"איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?" בפברואר 2017 וסיכום ינואר

אפריקה! – סיאה מהקילימנג'רו

28.1, יום שבת, 14:00, מוזיאון תל אביב, "אפריקה!"

%d7%9e%d7%95%d7%96%d7%99%d7%90%d7%95%d7%9f
————
פברואר 2017

-4.2, 15:45, Sami Museum, Jokkmokk, "Where is
Elle Karii…"

12.2, 21:00, מושב לכיש, "איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?"

-12.2, 12:00, Where is Elle Kari and What Happened to Noriko-San
American Swedish Institute
Minneapolis, MN
A Twin Cities Jewish Film Festival PRE-festival event!
%d7%a4%d7%a8%d7%a1%d7%95%d7%9d%d7%9c%d7%a4%d7%a1%d7%98%d7%99%d7%91%d7%9c%d7%9e%d7%99%d7%a0%d7%99%d7%a1%d7%95%d7%98%d7%94

13.2, 8:30, בי"ס נווה חוף ראשל"צ, "איפה אלה קרי…"
16.2, 20:00, קיבוץ המעפיל, "איפה אלה קרי…"
20.2, 8:30, בי"ס נווה חוף ראשל"צ, "איפה אלה קרי…"
27.2, בי"ס הדמוקרטי הוד השרון, "איפה אלה קרי…"

הזמנות, שאלות, מיילים וטל' dvoritsh@gmail.com
052-3512025
שני הסרטים בסל תרבות ארצי ובפמי פרימיום (לשם עברו מתרבות לישראל)
כ"כ אני ספקית של משהב"ט, כך שאפשר להזמינני גם לשם

*ייתכנו שינויים בלוח ע"פ צו השעה

– אתר הסרטים של דבורית שרגל ותמיכה בסרט השלישי בטרילוגיה

ועוד עדכונים, מפייסבוק ומהחיים. סיכום אירועי ינואר 2017

  • איך היה בעין ורד?
    כמו שאפשר להבין מהדרמה הטמונה בתמונה הירקרקה מקור, איש לא נסע איתי ברכבו לעין-ורד ואני קופאת עכשיו בתחנת הרכבת למשך 40 דקות. ככה זה. מה חבל שאין פה אולם/ חלל סגור, חלילה מחומם, לימות הקרה.
    מזל שאני שטופה בגלי החום מהקרנת "אפריקה!" בעין-ורד. היה אשכרה קסום.
    אחת התושבות הביאה איתה ארבעה תיירים מקוריאה שמצאה היום משוטטים במשעולי המושב. היא אספה אותם לביתה, ואף שביקשו רק מים ושקע טעינה לסל', האכילה אותם צהריים, הכינה להם מקום לינה בביתה ולקחה אותם הערב לצפות באפריקה – סיאה מהקילימנג'רו ולהכיר את סיאה שלנו. לא מדהים? רק בעין-ורד יכול לקרות דבר כזה.
    הייתי בעין-ורד עם איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? ממש לפני שנה וחודש, טרום נסיעתי לטנזניה, ואנשים שבאו גם היום זכרו את כל סיפוריי.
    אחת הצופות סיפרה שהיא מפיצה את שמעי בכל רחבי המדינה והנה בזכותה אגיע גם ללכיש בפברואר.
    היא שאלה אותי אם לא משמינים במדינה שלי ואמרתי שאני חוסכת מפי כדי לפרנס את הסרטים;). בסוף שאלה – כי זכרה – אם הקטנוע מחכה לי בתחנה בת"א! למי עוד יש קהל כזה?
    מעין, כיתה ג', אמר שהוא רוצה עוד סרט. אמרתי לו שאני מגשימה משאלות ומקווה שיהיה עד סוף השנה. לא היסטרי?
    הצעתי לעינ-ורדיים לתמוך גם בסרט השלישי ואני מציעה גם לכם.
    אם לא טרמפ לעין-ורד וקיפאון באפס מעלות, לפחות עזרה בסרט:)
    ברררררר!

%d7%91%d7%99%d7%aa%d7%99%d7%94%d7%95%d7%a9%d7%a2

– באחת הפעמים האחרונות שסיפרתי על היטלטלותי בדרכים עם הסרטים, כתבה לי חברת פייסבוק שהיא רוצה לתת לי את המכונית שלה, בה אינה משתמשת. התרגשתי מאוד מהמחווה העצומה. באמת, אין דברים כאלו. אלא שלא יכולתי לקבל את המתנה כי אין לי רשיון על מכונית, רק על קטנוע ובנוסף אחזקה וזה, הופכים את הסיפור ליקר. אבל כאמור, זו מחווה מדהימה ונשגבת.

– רוצים לצפות ב"כדור בגב"? הנה, דרך "תרבות לפריפריה" (פמי פרימיום).
%d7%aa%d7%a8%d7%91%d7%95%d7%aa-%d7%9c%d7%a4%d7%a8%d7%99%d7%a4%d7%a8%d7%99%d7%94

-סופסוף אזרתי אומץ לעשות סדר בניירות העבודה של איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? תוך כוונה לזרוק את מה שאני לא צריכה יותר. בין היתר מצאתי את המכתב שנשלח לתומכים שצבט את לבי:) [בצילום]
להתראות בגיוס הקרוב: הסרטים_של_דבורית
%d7%9e%d7%9b%d7%aa%d7%91%d7%aa%d7%95%d7%93%d7%94%d7%9c%d7%90%d7%9c%d7%94%d7%a7%d7%a8%d7%99

-פגשתי אישה שצפתה באאקוקל"ס בקולנוע לב לפני שבועיים ורצתה להתייעץ איתי על סרט שהיא רוצה ליצור. זו לא הפעם הראשונה כמובן, ואני יכולה לציין בגאווה ששני סרטים כבר ממש מופקים בעקבות מפגש כזה איתי. אני מייעצת ליוצרים ככל שאני יכולה ונהנית מכך מאוד. מדובר ביוצרים עצמאיים שזה סרטם הראשון ואני שמחה שהצלחתי להניע את הדרייב שלהם. האישה שפגשתי היום כתבה ספר מדעי ורוצה להפוך אותו לדוקו. עד היום לא ידעתי דבר וחצי דבר על הסיפור ועל האדם שמאחוריו, אבל הסיפור שלה עניין אותי מאוד. הסברתי לה איך אני עבדתי ועובדת מעבר למה ששמעה בשיחה שלי עם הקהל אחרי הצפייה בסרט והצעתי את עזרתי בייעוץ, בשלבים הראשונים. לא, אני לא בעניין הפקת סרטים של אחרים, או בימוי משותף, כי אני מעדיפה ליצור את הדברים שלי, אבל אין לי בעיה לעזור ולתרום מנסיוני. אני מקווה שגם הסיפור היפה ששמעתי היום יתקדם לשלבי ביצוע. בלי קשר לסרט שלה, אבל עם קשר לשלי, האישה הביאה למפגש את הספר הזה, שהיא שומרת מילדותה ברוסיה. הוא הודפס ב-1965, כתבה אותו אסטריד_לינדגרן (את "בילבי" לא הכירה) והוא נקרא בעברית "קרלסון המעופף" (יש שלושה ספרים במיני סדרה) וברוסית, שם דמותו של קרלסון מאוד פופולרית, "קרלסון על הגג". בקיצור, רק המעז מנצח. זכרו זאת.
%d7%a7%d7%a8%d7%9c%d7%a1%d7%95%d7%9f

