תל אביב פוגשת את מישל וולבק

בעשרה לשתיים הבופאים בקומת המסד של הסינמטק התל אביבי היו מרוקנים. רק כמה גזירי גזר כמושים רבצו דומם סדורים בעיגול בצלחות הגדולות. המון כוסות יין ריקות, המון בקבוקים ריקים. לא נותרה לי טיפה לרוות את צמאוני. אפילו מכלי התפוזים והאשכוליות עמדו שקופים וחיוורים ממני. ויתרתי. איך כולם ידעו שצריך לבוא הרבה יותר מוקדם כדי ליהנות?

בשתיים ועשרה (שישי, 1 באפריל) אולם 1 של הסינמטק היה מלא עד אפס מקום.
בשתיים ועשרים אלון גרבוז, מנהל הסינמטק עלה ודיווח שה-אורח, ה-סופר ה-צרפתי מישל וולבק, צריך להירגע מקבלת הפנים של המסה התל אביבית. הוא חטף פיקון ברכיים קל.

כמה דקות אחר כך עולה שגריר פריז בתל אביב (סתם נו, שגריר צרפת בישראל), כריסטוף ביגו והמתורגמנית שלנו לצהריים זה, לנה אטינגר. ביגו אומר "לא אציג את מישל וולבק, כי הוא נמצא מחוץ לכל הגדרה והוא גם עלול להיות פרובוקטור ולהגיד ההפך, אבל הוא אחד הסופרים החשובים בצרפת.
אני אוהב לזכור שהוא גם מהנדס-אגרונום וזמר (והנה השיר החדש שלו, נובמבר), משורר ומתעניין בקולנוע. זה אירוע גדול לארח פה אינטלקטואל שמדבר על המציאות, אוטופיה, מיניות, קשר בין גברים לנשים, כל מה שחשוב, וגם על צער, בדידות ועצב".

שרון רוטברד, מבעלי הוצאת בבל, המוציאה את ספריו בישראל, עולה לבמה עם הפמליה הכוללת את וולבק על מעילו ותיק הגב שלו (בירידה מהמדרגות לבמה אני משוכנעת שוולבק מביט בנעליים המשונות שלי ובי, לשנייה), רונית אלקבץ בשמלה שחורה ארוכה ונעלי התעמלות, סמלה המסחרי העכשווי, ותרזה קרימיזי, המו"לית הצרפתייה של וולבק. רוטברד מספר שוולבק ביקש כמה פעמים להיפגש עם הקוראים שלו בישראל ושזה מה שהוא עושה כאן רוב הזמן, כולל צעדה תמה בשד' רוטשילד, כשבני עמנו מבקשים ממנו חתימות. "אני אחד הקוראים הראשונים של וולבק באולם", אומר רוטברד. "ביום שהספר הראשון שלו יצא לחנויות במקרה קניתי את הספר וקראתי אותו מיד. ומה שקרה לי, אני מניח, קרה לכולכם: אגרוף בבטן, פיצוץ במוח. ומאותו רגע נפשי נקשרה בנפשו איכשהו. הספרים שלו נקראים במהירות הבזק אבל הדמויות ממשיכות לחיות. אני מרגיש שכל רומן שלו הוא חתיכת חיים".

קרימיזי, "אחת הנשים הכי חשובות בספרות הצרפתית" מתארת את המו"ל (כלומר היא) כילד זנוח שהוריו הם אבא עצבני, "החלק המסחרי", ואם ענוגה, "האמנות".

ולקטע האמנותי. אלקבץ ולאחריה (וקצת איתה) וולבק מקריאים קטעים מהספר החדש שלכבודו התכנסנו, המפה והטריטוריה: הפגישה והפרידה. הם נשמעים טוב ביחד.

