.
גשר, קרן מקור – דחו את הסרט.
קרן רבינוביץ – הקרן דחתה את הסרט כמה פעמים. זמן רב אחרי שהושלם התקבל ערעורי והסרט זכה בתקציב השלמה. הללויה. המשך יבוא.
שורה תחתונה: בגלל הצלחת הסרט ואהבת הקהל, כשנה אחרי שיצאתי איתו לדרכים החזרתי את עלות ההפקה שלו. כלומר, הסרט הצליח למרות ועל אף. נוק-אאוט היסטרי למסרביו.
כמובן שאפשר להזמין אותי להציגו בכל מקום בישראל (ובעולם). 

אבל מה עם כאן, תאגיד השידור המהפכני?

פה אני מגיעה לסיפור הטרי. כל הטרילוגיה שלי הוגשה לתאגיד לפי הצעתם הראשונית. כל הסרטים קיבלו, שנה ורבע (!) לאחר מכן, וגם זה אחרי לחץ בלתי מתון ועצבני שלי, תשובות שליליות. השיא היה תשובת הלקטורים לשאלה למה אאקוקל"ס לא ישודר בתאגיד הציבורי:
מדובר בסרט מוכן שכבר הוקרן בסינמטק ובמקומות נוספים בארץ פעמים רבות . לכן איננו מתאים לנו למשבצת הנוכחית.
המילים "זלזול באינטליגנציה" קטנות על התשובה המופרכת הזו, והנה הסיבה: באפריל 2017, כמה חודשים לפני שקיבלתי את התשובה פנה התאגיד ליוצרים בזו הלשון:
…ראשי התוכן בתאגיד הביעו את רצונם לרכוש זכויות על תכנים קיימים ומוכנים. לשם כך הם רוצים לפנות אך ורק ליוצרים שתמה תקופת השידור של הפרויקטים שלהם בגופי השידור השונים, והזכויות חזרו למפיקים/ליוצר עצמו. היוצרים… ש…מעוניינים להציע את עבודתם למכירה לתאגיד, מתבקשים לשלוח פרטים עליה, כמה שיותר מהר..
כלומר, התאגיד ביקש סרטים שכבר שודרו! קל וחומר צריכים היו לחטוף סרטים שלא שודרו מעולם בטלוויזיה, לא?
משקיבלתי את התשובה חסרת הפשר השבתי לתאגיד כך:
צופי הסרטים שלי בסינמטקים ובכל רחבי הארץ (ספריות, קיבוצים, מתנ"סים, בתי אבות, בתי ספר) הם צופים מאוד מובחנים.
מדובר בעידית, באלפיון העליון של צרכני תרבות (אלפיון = לא בכסף אלא בהשכלה ובחשיפה לגירויים תרבותיים).
רוב אזרחי המדינה צורכים תרבות רק באמצעות הטלוויזיה ופה אתם כושלים: במקום להביא תרבות אמיתית להמונים, תרבות שתהיה שונה משעשועונים ומתוכניות בישול ומפרשיות בטחוניות וגו, אתם מתרצים את סירובכם בנימוק תמוה במיוחד, בעיקר לאור בקשתכם שלהלן.
הטרילוגיה שלי, סרטיי, מוציאים לאור ומגוללים את סיפורם של ספרים המוכרים לדורות שלמים. ואפילו לא צריך להכיר את הספרים כדי להתרשם מהם.
אלו הם נכסי צאן ברזל בתרבות הישראלית.
לא ייאמן שהשידור הציבורי, שצריך לדאוג לתרבות להמונים, לכל מי שחי פה, לא רק למי שיש לו נגישות לסינמטקים וכו', מתעקש להתעלם מהם ומיצירה עצמאית ויוצאת דופן.
את התשובה הזו שיגרתי ב-30 ביולי 2017. לא קיבלתי שום מענה. הדיאלוג הסתיים.

כל הרעיות ממורמרות בדרכן?

תם ונשלם הלילה שידור הסדרה הדוקומנטרית ההורים שלי ביס דוקו. בפעם הקודמת דיווחתי עליו אחרי צפייה ב-20 דקות מהסרט הראשון של ניר הורוויץ, תמי ויעקב, זה היה מחריד, מאחר שהזכיר לי את המחלה של אבי המנוח ובמובן מסוים, חלקי, את הדינמיקה של הטיפול במחלה שלו. וזו, אני חושבת, הטעות של עורכי הסדרה: צריך היה לשדר אותה מהסוף להתחלה. ממש. מהקל, יחסית, לכבד יותר.