-12 שעות נמשך המסע לדרום רמת הגולן, לבי"ס שורשים במושב שפעם היה קיבוץ של השמו"צ, נטור. שכבת כיתות ג'-ד' חיכתה לי בהתרגשות, וכשהילדים ראו אותי מגיעה, בחצר הענקית והמדושאת, ניגשו אלי כמעט אחד אחת והציגו את עצמם ושאלו אם אני היא אני. כבר לא הייתי בטוחה בכך אחרי המסע הארוך מסביוני יפו.
שורשים, ביה"ס עם הנוף היפה ביותר בארץ (ממול: החרמון) הוא בי"ס מעורב, של ילדים חילוניים ודתיים, אליו שולחים ההורים את הילדים מבחירה. יש בו יום לימודים ארוך ובימי שישי לא לומדים.
הילדים האלו עברו הכנה ממושכת לקראת הצפייה באיפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?, למדו על הספרים וחיכו לסרט בקוצר רוח. רק אחרי הצפייה הראו לי שכתבו גם מכתבים לילדים מהספרים, מכתבים ארוכים ומפורטים, אותם יסרקו וישלחו לי בקרוב, כדי שאוכל להעביר לכל הילדים מהספרים. זה נפלא ומסעיר לראות ילדים שממש מרחיבים את אופקיהם בבית ספר וצוות שמשקיע בחוכמה וביצירתיות. שלוש ילדות גם הכינו לי את החוברת הכרוכה הזו, שפירקתי פה לשלוש תמונות. שימו לב למורה היושב ומנגן בגיטרה בהפסקה כשהילדים משחקים סביבו. איפה ראיתם דברים כאלו?
כמו פעמים רבות במפגשים עם ילדים היו להם שאלות מעולות, כמו איך נסעתי ליפן בלי שאני יודעת אם אמצא את נוריקו ולמה בזבזתי את הכסף שלי ואיך זה שצילמו ילדה עירומה במקלחת, והאם אהפוך את שלושת הסרטים לסרט אחד (!) והאם יוכלו לקבל את מספרי הטלפון של הילדים מהסרטים. אוסף נפלא ומובחר.
אחד הדברים ששמעתי היום שוב זה שהילדים אוהבים את ספרי "ילדי העולם" ממש מאותן סיבות שאני אהבתי: אפשר ללמוד על תרבויות רחוקות ולראות ילדים אמיתיים בעולם. כן כן, עם כל האינטרנט-שמינטרנט, אלו התשובות שקיבלתי.
%d7%a0%d7%98%d7%95%d7%a85


%d7%a0%d7%98%d7%95%d7%a82

– ב-8.3 יחול #יום_האישה_הבינלאומי. בעוד הוליווד תרה כבר עשרות שנים אחר במאיות ואחר גיבורות נשיות שאינן דמויות משנה החוסות בצל הגברים, שני הסרטים שלי, איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? ובאופן אפילו מובהק יותר, אפריקה – סיאה מהקילימנג'רו, עוסקים בנשים, בספרים שצולמו על ידי אישה אחת בלבד ונכתבו רק על ידי סופרות ויש בהם גיבורות, ילדות עצמאיות שעושות המון דברים לבד, כי הן יכולות. כי כל ילדה וכל אישה יכולה. וכל זה, לפני חצי מאה!
את שניהם יצרתי אני, בניגוד לכל הסיכויים, במאבקים אינסופיים ובתקציבי מינימום. רוצה לומר: אם את רוצה, את יכולה. הספרים המצולמים, כמו גם הסרטים, מעצימים נשים, לא מתייחסים בשום צורה לנשים כקורבנות, כמוחלשות, אלא כבעלות כוח, עוצמה שמצויה בהן והיא נפרשת ונחשפת באופן הכי גלוי שיש. שני הסרטים שלי הם הדבר המשמעותי ביותר שאפשר להראות ביום האישה (למעשה בכל יום בשנה 🙂). הסרטים חוצים קהלים, נשים מכל הסוגים, בכל מיצוב חברתי והשכלתי שהוא ימצאו בהם עוז נפש וחיזוק. אין שום צורך להכיר את הספרים לפני הצפייה. אני מגיעה עם הסרטים ומספרת עליהם.
להזמנות, פנו אליי במיידי והפכו את יום האישה אצלכן.ם למשמעותי.
הפיצו, שלחו קישור למנהלות כ"א, לרכזות תרבות, לנשים משפיעות בחברה.
#הסרטים_של_דבורית

– שלחתי ל-א', בכיר בתעשייה (תעשיית דבורית שרגל) קורט מחומר הגלם של חלק ג' של הטרילוגיה, "עד סוף העולם" (שם זמני. דעתכם?) וזו תגובתו:
-יפה מאוד. מתי הפרמיירה?
-חח. כשתמצא לי מימון.
-מה הבעיה? את לא שייכת לאיזה מיעוט? יש מלא קרנות, הקשת המזרחית, ארגון ניצולי התנועה הקיבוצית, לא חסר מימון.