רוטברד שואל: בכתיבה שלך, בהתחלה, ציירת מערכת יחסים פשוטה המבוססת על סקס וכסף. בפלטפורמה זה מורכב יותר, ונוספת שאלת הניידות. באפשרות של אי הבריאות, הנעורים, וכאן (בהמפה) יש המון תמות חדשות: חברות, אהבת המולדת, יחסי אב בן והמון שאלות אתיות, למשל על סוגיית המתת החסד. האם צדקנו כששאלנו בחלק האחורי של הספר האם יש סיבה לחיות, דברים ששווה לחיות בשבילם?
וולבק עונה שאופטימיות לא נראית לו המילה הנכונה. נכון, יש איזשהו רוך הנובע מזה שלכל הדמויות יש רצון טוב, אבל זה עוד לא מספיק כדי שהדברים יצליחו.
זה משהו היסטורי במערכת, התנאים לא טובים. למשל, אם שואלים שאלה פשוטה, אם חיי האהבה וחיים מקצועיים יכולים לחיות ביחד התשובה היא לא. אבל אנשים בוחרים בקריירה ואפילו לא מתלוננים…
…לאנשים יש נטייה לייצר מיקרו-התקבצויות הנקראות משפחות שנכשלות לרוב בגלל 'טבע הזמן' (אני מניחה שהכוונה היא לפרעות שמחולל הזמן בכל דבר: בגוף, בנפש, ביחסים)".

רוטברד אומר, אבל העבודה היא ערך חשוב בספר. כשג'ד (גיבור הספר) אומר לאבא שלו תעזוב את העבודה, כי הוא מאוד סובל בה, הוא עונה לו, אני לא יודע לעשות שום דבר אחר, מה אעשה בחיים אם לא אעבוד?

פה יש כל מיני ספוילרים לספר, הן מצד הקהל והן מצד וולבק אשר על הבמה. אני, שעוד לא קראתי את הספר וכמוני עוד שניים-שלושה-שלושים איש באולם התמרמרנו ברחש תרבותי, ולכן אדלג על כמה שאלות פרטניות.

מתברר לי שוולבק הציב עצמו כאחת הדמויות בספר, והיא, לא עלינו, מאושרת באחרית ימיה, אותה דמות. בתשובה לשאלה מה לנו האושר הלזה עונה וולבק "כי הוא נכנע לחיים של איש מבוגר שחי בכפר עם הכלב שלו וקורא ספרים. כנראה שדמיינתי את עצמי ככה, זה לא נראה לי מאוד אמין, אבל מספיק כדי לתאר את זה. אני לא חושב שזה היה מחזיק מעמד הרבה זמן בחיים… (זזזז. ספוילר)".

"אני כותב רומנים קצת במקרה", הוא מסביר בהמשך, בתשובה לשאלה אחרת, "בעיקר בגלל שהבחנתי בחוסר. כשכתבתי את הרחבת תחום המאבק היה חוסר. לא ראו כ"כ עד כמה המקצועות שאמורים להיות מלהיבים הם לא כאלה, ועד כמה הכניסה לחיים האקטיביים, לקריירה, סוגרת כל אופציה של חיים אישיים. השדה העיקרי של החיים החברתיים לא הופיע כלל ברומן. ככה נכנסתי לזה והפכתי לסופר, ולאט לאט חיבבתי את זה יותר ויותר כי פשוט הבנתי שאני אוהב לייצר דמיויות. טיסראן, שתראו אותו בסרט אחר כך, היה מאוד משמעותי עבורי. אני מופתע שאמצעי אמנותי כל כך פשוט, כי זה רק תסכול מיני, לא שום דבר אחר, כל כך מצליח, או שאני פשוט נורא מוכשר".

– על השאלה מה ההבדל בין פורנוגרפיה לאמנות הוא מתקשה לענות. לדבריו, בספרות אין כל כך בעיות כאלו, ובאמנות ויזואלית זה הרבה יותר קשה. "בואי נחליף שאלה", הוא אומר לשואלת, "כי מה שיש לי להגיד יותר מדי כללי והמחשבה שלי בנושא לא ממש מעובדת עדיין".

– האם רק מערכת יחסים לא מינית יכולה להעניק חמלה ונחמה, שואלת מישהי, למשל, מערכת היחסים עם הכלב באפשרות של אי. וולבק עונה – "לא, אישה לא יכולה להחליף כלב". אלקבץ מתבדחת פה, אבל לא שמעתי בדיוק מה אמרה. משהו על החלפה אפשרית בכל זאת.

– האם אהבה כאידאה נעלמת ברגע שמנסים לממש אותה, שואל מישהו.
"אי אפשר לצפות שאענה על כך ככה בזריזות, הרי כל הספרים שלי מדברים על זה באריכות", אומר הסופר ואז נותן דוגמה אחת מכל הדמויות שלו, המוכיחה שזה דווקא אפשרי. ואלרי בפלטפורמה.

