נה-נה-נה, נה-נה-נה, נה-נה-נה-נה נה-נה-נה! והקולוסיאום של פייסבוק

לא יודעת אם נכתבו כבר עבודות על קהילות בפייסבוק. אני משערת שכן. בכ"ז, כבר 11 שנים כמעט שהפלטפורמה פתוחה לכל המעוניין והיא כר מעולה למחקר סוציולוגי ורשתי.

אפשר להגיד שאני פעילה בפייסבוק כעשור ושלמדתי דבר או שניים בדרך. לפחות כך חשבתי. אני משווקת את הסרטים שלי ובעבר את הבלוג שלי דרך פייסבוק, מספרת על חיי מה שמתאים לי ובקיצור, מתנהלת בו באופן סביר. בהגדרה ובאופן מודע לחלוטין, כל מה שאני כותבת גלוי לכולם. ככה מתאים לי.

אבל שום דבר לא הכין אותי לאלימות של העמוד הפופולרי "כשאבא ואמא בני דודים" (ובקיצור, כוב"ד, כמה אירוני). עמוד וקהילה חסרי מודעות עצמית באופן כל כך גורף, שהיתקלות חזיתית איתם הביאה אותי לכתוב את השתלשלות האירועים. 

העמוד מכנה את עצמו "עמוד סאטירי", הגדרה משונה, מאחר שאין בו שום סאטירה. הוא מתבסס על ליקוט סטטוסים מביכים או מביכים לכאורה בפייסבוק, שמעידים על כך שכותביהם נפגעו גנטית בגלל נישואי קרובים (סתם נו, צוחקים איתכם! לא באמת!). מנהלי העמוד מוחקים את שם הכותב ואם מדובר בצילום מורחים פרצוף מחייך על פני המשתתפים ומוסיפים לצילומסך הערה המכוונת לטמטומו של הכותב/מצטלם בגלל אותו מפגע גנטי לכאורה. איונו של אדם מקל לטווחו בחצים. סתם נו, לא באמת. רק צוחקים!

פסיב-אגרסיב במיטבו. האנשים הנבוכים, כנראה, במידה שהם יודעים שהפכו לכוכבי העמוד, לא מגיבים ברוב המקרים. שהרי קלונם הוצג ברבים ואיך יסתערו על אלפי לייקים ומאות תגובות? וכך, במשך כמה ימים נאספים עוד ועוד לייקים ועוד ועוד תגובות השואפות לשנינה, המלגלגות על הכותבים או על המצולמים. כן, בלי לדעת את שמם.

כל משתתפי העמוד חושבים שזה מאוד משעשע, שהם מאוד חכמים ביחס למי שצוחקים עליו, ושצריך לקחת את הכל ברוח טובה.

והנה, זכיתי בזכות טמטומי הגנטי לכאורה והמובהק למעשה, להגיע לקולוסיאום לקרב גלדיאטורים שלי נגד ההמון. ההמון (6,000 איש עשו לייק, 1,000 איש הגיבו) יצא מגדרו בגלל הסטטוס שכתבתי בקהילת יפו שבו חיפשתי שיר מסוים והסתייעתי בכמה נתונים, כמו גם בכתיבת המקצב. אלא שאני, להבדיל מאלפי האנשים שכיכבו בעמוד הקלון, כוב"ד, לא סתמתי והתביישתי בפינה, מהטעם הפשוט שמיליוני אנשים כותבים על זיהוי שירים כך, כמוני, והכי חשוב, תוך פחות מ-24 שעות זוהה השיר שחיפשתי (להלן), לצהלת חברי קהילת יפו וכל מי שהשתתפו בניסיונות הזיהוי, כך שכל הלעג המשונה (מה, את לא מבינה בדיחות?) היה מופרך לחלוטין.