– ביליתי עם אפריקה – סיאה מהקילימנג'רו בספריה אזורית מנשה עם קהל חמוד באופן מרהיב, שצחק במקומות הנכונים ואני, איך אגיד את זה בלי להישמע פתטית? התאהבתי שוב בסרט, בו לא צפיתי כולה שבוע ויום.
כל פעם מדהים אותי מחדש להיווכח באנרגיות השונות שמביאים איתם הקהלים המגוונים המגיעים לסרטים, השפעת המקום והאווירה המתחלפת. וכמו שכבר אמרתי, כיף גדול. הייתי באזור בכמה מקומות: במענית (נדמה לי שזה היה הקיבוץ הראשון שהקרין את איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?), בגן שמואל, בגבעת עדה, בבנימניה והקהל היום התחלק בין מי שצפו ומי שלא צפו בסרט הראשון.
אמרה אחת הצופות: "בסרט הראשון בכיתי, הייתי במתח, בסרט הזה ישבתי עם חיוך על השפתיים בגלל הדמות של סיאה". אחרת קראה שיר שכתבה, על גיבורי הספרים שלה (שכלל את גיבורותינו), אנשים שלא צפו עדיין באאקוקל"ס רצו לדעת היכן אפשר יהיה לראות אותו (לתושבי האזור, בקיבוץ המעפיל, ב-16.2). שני ילדים שהלכו עם אמא הביתה לפני שנגמרה השיחה ביקשו מהספרנית למסור לי שהיו עייפים, אבל יבואו לשמוע אותי בפעם הבאה. היום גם חנכתי את תחנת הרכבת קיסריה-פרדס חנה (כותבת מהרכבת) ונראה לי שאני כבר יכולה לסמן וי על כל תחנה ותחנה בישראל. איפה אהיה בהמשך? הכל ב #הסרטים_של_דבורית

– Aloha Dvorit, Tonight I watched the two documentaries you sent me! They were amazing! What a fantastic job! I can't wait for the third to be completed! I could feel your HEART in your work! The passion you have in honoring Anna Riwkin-Brick in these documentaries was overwhelming! I did not realize how popular these books were amongst the Israeli children! I can see the impact it has made on you as a child! Next time I am in Israel (which hopefully will be soon), we will have to get together as you said! Blessings to you, my dear friend, Dvorit! Shalom! & Shaloha! Maile

– מורים, הורים, מנהלים, מרצים, משתתפי חוגי בית, ארגוני נשים, מנהלי ספריות, מתנ"סים, רכזי תרבות בקיבוצים, קציני תרבות צה"ליים, בתי גיל הזהב ולמעשה כל אחת ואחד:
שני סרטיי, איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? ואפריקה – סיאה מהקילימנג'רו, שנמצאים גם בסל תרבות ארצי מופצים באופן עצמאי על ידי זו השנה השלישית. הם הוצגו ומוצגים בכל פורמט שהוא ברחבי הארץ לקהל מגוון במיוחד. הם חוצי קהלים, גילים ומגדרים ומגזרים. ללא יוצא מן הכלל.
אין צורך להכיר את הספרים כדי ליהנות מהסרטים.
גיבורי ילדות, הגשמת חלום, הכרת תרבויות אחרות ובילוש דוקומנטרי הם חלק מהנושאים העולים מצפייה בסרטים שלי.
חוץ מהעובדה שהצגת הסרטים לציבור זו פרנסתי, הכנסותיי משמשות רובן ככולן ליצירת הסרטים הבאים. כעת אני עובדת על הסרט השלישי והאחרון בטרילוגיית ילדי העולם, שגם הוא, כמו קודמיו, עומד כסרט עצמאי.
הפיצו, שתפו ושגררו לכל מי שנראה כקהל יעד (דא, לכולם, אמרתי), לכל מי שעשוי להתעניין ולהזמין.

– בשבת במוזיאון שאלה אותי ילדה אם כל גיבורי הספרים שהבאתי עדיין בחיים. אמרתי לה שככל הידוע לי, כן. מאז התברר לי שרוז, אחותה הקטנה והאהובה של סיאה, המוזכרת גם היא באפריקה – סיאה מהקילימנג'רו, מורה ואשת עסקים, הלכה לעולמה בגיל 50.

  • גם אני הענקתי מתנה לזוג נתניהו. כן. אני. בינואר 2015, זמן קצר אחרי שאיפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? יצא לאקרנים וגרף את האומה, הגיע לביקור קצרצר בישראל ראש ממשלת יפן, שינזו אבה. הייתי אז תמימה ביותר וניסיתי להיעזר בכל מי שאני מכירה, כולל משרד החוץ, כדי ששינזו יצפה בסרט. הגעתי כבר לאדם שהיה הכי קרוב שאפשר, אבל נכשלתי. הסבירו לי כמה תהליך כזה הוא מסובך ומתוכנן זמן רב מראש. אבל היועצים דאז, המקורבים לרה"מיה, הציעו לי לשלוח את הסרט להשרה נתניהו ולרה"מה (בצילום של לע"מ עם אבה). מיד אימצתי את הרעיון, בטוחה שהסרט ידבר ללבם. לא היה לי ספק שהשרה קיבלה וקראה בספר בילדותה. אז עוד חשבתי שאוכל לשכנע את הממסד שדחה את הסרט בטעותו. תגידו: דרך משונה, לא? ואומר: ניסיתי הכל, יריתי לכל הכיוונים, בכל תותחי הצעצוע שהיו לי. ואז החל תהליך ארוך: הסבירו לי, אנשים שעבדו במשכן ובמשרדים, שלזוג אסור לקבל ש ו ם מ ת נ ה מ א ף א ח ד מ כ ל ו כ ל, שיש נהלים נוקשים, שכל חפץ עובר בידוק, ושהמכתב שאני מצרפת לדיוידי צריך להיות מכתב פתוח ורק אחרי חקירה בטחונית ובדיקה מנהלתית, יוכלו אולי לקבל את המתנה וגם יצטרכו להשאיר אותה אחרי הקדנציה בארגז המתנות בבית הרה"מ. אמרתי שאין בעיה ולכבוד הוא לי. וכך היה. כתבתי, שיגרתי וגם קיבלתי אישור שאלה קרי ונוריקו עברו את כל הבידוקים והשילוחים והנוהלים ונחתו במעון בשלום והועברו ליעד. זה סוף הסיפור. המעטפה המפוארת שלי ודאי מעלה אבק איפשהו או שעשתה דרכה לפח הזבל של ההיסטוריה בעוד בקבוקים נלגמים וסיגרים מעושנים. מה לעשות. 

– אבל למה להפלות? הנה סיפור מהצד השני של המפה הפוליטית. לא מעורבות פה מתנות, אלא הזמנה לסרט, אקט מקובל בקרב יוצרים (קולנוע, תיאטרון וכו'). במרץ 2015 קראתי בראיון עם זהבה גלאון שהיא בוכה בסרטים והזמנתי אותה דרך פייסבוק לצפות באיפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?, לבכות ולצחוק. דווקא ענתה לי:
"דבורית שלום,
רק שמות הספרים הללו מעלים דמעות של נוסטלגיה לעיניים שלי
אני אשמח מאוד לראות את הסרט, בקרוב,
בברכה, זהבה גלאון"
לא הגיעה מעולם.