בכל מקרה, חילקתי את הצפייה בתמי ויעקב, שבו מטפלת תמי בבן זוגה חולה הפרקינסון זה 21 שנים (!), לשני חלקים, ולבסוף צלחתי אותו. היה קל יותר לצפות בו אחרי שידעתי כבר מה העניינים ומה צפוי לי.

תמי ויעקב, ההורים של ניר הורוויץ

היום, משתם שידור הסדרה, אני יכולה לומר בוודאות, שמדובר בסדרה על שלושה בנים ובת וארבע האמהות שלהם. השם "ההורים שלי" – מטעה. וזה למה? מאחר שבאופן אולי לא מפתיע לגמרי, הנשים, האמהות, הן הדומיננטיות במערכות היחסים. בכולן. האבות, בני הזוג שלהן, הם מעין סרח עודף במשפחה, שתפקידם לא ממש ברור. הקשר שלהם לילדיהם כמעט ולא קיים. ארבע הנשים, השונות אחת מהשנייה במאוד, מרירות מאוד היום, אחרי כמה עשרות שנות נישואין מתסכלים, ומתלוננות מרה על כך. הן מהוות תשדיר שירות רע במיוחד למוסד הזה.

ארבעת הסרטים חושפניים באופן מדהים עד מרתיע. תמי הורוויץ, להצהרתה המלאה, ויתרה על שני עשורים מחייה כדי לטפל ביעקב. זה ממש לא מובן מאליו מבחינתה, והמחשבה על עזיבה לא תלושה מאוד מהמציאות מבחינתה, לפחות בתיאוריה. אין שום גמול בחיים האלו לצד יעקב, והיא מייחלת, במלאת לו שבעים, שלא תיאלץ לעבור עוד עשרים שנים כאלו. היא גם אומרת לו זאת מפורשות. מה שכן, פה לפחות אפשר לראות חיבה הדדית בין השניים. בסופו של יום הם מתכרבלים ביחד במיטה.

הסרט השני, שנטי ומרטין, של ג'ייסון דנינו הולט עוסק למעשה ישירות רק באמא שלו, שנטי, שעזבה את בח"לה מרטין אחרי כעשרים (?) שנות נישואין, כי מהרגע הראשון כמעט לא חשה תשוקה כלפיו. הוא לא היה מספיק יפה לטעמה, או משהו כזה. רגשית זה הסרט הכי לוקה. אביו של ג'ייסון כלל לא משתתף בו, אלא אם מחשיבים את המוני קטעי הארכיון המשפחתיים (טו מאץ') כהשתתפות, כך שאין אפילו קמצוץ מהזווית שלו על האירועים או על היחסים של ג'ייסון איתו. שנטי, אמא של ג'ייסון, עזבה את הבית ועברה לחיות בסיני ולמצות שם את המיניות שלה. סבבה, שתיהנה, רק שלא תתבכיין על הקשר המתמוסס עם הילדים שלה. ג'ייסון חש ניתוק גדול מאוד מאמא שלו, וזה עובר באופן הצילום לו: הוא מתעד אותה ואת סיפורה המאוד רפטטיבי ושטחי – כן, הבנו, רצית עוד תשוקה בחיים – מרחוק, ושומר על שתיקה כמעט מוחלטת. עצוב.

שנטי, אמא של ג'ייסון

בפרק השלישי, ציפורה ויעקב, ההורים של גיתית כבירי, חשתי הכי הרבה מבוכה ומועקה. אביה עבר אירוע מוחי, ולכן יש לו מטפל צמוד. אמה ציפורה סובלת לפיכך (או לא לפיכך) התמוטטות נפשית כלשהי, מול המצלמה, ומפתחת דפוסי התנהגות פרנואידיים במובן הקליני של המילה, וסליחה על האבחון הטלוויזיוני שלי. בדיעבד, זה הפרק הכי בעייתי, בעיקר בגלל הדילמה האתית – האם למען הדרמה יש לצלם ולתעד את אמך המתרופפת (חלקית, זמנית, לא יודעת) המאשימה את אלופה, יעקב החולה ואת המטפל שלו באונס? די הרבה גבולות נחצו פה.

ציפורה, אמא של גיתית. ויעקב

בפרק הרביעי שחתם את הסדרה נוסע אוהב פלנץ לחודש הביקור השנתי שלו באוסטרליה, שם חיים הוריו ניצה ודיק ההיפים לשעבר בבית מבודד ליד אחיו, בחיק טבע מקסים. ושוב, אמא מתבכיינת על החיים הקשים שלה עם דיק הבוגדני (פעם, היום אין לו כ"כ עם מי לבגוד בה בחיק הטבע). הוא לא מרגיש אותה. הוא לא רואה אותה. הוא לא קשוב לצרכים שלה, כך לדבריה הדי מבולבלים. כן, בעיקר אמא ניצה מדברת. דיק מביט כה וכה, מחייך, וזהו פחות או יותר. בשאר הזמן מגלגלים הילד והוריו ג'וינטים ומעשנים מהבוקר עד הבוקר שלמחרת. אולי לפיכך המצלמה שלו מקפצת כקיווי ניו זילנדי פה ושם. אני מקווה ששלטונות אוסטרליה טולרנטיים במיוחד לגלגלת, ושמשטרת ישראל לא תבצע מעתה חיפושים בכליו של אוהב.