ומה שקרה זה שסדר הכוחות השתנה. מישהו, אני, שלא שייך למארג הקהילתי הצפוף הזה, עונה על הזובור שהוא חוטף (בצחוק, מה!). זה מערער את המבנה החברתי של הקולוסיאום שנוצר בכוב"ד. כי הסטטוסים האלו, שהעלו לעמוד הזה, אמורים להישאר דוממים ולספוג כל מה שאלפי אנשים חושבים עליהם, בלי להגיב. לא ייתכן שהחילזון הזה, חסר השריון, שכל הילדים דוקרים במקלות עד מוות, בצחוק, בצחוק, יהפוך פתאום מחפץ דומם לבן אנוש עם דעות וקולות שלא מסכים להתעללות שהוא עובר. הוא מתמרד! זהו. חוק הקולוסיאום, שמשתתפיו מקבלים את כוחם מהידיעה ש-400,000 איש ויותר מנויים על העמוד, הופר. הם זה העולם, הם הרבים והם הצודקים והם המנצחים לפיכך. לא ייתכן שכל כך הרבה אנשים יטעו, נכון? אז זהו, שכן. אפשרי גם אפשרי. כוב"ד הוא בעצם ההפך הגמור של חוכמת ההמונים. תחושת האומניפוטנציה נסדקת.

כתבת משהו טיפשי לדעת האורקל=כוב"ד? סתום תפה. ברגע שהחפץ הדומם הזה, הסטטוס שהועלה לזירה, פוצה פה, ההמון מסרב להשלים עם כך. החפץ הזה עוד עלול לחלוק על הבחירה בו כשק החבטות הרגעי, ואז אנה אנו באים?

מה פתאום היא עונה בכלל? מה היא חושפת את עצמה? שתשב בשקט ותתבייש! מה היא פותחת את הפה אחרי שהראינו לה כמה היא טיפשה ומגוחכת!

הריטואל הוא כזה: מישהו כתב משהו שנראה לנו אידיוטי לגמרי, נעמיד אותו במעגל (בטח שלא בשמו, אנחנו הגונים!), כולנו נצחק עליו ונראה כמה אנחנו שנונים ומבינים יותר טוב ממנו מה זה "אינטרנט" "מוזיקה", "שזאם", "מה פתאום טייפ, מה, היא ב-86'?" או כל דבר אחר. כמה הוא טיפש, זקן, לא בעניינים להבדיל מאיתנו, הסופר-מעודכנים מלשלשי הממים. נתחרה אחד בשני מי יכתוב משהו יותר מצחיק ושנון על הטיפשות שבתיאור מקצב וכו'.

העובדות לא מזיזות לאיש. השיר נמצא לפי התיאור? לא רלוונטי!

והנה אפקט הבומרנג במלוא הדרו: ההעלאה האווילית של הסטטוס התמים שזכה לאהבה רבה בקהילה הקטנה והדו לאומית של יפו הופכת את כל המשתתפים במשחק (כותבי כוב"ד, נותני הלייקים והמגיבים) לשוטי הכפר. אבל הרעיון שקהילה שלמה מוכיחה שכולה צאצאי קרבת משפחה צפופה מדי הוא בלתי נתפס מבחינתה. עוצמת הקהילה נבנית מהמספר הרב של הפרטים שמרכיבים אותה ומתחושת העליונות האדירה שהתפתחה אצלם בזכות יכולתם לצחוק על הטיפשים מהם לכאורה כשהכל מהדהד במאסות הקוראים.

כל הסאגה הזו צריכה מעתה להיות ההגדרה למילה אירוניה.

אז כאמור הגבתי שם בשמי, חשפתי את קלוני ובכך "עברתי את גבול הטעם הטוב" (שם, שם). רגע, קודם תייגתי אותם בסטטוסים שכתבתי בפייסבוק. אח"כ כתבתי בעמוד הקלון תגובה קצרה עם קישור לסטטוס המקורי שלי בו נחשף גם השיר שנמצא. ואז הגבתי ישירות ובתקיפות, כן, בישירות ובתקיפות, לתגובות המיזוגניות והגילניות והרומסות שזכיתי להן.

