כך הפכתי לאישה עשירה באפריקה

חזרתי מאפריקה, שם צילמתי את הסרט שלי, "אפריקה!", סרט ההמשך לאיפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? לו מתנהל ממש בימים אלו מבצע מימון-המון.

במהלך השהות הקצרה שלי באפריקה הבנתי שאם יש מקום אחד בעולם בו אני יכולה להיחשב כנראה לאישה עשירה הרי שהגעתי אליו. אפריקה.

המשכורת הממוצעת (במדינות מסוימות) היא 100$ בחודש. אין פלא, אם כך, שפיזרתי שם דולרים לרוב. להגיד "פיזרתי" זה לא ממש מדויק. נכון יותר יהיה לומר: התבקשתי לעשות זאת.  יש מיליונים שזקוקים לעזרה. ואני, כמתברר, זו שתפתור אינספור בעיות בכמה ימים, כך הסבירו לי. דולר פה ודולר שם, כך אציל את היבשת. אבל אני חייבת לומר שההרגשה נפלאה: אם יש לי כסף שאני יכולה לחלוק עם אחרים מבלי שייגרע מפתי, אז למה לא. אם שישה דולר יכולים לעזור לאישה אחת במשך חודש שלם, אז אין בעיה מצדי. להפך!

אני מבינה שהכסף שנתתי בנסיבות שונות ולעתים גם משונות לאנשים באפריקה יכול לשנות את החיים של רבים למשך כמה חודשים. אז אם איכות החיים שלהם או של ילדיהם תשתפר בזכות דולרים ספורים ממני, סבבה. או, האקונה מטטה בסוואהילית.

במהלך אחד הפיזורים הללו שמעתי שמחברות ועפרונות עולים הרבה כסף שם (יחסית, נו). אם הייתי יודעת זאת מראש, חי נפשי שהייתי ממלאת את מזוודתי במחברות ועפרונות מכל הצבעים והמינים, כולל מחקים ומחדדים ועטים צבעוניים, עוברת מבית לבית ומחלקת אותם.

IMG_citycenter
קניון מפואר במרכז העיר. הכביש הבנוי לא מובן מאליו. ברוב מקומות היישוב יש דרכי עפר זרועות באבנים

ואם מישהו חושד שאני יושבת על הררי כסף וסתם מתבכיינת ביומיום, הנה תיקון קל: הכנסותיי הן הרבה פחות מהממוצע במשק כעת.

זה מעניין, המצב הזה, כי בטוח יש אנשים בסביבה שאני חיה בה, שהכסף שאני מבקשת כתמיכה בהפקת הסרט שלי, "אפריקה!", שווה ערך עבורם לכסף שאני נתתי באפריקה, שלא שינה במאומה את מצבי, אבל עזר לרבים.

כלומר, יש כאן פירמידה של נתינה וכל אחד יכול לעזור במשהו לאחר, שצריך משהו קטן יחסית. לא רעיון יפה?
נו, אז למה לא ליישם אותו?
יישמתם? מצוין, ספרו על כך לאחרים.

כסף ועלבון

אנשים אוהבים להיעלב. תחושת העלבון מלווה תמיד בזעם קדוש, בתחושת קיפוח עצומה, בהרגשת עליונות וטוהר שאין לה שיעור. הנעלבים מחבקים את העלבון שלהם, מלטפים אותו, מטפחים אותו. מספרים עליו, דנים בו, לשים אותו, מדווחים עליו לכל מי שרק אפשר. מתחפרים בו, נאחזים בו בחוזקה, לבל יברח.

תחושת העלבון, או מצב העלבון, גורמת לאנשים לשכוח הכל, להניח את חייהם בצד, ולנתח את העלבון לפני ולפנים. מי אמר, כמה אמר, מתי אמר, למה אמר. ומה עשה, ואיך עשה. וכמה זה נורא. והייתכן, ולא יעלה על הדעת, ולמה ומדוע?
להמשיך לקרוא

שנת העצמאות שלי

ממש היום לפני שנה נפרדתי מתפוז. באותה שנייה גמלה בלבי ההחלטה: אני את חיי כשכירה בעולם הזה סיימתי. אחרי עשרות שנים הבנתי שהגיע הזמן. נכון, השנתיים האחרונות עד לאותו רגע היו טבילת אש: הייתי גם עצמאית וגם שכירה. התחלתי, כבר לפני שלוש שנים כמעט, להחזיק ברו"ח צמוד ולכתוב חשבוניות, ולהבין איך מתנהל העולם הזה.

