למה התאבד מליק בנג'לול (2)?

אחרי הפוסט הקודם בנושא אני ממשיכה לעקוב אחר מידע נוסף בעניין התאבדותו של זוכה האוסקר לסרט הדוקומנטרי של 2013, מליק בנג'לול, במאי מחפשים את שוגרמן, בדיוק היום לפני חודש.

ועכשיו נחשפים פרטים נוספים על מותו. יש כל מיני דרכים להתאבד. בנג'לול בחר באחת הנוראיות שבהן: הוא קפץ על פסי התחתית בעת נסיעתה, בקו הכחול בתחנה המרכזית סולנה, בשטוקהולם, ב-rush hour, שנה וקצת אחרי השיא של חייו.

ההוליווד ריפורטר הקדיש את כתבת השער של גליון יוני לבנג'לול.
HRbenjalulMalik+Bendjelloul+Brittany+Huckabee+85th+Annual+7k6JI5ihT4kl

החברים שלו מספרים ששמו לב לשינויים בהתנהגותו בחודשים האחרונים. הוא החל להתבודד יותר ויותר, מנפה מסביבתו את רוב הקרובים אליו. אחיו, עיתונאי הרדיו יוהר בנג'לול, אומר שהיה איתו רוב הזמן בימים שקדמו להתאבדות.

אחרי שנת האוסקר המסחררת, תוך שהוא מתחבט בעניין הפרויקט הבא (רגע) הגיע הדיכאון והוא לא יכול היה להתמודד איתו. ועדיין החברים המומים: אחת אמרה שהוא היה האדם השמח ביותר שפגשה, האחרון עליו הייתה חושבת שיקפח את חייו.
אחר מספר שהוא השקיע את כל משאביו, כל קמצוץ אנרגיה בשוגרמן, ומאז החל לחשוש שהוא מאבד את היצירתיות שלו. אחרי הרעש הגדול שליווה את העשייה של הסרט והזכייה שבעקבותיו, הגיע שקט. תהום, חשיכה ששאבה אותו אליה (ע"ע חשיכה נראית). משהגיע האביב החליט לחזור לשבדיה, לפגוש כמה חברים, וגם לחגוג את יום ההולדת ה-70 של אמו, הציירת והמתרגמת ורוניקה שילד בנג'לול, ב-20 במאי. בסופו של דבר התאבד שבוע לפני היומולדת. מתנה שאמא לא ציפתה לה.

בחודשים האחרונים גר בניו יורק עם החברה שלו, הדוקומנטריסטית בריטני האקאבי (בצילום השמאלי) וניסה לכתוב תסריט לפיצ'ר שלו על לורנס אנתוני, פעיל שימור הסביבה המנוח שב-2003 ניסה להציל את בעלי החיים של גן החיות בבגדד (פירוט בפוסט הקודם). אבל הכתיבה תסכלה אותו מאוד ועוררה את חרדותיו. הוא סבל מנדודי שינה, ניתק קשר עם כמה מחבריו בשבדיה, והתוודה בפני אחד מחבריו שהוא חש בודד. פסיכולוגית ממישגן אומרת בכתבה לריפורטר שלהצלחה פתאומית כמו זו שחווה בנג'לול עם סרטו, יש אפקט של תאונת דרכים.

חברים אחרים מספרים שככל יוצר היה קצת אובססיבי, "אנאלי", כנהוג לומר בז'רגון העממי הרווח בקבוצת ההתייחסות של בנג'לול (או שלי). היו לו כמה ריטואלים, אממ, קצת מוזרים. למשל, הוא לא התחיל יום עבודה בעריכת שוגרמן (אותו ערך בדירתו בשטוקהולם) לפני שהשלים הליכה סביב הדירה שלו. אממ. כך גם היה מסיים את היום.

הוא הקציב לעצמו 1,000 ימים לערוך את שוגרמן, והיה קרוב לכך. הוא קבע לעצמו שחלק מיום העבודה, 8:00-12:00, יעשה ברצף. אבל אם התחיל מאוחר יותר פשוט הזיז אחורה את השעון ל-8:00. או למשל, כפה על עצמו לאכול אותה ארוחת בוקר במשך שישה חודשים. הוא אהב רוטב עגבניות של מותג מסוים, ומשאותו רוטב עמד לפוג מפס הייצור התקשר לכל חנות בשטוקהולם כדי לרכוש את הסטוק שלהם. כן, ככה הוא רצה לאכול את הפסטה שלו, ערב-ערב, עם רוטב העגבניות הזה. יום אחד אמר לחבר שהוא רוצה להיפרד מחברתו כי הם יחד כבר ארבע שנים, ארבעה חודשים וארבעה ימים. וזו לא בדיחה.

לזכותו ייאמר שהוא עצמו הסתלבט על הטקסים שלו, כשסיפר לאחרים עליהם. אולי הקפיצה לפסי הרכבת הייתה טקס שהשתבש.

למה התאבד מליק בנג'לול שנה אחרי שזכה באוסקר על שוגרמן?

לא הייתה תהודה רבה מדי בישראל להתאבדותו של מליק בנג'לול השבדי, יוצר הקולנוע הדוקומנטרי הצעיר שזכה באוסקר ובעוד מיליון פרסים על מחפשים את שוגרמן. שוגרמן מספר על מוזיקאי מדטרויט, סיקסטו רודריגז, או רק רודריגז, שהקליט שני אלבומים כושלים בשנות השבעים, נעלם והפך לכוכב ענק בדרום אפריקה של משטר האפרטהייד. בנג'לול יצא לחפש אותו, מסע שנמשך חמש שנים שבו השקיע בנג'לול את כל כספו ומרצו ומשאביו היצירתיים והרוחניים.
אבל בנג'לול התאבד שנה לאחר הזכייה באוסקר, בגיל 36.
אחיו יוהר סיפר זאת. הסיבה: דיכאון. אנשים תמיד רוצים סיבה: אבל למה? למה?