למשל, מישהו כתב "זו הסיבה שאני לא פותח לאמא שלי פייסבוק" וזכה לעשרות לייקים. אז הסברתי לו נחרצות למה המילים האלו בלתי נסלחות. וכנהלאה. והנה כמה מהכינויים שזכיתי בהם: כולה היה לה בלוג עלוב/ כולה עשתה סרט דוקומנטרי שלא שינה את העולם/ שום דבר שעשתה בעולם החומרי לא רלוונטי כאן/ היא בנאדם בלתי נסבל ולא נחמד בעליל/ בהמה/ כיבדתי את הגיל שלכן/ היא לא יודעת מה זה "הגדרת פרטיות"/ אתן (למי שתמכה בי) שולפות את קלף הפאשיזם (מה?)/ תמכרי את המחשב/ תעזבי את האינטרנט/ לכי למקומות אחרים.

אבל אם לנפות את הכל, האסון הגדול של חיי אליבא דכוב"ד הוא שאני מ-בו-ג-רת. זהו החטא הבלתי נסלח שאין עליו כפרה. מכאן הכל מתדרדר. מכאן חוסר ההבנה שלי באינטרנט, בבדיחות, בממים, בשפה, מכאן הטמטום שלי, לבקש עזרה במציאת שיר בעזרת תיאור מסוים. לא משנה מה אני עושה באינטרנט כל יום כל היום.

אני מציעה לכם, חברים יקרים, לא להתבגר. זה יהפוך אתכם ללא רלוונטיים בקרב מי שהיו יכולים להיות הילדים שלכם, או חלילה, אם ממש התבגרתם, הנכדים. זהו החטא הקדמון. ושום דבר שתעשו בחיים לא יציל אתכם מזה כשבני 22-28 מסבירים לכם מה זה שזאם, מם, או אינטרנט, גם אם המצאתם אותו בעצמכם. ואם אתם זה אתן, כלומר נשים, החטא כבד עוד יותר. אתן הופכות לתינוקות חסרות ישע. אבל אולי הבן הטוב יקנה לכן מחשב ויפתח לכן חשבון בפייסבוק ורק יפקח עליכן שלא תעשו לו בושות כדי שלא יתברר שגם ההורים שלו, טפו, לא עלינו, בני דודים.

מה סבא שלך עשה בשואה?

שלוש הערות בלתי קשורות

1. לפני כמה שנים הייתי בכנס באירופה. בקבלת הפנים שתינו קמעא. בחיי שקמעא, ובדרך חזרה למלון ישבתי באוטובוס ליד הברנש הגרמני שבחבורה.
מאחר שכאמור שתיתי (לא יותר מכוס יין זעומה), ניסיתי להתבדח איתו ואמרתי לו משהו כמו, מגרמניה, אה? מה סבא שלך עשה בשואה?
הבנאדם ממש לא צחק, הרצין, ואשכרה ראיתי את חומת ברלין נבנית מחדש בינינו.
להמשיך לקרוא

שנתיים ביפו: כלות ושקיעות, עורבים ופנטהאוזים

היום לפני שנתיים נחתה אוניית המעפילים הומלסיה בנמל יפו. על סיפונה הייתה גולה מצפון תל אביב (הישן) עם צרור מיטלטלין קשור בסדין מהוה תלוי על מקל. שנתיים אחרי אני עם אותו צרור באותה דירה תודה לאל, יפואית לכל דבר. השלתי את גינוני הצפונבוניות שעלי, זרקתי את טבעות היהלומים לים, תרמתי את בגדי המעצבים שלי, מכרתי את הב.מ.וו והתערבבתי בעם. תוך שאני מתערטלת מהרכוש שאין לי קנו אנשים סביבי דירות ביפו ושיפצו אותן והפכו לאיילי נדל"ן, חברי הטוב פואד קנה פנטהאוז קטן בתשעה מיליון ש"חשחים בלבד, בעל רשת אנגלו סכסון שילם רק ארבעה מיליון, אילן פיבקו מציע את "פיבקו על המים" ב-12-14 אלף דולר למ"ר, משמע אני לא יכולה לקנות אפילו סמ"ר פיבקו, אבל אני מבסוטה. כאילו יש לי ברירה.