– האם אפשר לחיות חיים של כנות בלי לצאת מהתקופה שואלת מישהי. לא ממש הבנתי אותה, אבל התשובה שלו מסבירה:
"זה יכול להיות מאוד קשה לחיות מחוץ לעולם האמיתי בלי להיות משוגע לגמרי, אבל זה אפשרי. למשל, מייקל ג'קסון ניסה לצאת מהמציאות. אני אומר את זה בשיא הרצינות".

– יש מצב למהפכה?
"כתבתי על מהפכה על ידי חוסר תנועה. להפסיק להשתתף בכל. פשוט לעצור. אני לא יודע אם בקריאה שנייה הרעיון הזה ייראה לי עדיין הגיוני".

רוטברד מגיע לשאלה אותה שואלים פה כל אורח נטה לדון. היחס שלו לישראל:
"לפני שהגעת, וגם אחרי, איחלת למדינת ישראל חיים ארוכים. האם אתה מודאג בשבילנו?"
וולבק אומר: "אני זוכר היטב תקופה שהקונפליקט הזה ממש לא הזיז לי, ובסופו של דבר הזדעזעתי מהאמצעים שבהם משתמשים הפלסטינאים, ולקחתי בחשבון את המיתון היחסי של האמצעים שבהם משתמשים הישראלים. הם לא יוצאים לפיגועי טרור (מחיאות כפיים פה, בסינמטק תל אביב). אני חייב לומר שאחד המשפטים היותר נוראים שאי פעם אמרתי זה המטרה מקדשת את האמצעים. אני חושב שהאמצעים שבהם אנחנו משתמשים מאפשרים לדעת מיהם הטובים ומיהם הרעים, אז לאט לאט הפכתי תומך של מדינת ישראל מבלי להתעמק בדיוק בפרטים. אני מביט מדי פעם, אבל לא כל שבוע. וכן, אני מודאג בשבילכם. בכל זאת, הדמוגרפיה היא נשק חזק. וכשיש דמוגרפיה גבוהה (הכוונה ילודה, ד') ערך חיי האדם נמוך".

תל אביב יצאה מאוהבת מהמפגש. בחוץ היכה בה אור חזק. היום הראשון לשעון הקיץ.


הנה שלוש דקות וקצת מקצה השיחה שהעלה אילן נחשון לטיובית.

הערות:
– אם יש למישהו מהנוכחים באולם תיקונים – אשמח לתקן
– לא הבאתי את כל השאלות והתשובות, כמובן
בלקברי לא יכול לשמש כמצלמה עם זום. כלומר יכול, אבל זו התוצאה
מי עוד כתב על וולבק בישראל:
נעם רשף לא מתלהב

הספרייה

עם כינונה של הספרייה הסתיים מבצע השיכון שלי ביפו.
הספרייה הייתה סאגה ארוכה, שתחילתה בכך שספריית העץ המסיבית שלי, מעץ חשוף, לא צבוע ולא מהוקצע, אותה עיצבתי לבד וביקשתי שיבנו לי, נאלצה להיפרד ממני מאחר שלא עברה את מסדרון הכניסה לבית. הייתי בלחץ-מובילים: זה היה הפריט האחרון אותו ניסו להכניס לדירונת (40 מ"ר), והם החלו נושפים בעורפי, יאללה יאללה, נו, מה את רוצה לעשות איתה, אי אפשר להכניס (מקללים בשפת אמם), ואני, אחרי שבועיים של אריזות, התקפי חרדה וסיוטים, אומרת להם בסדר, קחו אותה לאן שתרצו (רק שתקו כבר וחדלו להתנרגן, אוף), וכך נפרדנו אחרי 15 שנים מאושרות.

ואז החל מבצע חיפוש המדפים, כשבינתיים הבית עמוס בשמונה ארגזי קרטון מעצבנים שמזכירים לי שעוד לא ממש התמקמתי. נשבעתי שאני לאיקאה לא חוזרת, אבל מה לעשות, ברחוב הרצל לא מצאתי וגם לא בשוק הפשפשים (קל"ב), וגם לא סתם מדפי עץ (49 ש' המדף בהום סנטר). שיטוט ברחבי הרשת לא העלה דבר. כלומר כן, מצאתי ספריות יפהפיות אבל הן עלו 5,000 ש'.