– בזמן שאתם מתנשקים אעדכן ששבתי בשלום מקרני שומרון. לא דבר פשוט הוא זה, מאחר שבדרכי לשם, בטרמפ שאסף אותי מצומת רעננה, ראינו בדרך, במרחק של איזה 100 מ' אחת מהשנייה, שלוש תאונות. כן, שלוש. פלוס תאונה קודמת בצומת רענני כלשהו, בה מכונית נוספת נתקעה בעמוד. וזה בלי לשתות בכלל כלום, כי היה זה בשבע וחצי בערב, וחוץ מזה באזור לא חוגגים שום שנה ושום חדשה, רק את חג האורים. אז זו הייתה ההקרנה האחרונה של איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? לשנה זו והיא עמדה בסימן של קירוב לבבות, כי כמו שאני אומרת, אני מגיעה לכל מקום בישראל (למה לא מזמינים אותי לטייבה?) ורוצה להראות את הסרט לכל יישוב ובכל מגזר. אז הנה, גם במתנס קרני שומרון. וקרני שומרון סומנה ונהנתה:). להתראות בשנה הבאה, הכל תלוי רק בכם. תזמינו אותי, אבוא. עד קצה העולם אלך.

– השעות הכי מאושרות בחיי, עכשיו ובכלל, הן אלו בהן אני מבלה עם הסרטים ועם צופיהם. מעולם לא הייתי כה מאושרת. לעולם לא אהיה מאושרת יותר ממה שאני עכשיו. עתה זה שבתי מהאירוע בקולנוע לב – Lev Cinema – לב דניאל הרצליה, אירוע ראשון בלב של לב:) [רבאק, כמה פקקים בדרך הרצליה-ת"א ובתוך ת"א! אל תעזו להסתובב באזור].
הוא התנהל בדיוק כמו שתכננתי: הורים וילדים (גם אם הילדה בת 40 ואמא בת 688 שדומה לאלה קרי הקטנה וגם אם אמא בת 35 והילדה בת 10 וגם אם סבתא בת 75 והילדה בת שבע, וגם אם אבא בן 37 והילדות בנות 8 🙂 וגם סתם חברות וזוגות ומי לא. איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?. הסרט ששינה את חיי. הסרט שישנה את חייכם.

– מאז שהיכרתי כמה יפנים (מיליון-שניים) באופן אישי אני נרגשת לקראת השנה החדשה, כי אז אני מקבלת מהם מכתבים יפים להלל, שלא מיועדים לי אישית, אלא לכל משפחותיהם ומכריהם.
במכתבים הללו הם מספרים מה אירע לכל משפחתם בשנה החולפת. המכתב לא יעלה על עמוד אבל יהיה תמיד ממצה. מה עבר על כל אחד, מה עשו, איך התקדמו ומה תוכניותיהם. זה נשמע לכאורה ארכאי להלל בעידננו, כשאנשי ה-FB מתעדים כל תנועה שלהם במרחב הציבורי והאישי, כל מחשבה, הגיג, רגש, כל חטיף שאכלו ועיכלו וברור שגם את הדברים הדרמטיים של החיים. זהו לוח המודעות הקולקטיבי של כולה עלמא.
לכן לקבל בדואר מכתב מיפן שעטוף בכריכה נאה (בצילום), זה תמיד מרגש אותי. אין כמו סיכום שנה כזה כדי להתעדכן. אני לא יודעת אם יש תעשייה סביב המכתבים האלו, אם אנשים חיצוניים כותבים אותם, כי הם מנוסחים (באנגלית) לעילא. בטוב טעם, ברמיזות כשצריך, בלי להיות פולשניים, בקורקטיות אבל בחום.
עוד דבר קטן שאפשר ללמוד מהיפנים במדינת כל חלונותיה ומרפסותיה, בה על פי הכביסה שתלה השכן אפשר להסיק מה עבר עליו השבוע.

מאה הסרטים הטובים של המאה ה-21

אני לא מבקרת קולנוע כבר שמונה שנים וקצת ובזמן שהייתי מבקרת ממש לא חלמתי ליצור קולנוע, בניגוד למחשבה המקובלת שמי שלא יכול ליצור מבקר.
רק אחרי שעזבתי לחלוטין את המקצוע, למעשה רק שנה לאחר מכן החל החיידק מנקר בי.
הסרטון הראשון שעשיתי עם איילת דקל ב-2009 היה המקום הכי נמוך בתל אביב ובאותה שנה התחילו להתעופף במוחי כל מיני רעיונות לסרטים דוקומנטריים וגם לסדרה עלילתית המבוססת על הבלוג שאותו כתבתי אז, ולווט אנדרגראונד, בשם סיכות. כל הרעיונות שלי מאז ועד היום נדחו ע"י קרנות הקולנוע וגופי השידור, אבל תודה לאלה ולעצמי, יש לי עכשיו כבר שלושה סרטים מוכנים ומחשבות על העתיד. קולנוע עצמאי זה אני.
אין ברירה, כידוע. הכל לבד לבד לבד. כי אני רוצה לעשות קולנוע דוקומנטרי וגם עשרות סירובים לא ריפו את ידיי. תודה גם לכל המאות שהשתתפו במימון-ההמונים לשני הסרטים שלי (אפריקה!) ולקסטינה תקשורת שהפיקה את איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?. את השלישי (כדור בגב), ילד הסנדוויץ' עשיתי לבד לבד. רק בכספי.

מתוך סקרנות הסתכלתי ברשימה של BBC, שעלתה היום, רשימה שהרכיבו מבקרי קולנוע מכל העולם, של 100 הסרטים הטובים של המאה ה-21. למה עכשיו הם יצרו רשימה כזו, הרי אנחנו לא בשום שנה עגולה לא ממש הבנתי, גם אחרי שקראתי את ההקדמה לפרויקט.