תנופת בנייה ביפו. לא פיבקו

להמשיך לקרוא

הקנאה

אני יודעת שכל אחד מקנא במישהו  או במשהו. יש יחידי סגולה שאינם מקנאים: אנשים מוארים המסתפקים בחלקם, שיודעים שקנאה זה אלמנט הרסני ולא יעיל. ואני לא מספרת את זה כדי לעורר אמפתיה. או חיבה. אני יודעת שהתכונה הזו מגעילה ודוחה. אבל ממש. מה לעשות, זאת אני, בנאדם שבנפשו מחלחלים כוחות רומסניים לרוב, וזה אחד מהם.

אני מקנאת באנשים הקרובים אלי ומוכשרים יותר ממני, או באנשים שעשו את זה לפני, ובעיקר עם יד אחת קשורה לאחור ופלנלית בפה. כידוע לכל אני גורסת חצץ כבר שנתיים בערך כדי להביא לידי מימוש ולו אחד מהפרויקטים המתגבהים לפתחי. משקיעה זמן עבודה וכסף בכמויות. כך שהאמירה "אל תקנאי, תעבדי", לא תקפה מבחינתי. וזה החלק המתסכל.
אלא ששני חברים שלי עקפו אותי בסיבוב תוך שהם שולפים מהשרוול בנקישת אצבע שתי יצירות ראויות ומעוררות, אמממ, קנאה.

הראשון הוא יאיר רוה, עמיתי וחברי משכבר, שיצר את שרון עמרני, זכרו את השם, על במאי הקולנוע שרון עמרני, רובכם לא שמעתם עליו מאחר שהוא טבע בים ב-2001, לפני שהספיק להפוך לכוח עולה בקולנוע הישראלי. ידעתי על הסרט מהיום שבו הוא יצא לדרך, וכבר אז קינאתי. אחר כך נתן לי יאיר לצפות באחת הגרסאות הראשונות שלו, וידעתי, למרות שזה היה סרט בשלבי עבודה, שזה ייראה מצוין בסוף.

הסרט התקבל לפסטיבל חיפה, ולאחר מכן היו לו הקרנות חגיגיות בתל אביב. הוזמנתי אליהן אבל לא הייתי מסוגלת להגיע. את פרצופי הירוק מקנאה והצהוב באופן טבעי העדפתי לשמור לעצמי, לדלת אמותיי. כאמור, קנאית בלתי נסבלת.
ואז הגיע יום שני שעבר, והסרט שודר ב-yes דוקו. צפיתי בו, נסערת כמצופה, והתעלפתי.

יאיר פיצח את הנושא (כך נהוג לומר): סיפור על אדם שרוב הצופים לא שמעו עליו, או בכל מקרה יודעים עליו מעט מאוד, שזור בתולדות הקולנוע הישראלי ובעבודתו (של יאיר) כמבקר קולנוע שחוצה את הקווים. יאיר, שפשפש בעזבונו של עמרני מצא כמה סצנות וביקש מבמאים מהשורה הראשונה לביים אותן: יוסף סידר, דובר קוסאשווילי וניר ברגמן. מי שהייתה אישתו של עמרני, גילי גאון סירבה להתראיין לסרט והעדיפה לביים את סצנת הטביעה. מרשים ומקסים.

השנייה היא עידית אלנתן. נפגשנו בעבודה לפני יובלות, הפכנו לחברות, ומהשנה שעברה אנחנו חולקות גם מגורים ביפו. היא הייתה החלוצה, ואני הגעתי לכיכר השעון אחריה. לפני כחצי שנה סיפרה לי עידית שכתבה ספר שעומד אוטוטו לצאת. טראח, אגרוף בבטן. כלל לא ידעתי על כך, והנה פתאום, מהשמיים צונח ספר!

מאחר שחיי מרופדים בצירופי מקרים מכל מיני סוגים, היא נתנה לי את הספר שלה, בניגוד להוראות היצרן, ביום שני שעבר, 14 בפברואר, בדיוק ביום בו שודר הסרט של יאיר. וכך יכולתי להתמודד תוך 24 שעות עם מנת קנאה כזו, שערפלה את חושיי לחלוטין.