ניצה ודיק, ההורים של אוהב

אם מטרת הסדרה הייתה להראות את סבלה האינסופי של האישה הישראלית שנישאה במחצית השנייה של המאה העשרים מנוחתה עדן, נישואים שהחלו תוך כדי המהפכה הפמיניסטית, שפסחה עליהן כנראה, אז בסדר. זה בהחלט מסמך חברתי בעל משמעות, המוכיח שוב שאישה היא העבד (המחורפן) של העולם. אבל לא, אם רצו ביס שתהיה משמעות לשם "ההורים שלי", אולי כדאי היה למצוא לפחות ילד אחד עם מצלמה שיש לו שני הורים דומיננטיים? לפחות אבא אחד עם אמירה, לפחות גבר אחד בריא וגם ורבלי, נוכח וגם דעתן, שיסתכל לחיי הנישואים שלו בעיניים?
כי אם להסתכל על משפחה מהעיניים של יס דוקו, לא מהעיניים שלי, נשבעת, משפחה זה רעיה מתוסכלת ועצבנית שעוזבת את בעלה, מייחלת למותו, סובלת ממחלתו (כן, נשים חיות יותר, גברים חולים יותר), או ישנה בחדר נפרד ממנו, אפילו בבידוד מרצון באוסטרליה.

 

ההורים שלכם

פרויקט ההורים שלי של יס דוקו עלה אמש לשידור. ידעתי במה אני עומדת לצפות, אבל יסלח לי ניר הורוויץ, לא יכולתי לעמוד ביותר מ-20 דקות מהסרט נורא-ההוד שלו (הוא שמור ביס מקס, כך שלא מן הנמנע שאמשיך בצפייה מתישהו). או במילים אחרות: הסרט, אולי אפילו הסדרה, לא מומלצת ליתומים טריים. אני לא יודעת באשר לוותיקים יותר.

אבא של ניר חולה בפרקינסון כבר שני עשורים. אמא שלו, תמי, מטפלת בו. מטפלת ומקטרת ומרוצה מאוד ממעשיה. היא גם מחכה שהכל ייגמר, היא בפירוש אומרת את זה. כי כמה היא יכולה להמשיך בתפקיד המטפלת.
הנה הסרט כולו.
וטריילר

תמי יודעת. יעקב לא היה מטפל בה כך אם הייתה חולה. אם התפקידים היו מתהפכים. הוא גם אומר זאת בעצמו: "לא בטוח". הוא לא מדבר הרבה, קשה לו, אבל הוא ממש לא טמבל כמו שתמי קוראת לו, וכל משפט שלו ראוי להיחקק.

ניר צילם את ההורים שלו במשך שלוש שנים. נכון, הוא שומר על כבודם, כלומר בגבולות הנראים: לא מצלם איברים אינטימיים. מכוון את הפריים עד הגבול התחתון, אבל מה עם כל השאר? מה עם מערכת היחסים הכל כך טעונה בין מטופל למטפל, בין מי שהיו פעם זוג, נאהבים, שהיחסים ביניהם היו שוויוניים, ואז הפך האחד מביניהם תלוי בשנייה? קשה מאוד לצפות בזה. קשה היה לי לצפות בזה בבית הוריי, וקשה, ממש באותה מידה, בסרט תמי ויעקב.

יש כמה רגעים בהם הורוויץ מתערב במהלך הדברים ושואל שאלות, אבל הרגע הכי משמעותי מבחינתי היה כשהוא אומר לאבא שלו שהוא אוהב אותו, כלומר להבדיל, כך אני הבנתי את זה, ממי שאולי לא אוהבים אותו יותר.

תמי ויעקב הוא סרט אכזרי מאוד, בעיקר מאחר שהוא מתאר גורל הצפוי כמעט לכל אחד מאיתנו, בתפקיד זה או אחר, מתישהו, לאורך הויה דולורוזה הפרטית שלנו.

הוא נוגע גם בשאלה הכי משמעותית עבורי במסע הקולנועי הפרטי שלי: עד לאן להתקרב עם המצלמה.