אז כמו שאחיו אמר, דיכאון זה משהו שאפשר למות ממנו, וביקש מהתקשורת להניח למשפחה להתכנס בכאבה. נניח כשעדי טלמור טס לשווייץ כדי לגמור את העניין המעיק הזה, בגלל מחלתו, הכל היה נהיר וברור. מחלה סופנית, לא בא לו להתייסר לאט, והוא רצה לעשות את הקאט. בארץ אי אפשר, בשווייץ כן. אבל איך אפשר להסביר את התאבדותו של אדם צעיר, סיפור סינדרל, אדם שהתאמץ ועשה כל מה שיכול היה – זמן, כסף, יצירה, תשוקה – כדי להגשים את הסרט שלו, הסיפור הכי טוב שאי פעם שמעתם, כפי שנהג להציג אותו? מה השתבש? מה קרה?

בראיון להוליווד ריפורטר.

malik
"הוא יחסר מאוד", אמר רודריגז משנודע לו על התאבדותו. "שבדיה איבדה בן אהוב, וכך גם ארצות הברית".
בקאן הייתה ביום ראשון, כמעט שבוע לאחר ההתאבדות, הקרנה מיוחדת למחפשים את שוגרמן, לזכרו של בנג'לול.
המפיק שלו, סיימון צ'ין מספר על קשר רצוף איתו – הם הפכו לחברים קרובים – על ארוחת בוקר שאכל איתו בלונדון שבועיים קודם לכן. שבועיים לפני כן  פגש אותו בניו יורק, שם חי בשנה האחרונה עם החברה שלו, אותה פגש בתקופת טקס האוסקר.
סטיבן סגרמן, בעל חנות התקליטים מקייפטאון, שבעזרתו יצא בנג'לול למסע שלו ב-2006, היה איתו בקשר אימיילים שבוע לפני מותו, הם דיברו על סכסוך משפטי בעניין זכויות על תקליטים של רודריגז. שום דבר שיכול היה להעיד על תוכניותיו המורבידיות של בנג'לול.

צ'ין מספר על ההתלבטויות שלו באשר לפרויקט הבא: אחרי הזכייה באוסקר קיבל המון הצעות ודחה אותן. הוא יצא עם הסרט לסיבוב של שנה מסביב לעולם. עכשיו הגיעה התמורה, וכל מה שהשקיע בסרט (פלוס) חזר אליו. מצבו הכלכלי היה בסדר. הוא לא היה עסוק בשאלה איך ירכוש את כיכר הלחם הבאה.

היה ברור לו שהוא רוצה לעשות סרט טבע: בראיון (טוב, אחד מאלף) אחרי הזכייה באוסקר, אמר שהסרט הבא שלו הוא על טרמיטים. אבל תסריט דוקומנטרי עליו החל לעבוד עוד קודם היה עם לורנס אנתוני, פעיל לשימור הסביבה מדרום אפריקה. התוכנית הייתה לספר על בעלי החיים שנמלטו מגן החיות בבגדד כשפרצה מלחמת עיראק. אלא מה, אנתוני מת מהתקף לב במרץ 2012, ובנג'לול הבין שאין לו מספיק חומרים לסרט דוקומנטרי, ואז חשב לעשות מזה פיצ'ר. אלא שזה משהו אחר לגמרי מסרט דוקומנטרי, וככל הנראה הוא קצת נלחץ.

מסלול חייו של בנג'לול היה צפוי במידה מסוימת; אבא שלו, הקן בנג'לול היה רופא אלג'יראי, חולה קולנוע, שהראה לילד כל סרט שרק יכול היה. אמו, ורוניקה שילד, מתורגמנית וציירת.
כילד, בנג'לול הופיע בסדרת טלוויזיה שבדית, על אחים בכפר על שפת הים, שדוד שלו ביים.
הוא למד עיתונות ויצר כתבות דוקומנטריות לטלוויזיה השבדית, על מוזיקאים כמו ביורק ואלטון ג'ון (וזו תוכנית המחווה שיצרו בקוברה, בה עבד בנג'לול [שבדית עם תרגום לאנגלית] לאחר מותו).

ב-2006 התפטר מעבודתו וטס לדרום אפריקה כדי לחפש סיפור לסרט משלו. אחרי חמש שנים בהן עבד לבד לבד, ב-2011, פנה לצ'ין, המפיק. הוא כתב לו מייל קצר ובו תיאר את סיפורו בכמה שורות בהן הצליח להלהיב אותו. הם נפגשו בלונדון, צ'ין ראה את הראף קאט לשוגרמן והתרגש. ומאז הם עבדו ביחד.

צ'ין מספר שדסקסו ביניהם כמה פרויקטים דוקומנטריים. זה לא חייב להיות עוד שוגרמן, אמר לו צ'ין, אבל זו הייתה הנקודה הרגישה. אחרי שאתה עושה את שוגרמן הציפיות והלחץ מחלחלים ומהדהדים, ולא משנה כמה חזק ומלא חיים וחמוד ושובה לב אתה.

פוסט המשך: מעקב אחר מידע נוסף בעניין התאבדותו.