קראתי את הספר של עידית תוך כמה שעות. עכשיו, שלא יהיו אי הבנות: אני, את תקופת הקריאה האינטנסיבית שלי סיימתי לפני שנים רבות, ובימים אלו אני מסוגלת לגמור ספר אחד במהלך כמה חודשים. אבל הייתי כל כך מסוקרנת וכל כך אכולת קנאה, וכל כך מרותקת לספר, שלא יכולתי להפסיק.

בניגוד להוראות היצרן מתרחש ביפו, ועוסק בחיפושיה הבלתי נלאים של הגיבורה, ליאנה, אחר חתן. ליאנה היא עורכת לשונית, המיירטת חשודים מיידיים, אלו שלא יודעים עברית על בוריה, מטווח אפס. הספר מערב משלבי שפה שונים, ולא פעם פרצתי בצחוק כמו גם פערתי עיניים בתדהמה למקרא מעללי ליאנה (שאישיותה מסוכסכת לא פחות משלי, רמז, רמז), השזורים באירועי דמים בישראל וביפו שלנו.

אז מצד אחד, הרבה נחת מחברים מוכשרים מאוד, ומצד שני, דבורית הקנאית לא יכולה להירדם על משכבה בלילות.
עזה כמוות הקנאה.

 

נערך: 5.8.15

שנה ביפו

היום אני חוגגת שנה ביפו. היא חלפה בשנייה, ממש כמו כל השנים, למעשה. שנה? אני? ביפו?
מה, רק לפני דקה כתבתי על חודש ביפו.

אני לא יכולה להגיד שאני מכירה עכשיו היטב את הסביבה, שאני מבלה בבתי הקפה המקומיים יום יום, שאני יודעת איפה נמצא הכי הכי של יפו. ממש לא. אבל זה לא אישי, אין לי כלום נגד יפו, זו פשוט אני, שרוב זמנה מבלה מול המחשב, ובשאר הזמן במקומות ובמפגשים קבועים ומתוכננים מראש.

מה בכל זאת לקחתי מהעיר שחוברה לה יחדיו?
את ההליכות על הטיילת היפה והריקה יחסית, הליכות שאני משתדלת לבצע כמה פעמים בשבוע, בכל עונות השנה, וכך אני לומדת על אופנת שמלות הכלה הרווחת, גיל המתחתנים, סוג הצלמים ומה עושים כשהכלה גבוהה מהחתן, גיחות מעטות לשוק הפשפשים, סופי שבוע בהם פגשתי חברים בפועה, פגישות עבודה ברוז'ט, ערב סוף קיץ אחד על הר הדשא שהיה הר הזבל שהפך לפארק מדרון יפו.

בפרקטיקה התיידדתי עם הום סנטר, סניף מכבי השכונתי, הסופר-פארם היפואי, חנות הכל בדולר (או שניים או שלושה) המקומית, עם קסטרו ובעיתות מצוקה – אמפם.
וגם, כמובן, הפכתי ללקוחת זהב בחינאווי (מזתומרת שני אדומים ב-110 וארבעה ב' קאווה ב-100 זה לא לקוחת זהב?).

למדתי שיש הפסקות חשמל והפסקות מים (שבוע שעבר באמצע המקלחת ממש), שנזילות מהתקרה זה עניין יומיומי, שלא חייבים לאסוף זבל כל יום, ושכל מדינת ישראל מגיעה לפה בחמישישישבת, ופוקקת את השכונה.

עוד לא צברתי חברים מערביי המקום, אבל זה לא אישי נגדם, אפילו לשכנים אני לא אומרת שלום כי אני לא מכירה אותם ולא יודעת אם הם באמת גרים בבניין או שהם סתם מבקרים ואז פדיחה להגיד שלום לזרים שיחשבו מה אני רוצה מהם. אז כן, לא אימצתי חברים חדשים. אם כבר מדברים על זה, ולא חובה, חיי החברה שלי דווקא הצטמצמו כשהגעתי לעיר הידידותית בעולם. אבל זו לא העיר, זו אני, כרגיל.
לחיי השנה השנייה במדרון יפו. חינאווי תורם בקבוק.