העזיבה שלי את תפוז, שכבר מאוחר מדי לדבר עליה או לנתח אותה, וגם לא יעיל בשום צורה שהיא, הייתה הקש, והביאה להחלטה הנחרצת שלי, שאין מצב בו אני מחפשת עבודה אצל מישהו, משמע יושבת באיזה מקום, ועושה כל מיני דברים, בעוד המנכ"לים, הסמנכ"לים, המנהלים ועורכי העל מתרוצצים למעלה כמשוגעים, ומשחקים בכיסאות מוזיקליים.

אני את הפרויקטים שלי אביא בעצמי, ואזום ואעשה, כך החלטתי. איכשהו האישיות שלי מורכבת מפחדנות עצומה בתחומים מסוימים, ומאומץ לב, כך מתברר, בתחומים אחרים. כך שממש לא פחדתי מהצעד הזה שלי, להיות עצמאית לגמרי.

ועכשיו עלי לסכם את השנה האחרונה, כלומר הראשונה, לעצמאותי הטוטאלית. ובכן. עבדתי עם המון אנשים ובהרבה מאוד מקומות, ומחלק הארי התאכזבתי מאוד. התברר לי, כמה מפתיע, שרוב האנשים שרוצים "לעשות משהו", בכלל לא יודעים מה הם רוצים לעשות, ולא מבינים בו. יש להם איזשהו חזון מעורפל, אבל הקשר שלו למציאות לא ממש חזק. למדתי שמנגנונים גדולים הם סיוט עלי אדמות, ושאין שום מנגנון גדול שמתפקד בצורה מתקבלת על הדעת. הבנתי, בדרך הקשה, שבחלק גדול מהמקרים אני צריכה לרדוף אחרי הכסף שלי, כי משומה, האנשים שצריכים לשלם אותו לא ממש מזדרזים. וזו תופעה שאני לא מבינה: הרי להיות חייב למישהו זה הדבר הנורא ביותר בעולם (טוב, אז אחד מהם, אם אתם לא אני), איך אפשר לעמוד בזה, בלהיות חייב כספים לאנשים שעשו בשבילך עבודה? כאן בטח חושבים הקוראים ישרי השכל שאני מפגרת, ויש מצב, אני לא אומרת שלא. הראייה שלי את העולם לוקה בסוג של פיגור סביבתי. מצד שני, היו מקומות שבהחלט תקתקו את התשלומים שלהם בזמן, בלי שאצייץ אפילו.

נכון לעכשיו, די הרבה דברים עומדים לקרות. אני לא יכולה להבטיח שמחר או מחרתיים, אבל יקרו.
מה לא קרה בשנה האחרונה, כלומר הראשונה?
לא הרציתי מספיק, שזה משהו שרציתי לעשות, הקורס הקצרצר שלימדתי לא התנהל כפי שרציתי, לצערי, כך שהחוויה הזו שלי לא מספקת, לא כתבתי מספיק, אם כי בהחלט התחלתי, ואני בדרך, ועוד משהו קטן, פעוט: לא התעשרתי. כלומר, סך כל ההכנסות שלי השנה נמוך מסך השנה שעברה. אבל אני, אני לא מפחדת, יש לי איזושהי אמונה מאוד גדולה בכושר ההישרדות שלי. נכון שאני רוצה יותר לחיות מאשר לשרוד, אבל בסדר, יש לי זמן. הרי גם רישיון רכיבה זעיר עשיתי רק לפני חודש.

ומה, האם אני ממליצה? אין לי על כך תשובה. זה היה מהלך שמאוד התאים לי, ולאופן בו התארגנו חיי. האם זה מתאים לאחרים? תלוי. זה מאוד מאוד אישי. קחו את הנתונים שלי ולושו אותם כרצונכם.