אז הנה הרשימה.
שמחתי למצוא בה כמה סרטים שמאוד אהבתי, ביניהם שמש נצחית בראש צלול שהגיע למקום השישי, עליו כתבתי כמה ביקורות בשל כמה צפיות שעשיתי בו.
תמהתי מכך שמלהולנד דרייב זכה במקום הראשון.
מצב רוח לאהבה של וונג קר וואי במקום השני. מקובל עלי שהוא באחד המקומות הראשונים, אבל מבחינתי שמש נצחית צריך להיות במקום הראשון, אם מתייחסים לשמונה השנים הראשונות של המאה ה-21.
המסע המופלא של הייאו מיאזקי במקום הרביעי. אוקיי, אהבתי גם אני.
אבודים בטוקיו, גם הוא מהאהובים עלי מאכלס את המקום ה-22 ומחבואים של מיכאל הנקה ב-23.
דבר אליה של אלמודובר במקום ה-28 ושבעה צעדים של פארק צ'אן-ווק במקום ה-30.
אביב, קיץ, סתיו, חורף….ואביב במקום ה-66.
גם את דוגוויל של לארס פון טרייר אהבתי והוא נמצא במקום ה-76.
אינטליגנציה מלאכותית של ספילברג נמצא במקום ה-83 ומוצאים את נמו במקום ה-96.
את הרשימה חותם עוד סרט שאהבתי, רקוויאם לחלום.

במקום שמות הסרטים בבולד צריכה הייתי להביא קישורים לכל הביקורות שלי. אלא מה, לרייטינג, השבועון המנוח בו כתבתי לא היה אתר אינטרנט. כלומר היה אתר עוברי מאוד ראשוני ובסיסי ומתישהו הוא התאדה ונעלם. אין יותר. כך שהביקורות שלי לא מופיעות ברשת.
כן, יש לי את כולן על דפי העיתון. שמרתי אותן אחת אחת, אבל לא סביר לסרוק אותן ולהעלות לרשת. אני לא חושבת שיש לכך קהל רב, עם כל הכבוד לי.

אני מנסה למצוא קשר בין התקופה בה הייתי מבקרת קולנוע לבין התקופה שלאחריה, בה הפכתי ליוצרת ואני די מתקשה. מה שכן, מהרגע שהפסקתי לבקר הפסקתי כמעט לצפות בסרטים ובעיקר מהרגע שהתחלתי ליצור. היום אני צופה בסרטים דוקומנטריים ספורים שנקרים על דרכי בדרך זו או אחרת. מכשיר הטלוויזיה הענק והעתיק שלי לא מחובר לשום גוף משדר (גם מטעמים כלכליים וגם כמחאה על ההתנכרות לסרטיי), כך שהחשיפה שלי ליצירות קולנועיות בשמונה השנים האחרונות שואפת כמעט לאפס המוחלט.
בנוסף אני לא יכולה לצפות בסרטים שקיבלו תמיכה מקרנות ומגופי שידור ומגופי חו"ל ומקופרודוקציות. כואב לי הלב ואני גם אחוזת קנאה על שחיי היוצרים האלו קלים הרבה יותר משלי. זה לא עניין קל ערך. היום, עם שיווק אפריקה! וסרט נוסף בתכנון עלי לחשב בזהירות גדולה את ההמשך.

ופאן משעשע לסיכום, אפרופו מבקרי קולנוע: אף מבקר קולנוע ממסדי לא כתב ביקורת על אף אחד מהסרטים שלי. מי שכתבו עליהם הם צופים רבים ושלושה בלוגרי קולנוע חביבים. אז יופי שיש לי קהילה וקהל תומכים ואוהבים. בלעדיהם לא יודעת מה היה עולה בגורל יצירתי.

אחתום בשורה ממכתב שקיבלתי מצופה היום:

…הסרטים כל כך אישיים, כל כך סוחפים, כל כך מעוררי מחשבה, הם כלים שחייבים להיות בארגז הכלים של כל חובב תרבות באשר הוא…

תודה ואמן.

מ"איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?" ועד ל"אפריקה!"

נרגשת ביותר אני מציגה את ההזמנה לבכורת אפריקה!, אותה קיבלו תומכי הסרט בהדסטארט.
בכורת הסרט תהיה ב-8.7 מסגרת פסטיבל תל-אביב הבינלאומי לסרטי ילדים ונוער.

Africainvitation

נותרו כרטיסים לרכישה לבכורת אפריקה!.

במסגרת הפסטיבל תהיה גם הקרנה נוספת לאיפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? בסינמטק התל אביבי, לכל מי שהחמיצו שנה וארבעה חודשים של הקרנות רצופות ואו רוצים לצפות שוב.
את "איפה אלה קרי…" אפשר לראות ברחבי הארץ. איך עושים זאת? מזמינים אותי עם הסרט.
dvoritsh@gmail.com
052-3512025

פסטיבל הילדים והנוער הוא המאמץ של איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? וגם של אפריקה!.
נחמד לדעת שיש בישראל איים ספורים בים ההתנכרות הממסדית שמסייעים לי, אוהבים אותי ותומכים בי.

אפריקה! מומן בעזרת תומכי הדסטארט. זה לא היה קורה בלעדיהם. שאר הכסף הוא מהחסכונות שלי, אותם השקעתי ב"איפה אלה קרי…", שחזרו אלי בזכות הקרנות הסרט. כלומר, בזכות כל ההזמנות וכל הצופים שהגיעו לצפות בו.

ועדיין, אין לכך תקדים, בן אדם חסר כל אמצעים (אני) שיוצר סרט(ים) בצורה כזו (ראו גם כדור בגב  אותו אפשר לשכור לצפייה ברשת).

וכמו שאמר לי חבר המעורב בעשיית הסרט: זו סטירת לחי בפרצופו של הממסד התרבותי, ההוכחה שאפשר להסתדר בלעדיו. לכן גם קולנוענים לא אוהבים אותך, את שומטת את הקרקע מכל התמיכה הממסדית שהם משוועים לה.

ופה אני רוצה לתקן. ממש לא. אני עושה זאת רק מחוסר ברירה. אם שתי הברירות הן ליצור סרט אחרי שקיבלת תמיכה ממחלקי הכספים או לא לעשות בכלל, אז אני מצאתי את הדרך השלישית: לא לחכות לחסדי שמיים, כלומר לגופים התומכים, אלא ליצור לבד.

זה מצריך כמובן המון המון החלטות ופשרות, שהרי מדובר בכל זאת בהפקה דלת תקציב מאוד. צריך לחשוב היכן מקצצים עוד, על מה מוותרים, ומה קורה עם רמת החיים שלי. על מה לא מבזבזים במירכאות יותר כסף כלל ואחסוך את פירוט אורחות הצנע של חיי.

מצד שני, תחושת ההכל לבד-לבד מעצימה ומשמחת לאין שיעור.

