מי יגאל אותי מהבינלאומי?

כל שבועיים וחצי אני חוטפת קריז על הבנק שלי בעשרים השנים האחרונות. בין אם בגלל העמלות הלא ייאמנו, ובין אם בגלל העובדה שאף פעם לא עונים שם לטלפון, ושממילא מספר הפעולות שאפשר לעשות באמצעות הטלפון, אם היו עונים לו, הוא דל להחריד.

היום החלטתי שדי, יישרף העולם – אחרי שלא הצלחתי להאריך ולשנות את הסכום באחת מהוראות הקבע – אני לוקחת את כל הרכוש העצום והרב שלי, ועוברת בנק. הרי סיפרו לי שנורא קל עכשיו להתנייד ולעבור בין הבנקים, לא? הכל קורה בשניות, אומרת את "רוצה אני", ומהבנק החדש כבר דואגים להעביר לך את כל התכולה לדירה החדשה. אפילו היה כתוב פה, כבר מזמן:

"…אבל האמת היא שזה בכלל לא מסובך ולא יקר לעבור בנק. כל מה שצריך זה להחליט שעוזבים, לבחור את הבנק החלופי, להשקיע קצת זמן במילוי טפסים בסניף הישן, ואח"כ בסניף החדש – וזהו בעצם. בכתבה זו נלווה אתכם צעד-צעד ונסביר מה צריך לעשות כדי לעבור בנק וכמה זה עולה"

"להשקיע קצת זמן במילוי טפסים"? הוווו, כל כך לא שבא לי לבכות. התקשרתי לישיר הראשון, אמרתי, רוצה אני לעבור עכשיו. ואז התחיל התחקיר. מה את עושה וכמה את מרוויחה. ותביאי תלושי משכורת. אבל לא, אני עצמאית, אז תביאי אישורים מרואה חשבון. ודפי חשבון. "ואיך קוראים לעסק שלך? מה זה אין לו שם. כותבת? מה זה כותבת?"
די, נו, רדי ממני.

אה, והכרטיס אשראי? לא יכול לעבור איתך. והוראות הקבע? את צריכה להעביר אותן אחת אחת. ולאשר אותן מחדש. והחסכונות שלך? נו בטח שלא, את צריכה לחכות שיגיע מועד פרעונם, אחד אחד, להעביר אותם לבנק החדש, ורק אחרי כל זה, ואחרי עשרים אלף ריצות וגיחות והעברות ופקסים ומסמכים ואישורים, תוכלי לעבור אלינו.

אז זהו, התייאשתי. רק אל תרמו אותי יותר עם "ניידות מהירה וקלה". כמה בולשיט אני יכולה עוד לשמוע? והבינלאומי? כנראה שאאלץ למות איתו. איזה ייאוש.