לבן על לבן

האחים (הרחמנים) הטובים ביותר הם "הערבים". אלו עושים את עבודתם מכל הלב, במיומנות ובמקצוענות.
האחיות הגרועות ביותר הן "הרוסיות". אלו מחלטרות כיוצאות ידי חובה, בהבעת מרירות נצחית ותוצאה קלוקלת.

נתקלתי באמירות האלו לאחרונה ומיד קפצתי: איך אתם מדברים, הזדעזעתי מהקובעים נחרצות, אבל כל מי ששמע אותי חוזרת עליהן אמר שמן המפורסמות היא. ככה זה וזהו. רק אלו יודעים לעשות את העבודה, רק אלו מצ'קמקות אותה עד מוות. ליטראלי. כששאלתי את הדוברת אם עכשיו, לאור הגילוי על האחים הערבים היא תצביע מרצ, ענתה לי אל תגזימי.

הרעיון הזה, של חלוקה מקצועית על פי מוצא די מחריד ואני מתקשה להבין את המקור שלו.

אבל זה עוד כלום: מעבר הדירה מפגיש אותי עם בעלי מקצוע רבים, שלא באשמתם. אחד מהם, עולה ישן מבריה"מ סיפר לי שהמשפט הנפוץ ביותר שהוא שומע זה "מי בכלל הביא אתכם לפה" או "למה באתם לפה". כן, היום, אתמול, עכשיו במלאת 20 שנה לעלייה הגדולה.

ואז אני צופה בסדרה כמו מגדלים באוויר ששודרה בערוץ 10, ולמרבה התדהמה אין בה אף דמות שמקורה אינו מזרח אירופי. אפילו השיפוצניקים הם מיטב בחורינו צחורי הצוואר וזהובי הזקנקן בדרכם למסע ליפן או לתאילנד או לא משנה לאן. שלא לומר הרופאים בבית החולים, והמתמחים. והמתמחות. והשכנים, והבויפרנדז, והמאהבת לשעבר. כולם כולם ישראל אחת הומוגנית, שום טיפה כהה מעט יותר בחלב הצח הזה. כלום. אפס מוחלט.

תוספת, 4.2: קלטת המופת של יהודית רביץ לפעוטות, גם אני רוצה חיבוק, באמת מוצלחת, והתינוקת הצופה בה אוהבת אותה עד כלות. רק בעיה אחת קטנה: גם שם כל הילדים לבנבנים וצהבהבי פדחת. אולי היא צולמה בשוודיה? כן, בטח. חבל.

ואיפה כן תמצאו מזרחים, כלומר קריקטורה שלהם? בארץ נהדרת.

ולעומת כל אלו סרוגים, שהעונה השנייה שלה מצוינת כמו הראשונה, וזה לא פשוט בכלל, ובה, אף שהיא עוסקת במגזר מאוד מובהק יש לפחות יוצא טוניסיה אחד לרפואה, אמיר (עמוס תמם) המתחתן עם יפעת (יעל שרוני), ואף אחד לא עושה מזה רבע עניין, וכשמציינים משרד עורכי דין הוא נקרא גרוסמן-צוברי. אז כן, מישהו חשב על הפרטים הקטנים האלו, וזה משמעותי, בחברה כל כך מפולגת ומפוצחת ומחולקת על פי צבעים.

המטפלים הטלוויזיונים שלי

אם אני צריכה לבחור בין ראובן דגן מבטיפול לבין נח מתיבת נח, ברור שאני מעדיפה את זה השני. מארק איווניר הגרום והמיוסר החי על יאכטה, או אסי דיין הטובע והמפוטם? אין היסוס.

כל אחד מעשרות הפסיכולוגים בחיי המליץ לי בזמנו על טיפול קבוצתי. תמיד סירבתי לכך בנחישות ובשפיפות. לא לא לא, אני לא רוצה לשבת עם עוד כמה אנשים ולשמוע על הצרות שלהם. ואני לא רוצה לספר על הצרות המבישות שלי בפני כולם. אני מגיעה ממקום בו יש תחרות קשה על התואר מי סובל יותר, ואני ממש לא מוכנה להכניס את עצמי לחדר בו אתחרה על סבלותיי האינסופיים עם עוד כמה אנשים.

לא, נהגתי לומר לעצמי ולמטפלים המתוסכלים ממני: נכון שזה באמת עקב אכילס שלי, התנהלות מול אנשים אחרים, אבל זה לא אומר שאני רוצה לשנות את זה. זה לא אומר שאני מוכנה לדינמיקות קבוצתיות כאלו, בהן ממילא אעשה מאמצים להוכיח שאני הכי שווה והכי מתנשאת והכי סובלת ובכלל ראויה להכי הרבה תשומת לב. ידעתי מראש שאכשל בתחרות הזו, על תשומת הלב הקיבוצית, ולכן העדפתי להימנע ממנה. לא שהיום דעתי שונה. גם היום, כל מטפל שיפגוש בי יציע לי טיפול קבוצתי, וגם היום אגיד בלי לחשוב פעמיים, לא.

והצפייה בתיבת נוח (של רני בלייר ושמוליק קלדרון ומאיה הפנר, שישי, 22:40, ערוץ 2), אחת משתי סדרות הדרמה הפחות צעקניות שאפשר לצפות בהן עכשיו על המסך, מוכיחה לי את צדקתי. הרי לשבת בקבוצה כזו זה להוסיף עוד מצוקות לאלו היומיומיות של המטופל הממוצע. אני לא מאמינה שמיקרוקוסמוס כזה, המתנהל בטיפול הקבוצתי יכול היה להשפיע על התנהלותי בעולם. ולכן נמנעתי. חוץ מזה, עוד הייתי עלולה להתאהב בנח זה, צרה בפני עצמה.

אבל הצפייה בה מיטיבה עמי, אני  יכולה לראות את עצמי בלתי משתלבת שם, אבל כן נהנית לראות איך זה היה עלול להיות, או איך זה קורה אצל אחרים. יש סדרות טלוויזיה שאני צופה בהן לא כדי ליהנות או לא, אלא כדי לעשות בעזרתן סימולציות לחיים שלי.
תיבת נח היא כזו. אני חושדת שבגלל שיבוץ הצפייה היא תתקשה להפוך לבטיפול של 2009-10, אבל אולי אמצא איזו כת צופים סודית שאוכל לפטפט איתם עליה.

הסדרה השנייה בה אני צופה עכשיו היא מגדלים באוויר של ניר ברגמן (והכותבות מירב נחום ומירב צוריאל שקד, ערוץ 10, שני, 21:40). נו טוב, ניר ברגמן, תגידו.  שלוש אחיות עגומות בכל קנה מידה, מתעמתות עם הבגידה של אבא ואמא, ועם דרמות גדולות יותר או פחות בחיים שלהן. אין הרבה התפתחויות לא צפויות בה. אין איזושהי תחושה של משהו חדש שעוד לא ראיתי בסדרות המקור המקומיות, אבל יחד עם תיבת נוח מדובר בשני איים של שקט במפגעי הרעש הטלוויזיוניים האחרים – מהאח הגדול, דרך רקדני הכוכבים ועד כל מיני סטנד אפיסטים עם בדיחות נוראיות ומאולצות שמבריחים אותי לערוצי העשרה בטלוויזיה, שם אפילו כל פרק עיוועים של ניפ/טאק מהווה רטיית תה מרגיעה לעיניים למודות הסבל.