תחושת ה"לא משלנו" זו התחושה הדומיננטית בסיפור הזה. אני לא שייכת לשום קליקה, מקופחת או לא. אז מה, את חייבת להיות מהילדים המקובלים בכיתה? שאל אותי מישהו אחר, לא ולא, הסברתי, הכל עניין של כסף. של נאותות הפקה. לעבוד בתנאים כאלו זה מצד אחד נפלא, כי כל ההחלטות עלי, מצד שני, הפשרות, כמו שכבר כתבתי שתי פסקאות קודם.

נרגשת וחרדה לקראת הולדת האח הקטן של "איפה אלה קרי….", מקווה לראותכם בפרמיירה ובהקרנות שיבואו לאחר מכן.

איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? | יוני 2016

יוני 2016 הוא חודש מאוד עמוס, מאחר שאני מתכוננת בו לבכורת אפריקה! שלי.
ובכל זאת, פיניתי בו זמן לכמה הקרנות של "איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?" ברחבי הארץ, כולן בנוכחותי כמובן.

2.6, 9:00, בי"ס גרץ ת"א
8.6, 8:30, מכללת דוד ילין ירושלים
9.6, 19:00, עד 120, ראשל"צ
14.6, 20:00, עד 120, רמת החי"ל
20.6, עד 120, הוד השרון
22.6, 17:00, בארות יצחק (נדחה)

  • הלוח הוא בסיס לשינויים

להזמנות:
dvoritsh@gmail.com
052-3512025

כתבתי בפייסבוק

השנה מלאו 60 שנים לצאת הספר "נוריקו-סאן הילדה מיפן". לא סיבה למסיבה?
בשבדית נקרא הספר "אווה פוגשת את נוריקו-סאן" (Eva möter Noriko-san) ומכאן שהדגש הוא על היחסים בין התרבויות, בין הילדה השבדית ליפנית.
בגרסה השבדית יש סיפור מסגרת בגוף שלישי וסיפור פנימי ע"י מספרת בגוף ראשון. אווה ואמא שלה, כך נפתח הספר (ר' צילום) קוראות ביחד ספר בדיוני על יפן וזה הטריגר לכך שאווה טסה ליפן לפגוש ילדה בגילה, נוריקו-סאן.
– המפגש התרבותי בין השתיים מסופר ע"י אווה. כשאמא שלה שואלת אותה איך דיברה עם נוריקו-סאן, שהרי היא לא יודעת יפנית, אווה מתעקשת שכשהיא ביפן, היא יודעת לדבר יפנית. מהפרטים האלו וגם מאחרים אפשר להסיק שהמסע הוא המצאה ושהמפגש עם נוריקו-סאן הוא פרי דמיונה של אווה.
– האפשרות שילד ידבר בשפה שאינו מכיר מרמזת על רעיונות מהספרות הרומנטית, שהשפיעו מאוד גם על אסטריד לינדגרן, מחברת הספר. רק הספר הזה, מכל ספרי הסדרה, מתאר מפגש בין ילדים מתרבויות שונות. לא ברור למה. לפי אחד המחקרים אנה ריבקין-בריק ולינדגרן חששו שמפגש פרונטלי של ילדים מתרבויות שונות יאתגר את גבולות הנורמליות והנורמות המקובלות. אני חושבת שהכל עניין הפקתי גרידא ולא אידיאולוגי.
– כל הפרשנויות והקונפליקטים הללו לא קיימים בגרסה העברית כי לאה גולדברג, שתרגמה וערכה את הספר(ים) ביטלה את סיפור המסגרת.
– זה העמוד האחרון בעברית:
"…אבל הגיעה השעה לשוב הביתה. והנה אווה יושבת באווירון, מציצה בחלון אל נוריקו-סאן וקוראת: 'ובשנה הבאה את תבואי אלינו!'"
אך מה שקרה במציאות עם הביקורים ההדדיים עולה על כל דמיון וממשיך את הספר ביג טיים.

norikoswedishfirstpage

noricocoverswed

היה חם בירושלים היום, חם מאוד ועשיתי את כל הטעויות האפשריות ביורדי ממונית השירות לכיוון Hebrew Union College-Jewish Institute of Religion. כולה אפס מרחק, אבל ב-30 מעלות עם תיק מלא ספרים על הגב, זו הייתה קריעת ים סוף. הייתי בטוחה שלא אשרוד את מסע האלונקות הטיפשי שלי, אבל הנני כאן כדי לספר. הקולג', הנמצא ליד קינג דיוויד, קיבל את פני בשמחה עם קירות צוננים, מים קרים ושירותים צמודים, או להפך.
היום, בפעם הראשונה, באתי לספר רק על אנה ריבקין-בריק, בלי להראות את איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? לקבוצת לימוד הנקראת "סוגיות חיים", קבוצת נשים מפענחת ולומדת. איכשהו, רק אתמול בלילה הבנתי שזו תהיה מעין הרצאה, אבל סביב שולחן, ועוד בל"ג בעומר.
מה עניין ל"ג בעומר לסיפורי, חוץ משריפות הענק שלבלבו היום בירושלים? או. אחת הסיבות לחוג החג היא שביום זה פסקה המגיפה שכילתה את תלמידיו של רבי עקיבא. ורבי עקיבא הרי החל ללמוד רק בגיל ארבעים וגם אני יצאתי לדרכי החדשה (שהחלה עם Velvet Underground יבדל"א) בחלוף עלומיי.
כמעט שעתיים וחצי נמשך המפגש המדרשי, או המדרש המפגשי וחיברתי בו את קורות הבלוג והקולנוע, אנה ריבקין שלא ילדה ואני, הביקור הראשון שלה בישראל והביקור השלישי בלפלנד, והראיתי קטע מראיון עם אחייניתו של דניאל בריק, בן הזוג של אנה וספרים מהסדרה שאיש לא מכיר, ובקיצור, צללתי עמוקות לחייה של אנה שלי (שלי? בצילום, בנעוריה, סלף פורטרט).
היקום החליט לגמול לי, ובדרך חזרה היה לי טרמפ עם אחת מהתלמידות, כך שהכל הסתדר. בכל פעם שנדמה לי שכבר עשיתי הכל עם הסרט, מתברר לי שטעיתי. כיף לטעות ככה.

anna1928MOMF 1999 018 151

בעקבות העניין שהתעורר בהרפתקה במדבר אחרי יציאת איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? ולקראת יום עיון בחוג לארכיאולוגיה באונ' חיפה, היום הגיעו מהכריכייה הספרים שלא ראו פה אור ב-50 השנים האחרונות (הודפס ב-1966). כיפאק. מי שרוצה לרכוש את הספר בדיוור ישיר ממני – רק באזור ת"א – ולא צפוי לפגוש אותי במסעותיי ברחבי ישראל, מוזמן.