לא תגנוֹבוּ

לא מזמן כתבתי את הפוסט הזה, על שקרים, בו יצאתי מכל וכל נגדם. היו לי הרבה מתנגדים שחזקו את דבריהם בכל מיני דוגמאות משיעורים בתורת המוסר, הפילוסופיה, וההתדיינות. גם השואה גויסה לצד המצדדים ברב גוניות של השקר.
זמן קצר לאחר מכן, בכתבה על ילדים ויכולותיהם, קראתי שילדים שיודעים לשקר הם בעלי יכולות טובות יותר: להתמודד עם המציאות, להסתגל ועוד.

"שקר הוא בעצם יכולת מתקדמת בהרבה מלהגיד את האמת", אומר פו ברונסון, אחד משני כותבי הספר "שוק הטיפוח" ומומחה בעל שם להתפתחות ילדים. "ילד שמכיר היטב את האמת באופן אינטלקטואלי, ומתוך הבנה מצליח ליצור 'מציאות חלופית' ועוד מוכר אותה למישהו אחר – זה אומר עליו המון. מדובר במהלך סבוך ומתוחכם, שדורש יכולות קוגניטיביות מתקדמות וכישורים חברתיים שפשוט לא צריך כשאתה אומר את האמת".

עם זאת, מסבירה טלוואר, נטייה לשקר נהפכת לבעיה כשהיא ממשיכה מעבר לגיל שש. "כשילד משקר עד גיל שש יש סיכוי טוב שזה יחלוף. אבל אם זה נשאר עד גיל שבע ומעלה, זה נהפך לאסטרטגיה בהתמודדות עם קשיים חברתיים ועלול להישאר גם בהמשך".

ואז חשבתי שאולי הנוקשות האישיותית והחברתית שלי היא המונעת ממני לשקר, ולאו דווקא אמות מידה מוסריות על אנושיות.
אני לא פוסלת את ההסבר הזה על הסף.

בימים האחרונים קראתי איזושהי כתבה, בה הוזכר מקום מסוים בתל אביב, ופתאום צף לי זיכרון נושן במיוחד מהמקום הזה, לא יודעת למה: מישהי שאני מכירה עבדה שם פעם, וידעתי שהיא גונבת ממעסיקיה. הייתה לה איזושהי אופציה לגרוף לכיסיה כסף מזומן בלי לנהל רישומים. נחרדתי אז מהמעשה, כמו שאני נחרדת היום, אבל לא עשיתי עם זה כלום.
אני זוכרת רק שלא הבנתי איך היא יכולה לעשות את זה, ואיך ייתכן שהיא לא מפחדת שיתפסו אותה, ובכלל, איך עלה בדעתה לקחת כסף של מישהו אחר?

לא עשיתי דבר כזה מעולם (כן, כולל לא מסטיק בזוקה מהמכולת, כשעלה חמש אגורות), אבל אני כבר רואה את ההמשך: שלל דוגמאות שיוכיחו לי שלגנוב לפעמים זה דווקא טוב, ומועיל לציבור אפילו. למשל רובין הוד, לא גנב כדי לתת לעניים?
זהו, שאני לא יכולה, גם לא כדי לתת לעניים.
אז מה, אני צדיקה גמורה?
לדעתי כן, אבל בטוח שלפחות חמישים אחוז ממי שמכירים אותי חושבים להפך.
שנה טובה.
דקה אחרונה של אור בתש"ע

לא עוברת יותר

השנה עברתי פעמיים, שני מעברים קשים במיוחד.
המעבר הראשון היה מלב תל אביב הצפוני והשבע לדירת-ארון זעירה ביפו (הנה כל הפוסטים על המעבר). המעבר הזה לא ממש היה תלוי בי. הדירה נמכרה, ומאחר שמאז שעברתי בפעם הקודמת מחירי הדירות התל אביביות הרקיעו לשחקים שלא יכולתי לעמוד בהם, הדרמתי מאוד.
אני לא מתלוננת על הדירה, כמובן, או על האזור, אבל כל התהליך היה קשה, פיזית, נפשית, קונספטואלית.