harpatka

1. כידוע, אני מתמוגגת לשמוע מצופי איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? תובנות חדשות. אחה"צ הייתי עם הסרט בספרייה הציבורית שוהם, עם קהל מגוון של ילדים, הורים, סבים ואפילו ילדה גדולה כבת 60 שבאה עם אמה, שהקריאה לה את הספרים בילדותה:) הגננת של שוהם, שהייתה בקהל, אמרה שבעצם הספרים היו כמו הריאליטי של היום, ושהאמבט החם (שכשוכית!) מעץ מבית האח הגדול עונה 1 הזכיר לה את אמבט העץ של נוריקו סאן ואחותה, ושבפעם הראשונה שהגיעה ליפן, לפני 30 שנה, דבראשון חיפשה אחר אמבט העץ של נוריקו שלנו. צחקתי מההברקה המופלאה.
2. אני עוקבת אחר מגמות ותופעות מעניינות באשר להקרנותיי את הסרט ברחבי ישראל. עד כה התברר שכשאני צריכה להגיע לעין גדי פורצים שם שטפונות, ואילו היום מתברר שכשאני צריכה להגיע לעמק המעיינות תוקף את ישראל השרב. אז אחרי הנסיעה באוגוסט לקיבוץ מסילות בחום של 45 מעלות, אני נוסעת מחר לעין הנצי"ב כמעט באותה טמפרטורה, עם ההבדל הקל שאנחנו עדיין במאי. לא מדהים? ברור שכן.

 

צופה כותבת:

אלה קרי ונוריקו-סאן לא היו אף פעם גיבורות הילדות שלי. לא שהיו לי גיבורות. אז לא באתי לסרט עם נוסטלגיה וציפיות. התעניינתי לראות איך פיצוח המשימה הבלתי אפשרית לאיתור גיבורי עבר מתקדם. בשבדיה שמחתי על המפגש עם אווה שנראתה חמה וסקרן אותי לשמוע יותר על אלו שסבלו מהצילומים. הייתי מרותקת לעבודת הבילוש שעשית בדרך להגיע אליה ובכלל. המאמץ העצום שהשקעת והדרך אצה לך ליפן. ואיך שם הצלחת למצוא סיכה בערימת שחת. רציתי לראות את המפגש הראשון שלך עם נוריקו שאולי צונזר. חשבתי על דמעות. לא כקיטש, אבל האיפוק שלה אולי גם השפיע עלייך. הדרמה הייתה מעולה וגם הדרך שלך לספר ברקע. תודה לך על החוויה הקולנועית ומקווה שתצליחי להגיע לכל קצוות תבל
Gili Mazza

לצפייה בסרט החדש שלי, כדור בגב.

איך אפשר לצפות ב"כדור בגב"

ביום הזיכרון 11.5.16 הסתיים מסע של חמש שנים וקצת: התחקיר שלי בעקבות מותו המיותר של דוד שלי בבסיס חיל היום באילת ב-29 במרץ 1957. הסרט כדור בגב מוכן והוא שודר בערוץ 2 בצהריי יום הזיכרון, אחרי שכמה עשרות אלפי ישראלים חזרו מהטקס הממלכתי בבתי הקברות בכל רחבי הארץ, אחרי שעמדו כבכל שנה חצי שעה בשמש מאי הקופחת ועוד שעתיים בפקקים לכל צד. הם עמדו ליד קברים מוכרים, ישנים כחדשים, שמעו את מטחי הכבוד ואת דבריהם החלולים של הפוליטיקאים המקצועיים. הייתי רוצה להכיר את האנשים שכותבים להם את נאומי הסחי האלו, לשאול אותם מה עובר להם בראש כשהם קולדים את המילים הללו.
מחווה לאותם פוליטיקאים ממלמלים יש על רולר הקרדיטים בסוף הסרט. מיקס מנאומי הפוליטיקאים שאספתי במשך כמה שנות ימי זיכרון בקריית שאול. אל תחמיצו.

נסיבות מותו של הדוד שלי, בנימין למפל, תלמיד ישיבת חב"ד שהתגייס לצבא, היו "פליטת כדור של חברו ליחידה", זה כל מה שידעה המשפחה. יצאתי לבדוק מה קרה שם ולמה והאם יש סיבה שנער בן 18 ושבוע ימות ככה סתם כאילו כלום.
זה לא היה קל.
יש סרטי Low-budget ויש סרטי No-budget. כדור בגב שייך לקטגוריה השנייה. יצרתי אותו במו ידיי, עשייה שהשתרעה כאמור על פני חמש שנים.
תחקיר, הפקה, צילום, תסריט, בימוי, קריינות: אני.
נסיעות ברחבי הארץ: אוטובוסים ורכבות. רכיבה לקריית שאול פעמיים בשנה: הקטנוע שלי.
לא מתוך בחירה התנהלה ההפקה הספרטנית הזו כך אלא מאחר שהסרט לא קיבל שום תמיכה, אבל אני הייתי נחושה לעשות אותו. מקווה שתמצאו 26 דקות ו-4$ כדי לצפות בו.

תודה לכל מי שעבדו איתי על הבאתו לחיים של כדור בגב, העורך אליאב לילטי, המלחין עודד זהבי, עורך האונליין אביב פרס, העורך הגרפי ערן מושקטל ועורך הסאונד אורי גלאון.

עדכון: אפשר לרכוש דיוידי של הסרט ואו להזמין אותי להקרינו ולספר עליו.
הסרט מתאים לכל גופי צה"ל, למכינות צבאיות, לחטיבה העליונה בבתיה"ס התיכוניים ולכל אדם בוגר החי כאן אי אלו עשורים. cadurdvd

כדור בגב from dvorit shargal on Vimeo.

איך ליצור סרט דוקומנטרי עצמאי

יש פה, בניגוד אולי למה שאפשר לחשוב, תמיכה ביוצרים דוקומנטריים. כל מי שרוצה לעשות סרט יכול לעשות את זה.

הציטוט הזה שייך לנילי טל, דוקומנטריסטית מצליחה ורבת פעלים, שאמרה את הדברים בראיון הזה.

אני מסכימה איתה, אבל לא בגלל ש"יש תמיכה ביוצרים דוקומנטריים". כלומר בטח שיש. יש מי שמקבלים כספים ויש מי שלא. מי שיקבל תמיכה מגוף אחד, יקבל לרוב גם מאחרים. זוהי תנועת העדר.