המעבר השני, המסתיים בימים אלו ממש, הוא של הבלוג המקצועי שלי, ולווט, מאורנג' לאייס.
למה עברתי? מאותן סיבות שמישהו מחליף מקום עבודה. לא פחות, לא יותר. האם אני מרוצה? מאוד מאוד מאוד.
אבל המעבר הזה הזכיר לי כמה העניינים הטכנולוגיים הכרוכים בכך סבוכים.
למעשה, רק אני  יודעת את כל צורכי הבלוג, המאסטים הטכנולוגיים, צורכי הגולשים והמטקבקים. מאוד קשה להעביר את כל רשימת הקניות הארוכה הזאת לאחרים.

אחרי שני המעברים האלו החלטתי סופית, חד משמעית ונחרצית: אני לא עוברת יותר לשומקום, אלא אם זה מקום שלי בלבד.
זה אומר, אולי, שאשאר עכשיו שנים ארוכות בשני המקומות האלו, בדירה ביפו ובמשכן החדש של הבלוג, אבל זו ההחלטה הכי נכונה לי.

כמו שהחלטתי בדיוק לפני שנתיים שאהיה רק עצמאית בעבודתי, ושעידן השכירה בחיי הסתיים, כך אני מרגישה עכשיו בעניין הבלוג והדירה.
מעכשיו, למעשה לא מעכשיו, מעוד – מי יודע כמה זמן – רק למקום משלי.

כך הארתי את שדרות ירושלים

יש, ניצחתי!

מה בדיוק קרה, ולמה לא חוברה התאורה בתחילת שד' ירושלים המתחדשת עד מתקפת הניג'וסים שלי אין לי מושג, אבל היום חזרה אלי נציגת חב' חשמל ממחוז דן, מירי קוראים לה (אחרי שנדנדתי שלשום שוב), והבטיחה לבדוק מי אחראי על הבלגאן, מח' מאור בעירייה, או החשמלאינורים עצמם.
מירי לא חזרה אלי, אבל כשיצאתי בערב מהבית, מה ראיתי?
כן כן, אור גדול שורר על השכונה, והשדרה מוארת כשאנז אליזה.
ניצחון קטון לדיירת החדשה. בקצב הזה עוד אבחר לראשות מנהלת הרובע.

חושך בשד' ירושלים

מזמן לא התלוננתי על משהו, נדמה לי. בהחלט הגיע הזמן.

לקראת יום העצמאות נפתח, אחרי חודשים ארוכים, הקטע הראשון של שד' ירושלים, מרח' אילת ועד סלמה. כביש סלול ונאה, שני נתיבים, אחלה. רק מה – חושך מוחלט שורר בו. עמודי התאורה עומדים לתפארה בשדרה, ולא מניבים ולו ואט אחד.
מוזר, לא?

התקשרתי למודיעין העירוני, 106, והתלוננתי. פעמיים. שמעי, אמרו לי, זה לא קשור למחלקת המאור, אלא לחב' חשמל.
נו? שאלתי, אז למה שמח' המאור לא תודיע לחב' חשמל? תודיע, תודיע, הבטיחו לי בפעם הראשונה. שבוע עבר והתקשרתי שוב בשל החשיכה העיקשת.

תגידו, אתם מחכים לתאונה הראשונה? מה נהיה? אמרתי לך, אמר לי המודיעיניסט, זה שייך לחב' חשמל. אתה רוצה שאני אתקשר לשם? אין לי בעיה, אמרתי.

לא, אמר לי הבחורון, לא יקשיבו לך.
מדהים, לא?
ובינתיים, חושך.

הערב דיוושתי לכיוון נמל יפו, והנה, בואך הנמל, כמה מאות מטרים משד' ירושלים אני רואה שהחוף מואר באור נגוהות חדש, תאורה מפוקפקת  שנועדה ודאי לשעשע את תיירי עירנו.
מה-זה התעצבנתי: לקשקוש המכוער הזה מח' המאור וחב' חשמל מצאו פנאי ומשאבים, אבל לחבר את החשמל לעמודי התאורה בכביש חשוך, זה לא?