טל צודקת במובן אחר לגמרי: כל מי שרוצה לעשות סרט יכול לעשות את זה. בעצמו. נותרו כמה שאלות תלויות באוויר. מה יהיה המחיר ומה יהיה מוכן להשקיע בכך.

אני הפכתי ליוצרת קולנוע עצמאית בעל כורחי. לא בגלל שבחרתי בכך. אין אישה קמה בוקר אחד ואומרת לעצמה "אני רוצה לעשות סרטים בלי לקבל שקל מהממסד". הו לא. ההכרה שאת במצב הזה מחלחלת לאט-לאט.
ואז יש שלוש אפשרויות: להמשיך להיאבק עד מוות, להגיש שלוש, עשר, עשרים, שמונים הגשות ולהתפלל לאלוהים; להרים ידיים ולהגיד, מה לעשות, לא נותנים לי, שלום וביי; או, האפשרות השלישית, שהיא המועדפת עלי, לעשות הכל לבד לבד.

ברור שאפשר לגייס אנשים, יוצרים אחרים, חברים ולבקש מהם לעבוד בדיפר (תשלום דחוי Deferred payment) עד ביאת המשיח ואו עד שמישהו מהממסד יתרצה ויזרוק כמה גרושים ואו להשקיע את הכסף שאין לך, או לקחת הלוואה, או לעשות מימון המון. אני למשל עשיתי זאת פעמיים, לשניים מהסרטים שלי. אחד, שכבר מלאו לו שנה וחצי כמעט, איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? והשני, אפריקה! עדיין בעבודה. אני לא אומרת שזה קל. אני לא אומרת שזה פשוט. אני לא אומרת שההצלחה מובנת מאליה. אני אומרת שזו אפשרות, שגם היא מצריכה עבודה מרובה.

אחרי ההפקה המוצלחת של איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? עם קסטינה תקשורת, שנהגה איתי באצילות ובשותפות מלאה שאין למעלה מהן, הבנתי שאת ההמשך אצטרך לעשות לבד. חברות הפקה לא משקיעות, כעיקרון, כסף בהפקות. בצדק. חברות הפקה יכולות לנסות לקבל כסף מהגופים הרלוונטיים, אבל אין להן מאות אלפי שקלים להשקיע בכל הפקה. לכן לא הייתה לי כל ברירה אלא להיות המפיקה של עצמי. אני סוליסטית בחיים בכלל, אז למה לא פה? אני מודה שאני נהנית מזה, אף שאני עושה עבודה של בין עשרה לעשרים אנשים.

זוהי מלחמת אין ברירה אם לאמץ מושג משדה אחר. אין מה לעשות, זה מה יש. כל אופציה אחרת לא תאפשר לי לעשות את מה שאני רוצה: סרטים דוקומנטריים. כך שבמובן הזה נילי טל צדקה: כל אחד יכול ליצור.

וזה בדיוק מה שאני מציעה לאחרים: רוצים ליצור סרט? אל תחכו לאיש. הרי מקבלי הכספים הם אחוזים בודדים בלבד ממגישי ההצעות ונימוקיהם של נותני הכספים לא בהכרח תלויים בטיב הסרט העתידי שלכם. אז יאללה, קדימה לעבודה.

הכי חשוב בעבודה על סרט (או על כל יצירה), זה להיות כל הזמן בתנועה. לא לחכות לכלום. ברגע שאתם מוותרים על ההגשות לקרנות ולגופים השונים פיניתם לעצמכם המון זמן. לא צריך לעסוק יותר בלעשות רושם ולשכנע שאתם מתאימים וראויים לקבל כסף מהממסד.

בזמן שהתפנה אפשר להתחיל לתחקר, לצלם, למצוא את הדמויות שלכם, למעשה כל דבר, שיוביל אתכם לקראת יצירת הסרט. אני לא אומרת שבאפס שקלים אפשר ליצור סרט, אבל אפשר לצמצם מאוד עלויות בעזרת עבודה עצמית. ברור שאם "אין לכם כוח" לעשות תחקיר ואו למצוא (דילגתי כמה שנים קדימה) שוק לסרט שלכם ואו לכתוב חשבוניות ואו ללכת לדואר, אין על מה לדבר. מי שבוחר ליצור לבד צריך להבין שהרבה מאוד תפקידים, רובם לא מאוד זוהרים או יצירתיים מחכים לו, ושהוא צריך לפתח כישורים לעשות אותם, גם אם לא בא לו.

איך לחסוך בעלויות, על מה חובה לשלם ואיפה אפשר להתייעל לומדים תוך כדי עבודה. אין יום שאני לא לומדת משהו. אין יום שאני לא עושה טעויות. אין. אבל אני משתדלת לא לחזור על אותה טעות פעמיים (וגם זה קורה, מה לעשות). מומלץ, זה אני חייבת לומר, למצוא כמה אנשים שאתם מסתדרים איתם בעבודה, שתוכלו לעבוד איתם פעם אחר פעם בשלבים מתקדמים: למשל מהעריכה והלאה.
באשר לצילום, מדובר במצב מורכב: לכאורה כל אחד יכול לצלם בעצמו, למעשה, לא תמיד זה מתאפשר. אבל אפשר לחלק את העובדה כך שלפחות חלק מהצילומים תעשו בעצמכם, בעזרת מצלמה ממש זולה שתרכשו לעצמכם. נניח מצלמת סטילס שמצלמת גם וידיאו באיכות שידור. בדוּק במאה אחוז. עובד.

אז המצב הוא כזה: כדור בגב, סרט קטן מאוד, No budget, כבר מוכן. הוא ישודר בבוקר יום הזיכרון בטלוויזיה, ולאחר מכן אעלה אותו לווימאו און דימנד. "אפריקה!", שכאמור תקצבתי בעזרת מימון המון, כלומר Low budget בשלבי עריכה מתקדמים.
בינתיים אני לא בלתי לחוצה משני הסרטים, גם מ"כדור בגב" וגם מ"אפריקה!", שהריני רוצה שיהיה מוצלח וחכם כמו אחיו הגדול.

התחושה הזו, של לחלוש על הממלכה הקטנה שלך היא מאוד כיפית. אני ממליצה.

זה היה על קצה המזלג. באריכות, ליוצרים, אני יכולה לפרט בהרצאות.
מעניין אתכם? בבקשה. פרטיי בצד שמאל למעלה, וגם פה:
dvoritsh@gmail.com
052-3512025
ברור שאפשר גם להזמין הקרנות של הסרטים.