אי סדר, תריסים, תספורת ותיכוניסטים

מישהו שאל אותי מה נהיה בליל האי סדר אחרי שאכלנו ולמה לא עדכנתי. בדרך כלל אני לא נוטה להבטיח לכתוב על משהו ולוותר, אבל הפעם, לאחר האוכל פשוט אבדה לי אנרגיית הכתיבה, אף שהשיחה סביב השולחן הייתה מצוינת ביותר והפליגה למקומות ראויים לגמרי. בכל מקרה, עבר שבוע ואנשים שואלים אותי ביותר משמץ קנאה איך היה. אז הנה, החוב, חלקית:

אם להיעזר במראי המקום של מיא, השיחה הייתה על סקס ומחדלי הגברים במהלכו, על יציאתו העמומה של יהודה פוליקר מהארון, על מלחמת המינים המתישה והרצון להניח את הנשק, על אתאיזם, והאם יש אתאיסט אמיתי בעולם, על הומוסקסואליות בעת העתיקה, על ההבדל בין מדע בדיוני לספרות פנטזיה, הפרשות גוף, גברים מזדקנים ונשים מתבגרות, נשים כתפלצות בפוליטיקה, פיתוח גוף, נרקיסיזם, תרופות פסיכיאטריות וחתולים.

טיולים

השבועיים האחרונים היו מרובי טיולים רגליים, יפו תל אביב ובחזרה, מאחר שהאגודל שלי מגובסת (אצבע האיתות בקטנוע).
בין היתר גיליתי כמה שכיות תל אביביות ופכים קטנים.

למשל, הבתים בשרונה שעל רח' קפלן: הידעתם שהחלונות שלהם, אלו שנראים כמחופי תריסי עץ משופצים ומדוגמים הם לא יותר מריקועי פח עם ציור של תריסי עץ עליהם, כי עדיין לא שיפצו אותם ורצו לשמור, כנראה, על חזות נאה של החולפים ביעף בואכה איילון? לא שערורייה? ממש כמו אולפן הוליוודי.

או, הבית של מבקר התיאטרון ד"ר חיים גמזו, שבזכותו המציא קישון את הביטוי לגמוז (לבקר בכסחנות), נמצא ברח' בר כוכבא 67. עברתי שם, נניח, אלף פעם בחיי התל אביביים? בחיים לא שמתי לב לשלט הזה.

gamzu

תספורת

אלומית הסבה את תשומתי לכך שרק בארץ קוראים לתספורת בוב החדשה שלי (דומה קצת לזו של אנה קרינה ב-Header של הבלוג) "קארה". מאיפה בא זה השם?
ועכשיו נזכרתי שבסוף 2008 הקדשתי לתספורת הזו פוסט, טרם ידעתי אז שיום יבוא וגם אני אאמצה. התגובות ברחוב אוהדות. דומה שיש לחיתוך הזה בקו הצוואר איזה אפקט ממגנט.

vivre

תיכוניסטים

במהלך חופשת הפסח מצאתי את עצמי, ביום אחד של ערפול חושים, בדיזנגוף סנטר. טעות מרה לכל אדם, ובעיקר לי. הסנטר היה מצופף בתיכוניסטים. מסות עצומות ומפחידות. מה מפחיד בהם,  תגידי, וסליחה מפני כל מי שמגדלים את המחמדים האלו בבית, או מחוברים אליהם רגשית וגנטית: הם פשוט מתנהלים כזומבים, במין דבוקות גדולות מזוגגות מבט, אוחזים בתספורת אחידה, בנים ובנות כאחד: שיער ארוך חלק חלק, עם פוני המודבק לצד המצח. תספורת/קת הדורשת תחזוקה נוקשה. היוניפורמיות הזו, בגדים, תספורות, מבטים, טון דיבור, כלומר המהום, היו מטרידים ומפחידים.
תגידו: או, רואים שהקששת, ראי איך את מדברת על הדור הצעיר. ייתכן, ייתכן. חי נפשי שאני לא זוכרת את עצמי כך, אבל צבא הצללים הזה הנראה מאיים.