אז נאלצתי לחזור לאיקאה בדלת האחורית: בעזרת חברה שהייתה צריכה להחליף משהו נכנסנו מפתח היציאה, ודהרתי ישר לנקודת האיסוף, אחרי עבודת הכנה שעשיתי באתר וכך ניצחתי זמנית את השיטה, לא עברתי את הויה דולורוזה של כל החנות, ושילמתי בדיוק את הסכום שחישבתי: 690 ש'.
אהממ, 690 ש'? לא בדיוק, לזה צריך להוסיף 195 ש' הובלה ועוד 200 ש' הרכבה. תגידו, מה יש, את לא יכולה להרכיב לבד? והתשובה היא לא. לא יכולה, לא רוצה, לא מעניין אותי, לא רוצה לבקש טובות, ואין לי מקדחה.

אחרי כך וכך שעות הגיעו הספריות, ואחרי עוד כמה שעות הורכבו. ואחרי שעה התפרקה אחת מהן. ואחרי עוד יומיים של צעקות באו להרכיב אותה כיאות, אבל זהו, המדפים עומדים דום, לא זזים והספרים ניצבים עליהם בנוחות. אז לא אקבל את פרס העיצוב, אבל זה המקסימום שיכולתי לקבל במינימום כסף.

sifriya

וזה פריט מתוכה:
ג'-ד'-ה' (שמות מחברים)

sifryonet

רואים תחירורים האלו, בצדדים? זה כדי שאפשר יהיה לשנות את גובה המדפים.
מכוער בטירוף, אבל ה-Billy האלו (שם הסדרה של הספריות) חוגגות עכשיו 30 שנה. אז שאני אצא נגד קלאסיקה מהאייטיז?

שלום לך עצלות

התקשרה אלי מישהי מהוצאת ידיעות אחרונות וביקשה שאחזור אליה. מיד התרגשתי, שהרי הטלפונים היחידים שאני מקבלת מידיעות הם ממחלקת המנויים, שהייתה שמחה, למשל, להציע לי איזו הטבה, אם רק היו לי ילדים או נכדים.

חזרתי אליה, מקווה שהחוזה לכתיבת ספר בדרך. מתברר שלא, ששוב הפנטזיות שלי מוליכות אותי למקומות שאיש בכלל לא חשב עליהם, ואף אחד בידיעות לא מציע לי לכתוב כלום.

האישה החביבה רצתה לשלוח לי ספר – דק – כך הרגיעה אותי. אבל למה? שאלתי. כי זה מתאים לך, היא אמרה. ומה אני צריכה לעשות איתו, או בשבילו? "קודם תקראי, אחר כך נדבר", ענתה לי.

"רגע, את יודעת בכלל מה אני עושה היום?" שאלתי אותה, שהרי ידוע לי שליחצ"נים יש לעתים רשימות ישנות ולא מעודכנות, ואולי אני רשומה אצלה עדיין כמי שעובדת באחד העיתונים. אמרה לי, "כן, אני יודעת". לא חקרתי במופלא אם באמת יודעת היא, ומה היא יודעת, ואמרתי לה, בסדר נו, שלחי, לא אגיד לא.

וכך הגיע אלי הספר שלום לך עצלות (קורין מאייר, הוצאת בבל). כשהתחלתי לדפדף בו חשבתי שאולי באמת יודעים שם, בהוצאה, מה אני עושה, שהרי הוא בהחלט התכתב עם שני פוסטים שלי מהזמן האחרון: האחד, קחו את הזמן, לא, בעצם החזירו אותו, על הזוועה שבעבודה מול ארגונים, והשני, שנת העצמאות שלי, על השנה הראשונה, כלומר האחרונה, בה נפרדתי ממעמד השכירה המתסכל, והתחלתי לנהל את עסקיי הפעוטים בעצמי.
וגם עם אחד יותר ותיק: כותרת המשנה של הספר היא "למה לא משתלם לעבוד קשה", ועם זה אני לא יכולה שלא להסכים, הרי כתבתי גם את וורקוהוליזם? הכי Out.

באופן מפתיע להרגלי הקריאה הנלוזים שלי בשנים האחרונות התחלתי לקרוא את הספר וגמרתי אותו ממש תוך כמה ימים, ועבורי זה הישג שקשה לתאר (אני עדיין קוראת את אישה בורחת מבשורה, וכשאגמור לקרוא אותו, בתום שנה לקריאה, אקדיש לכך פוסט שלם, עם צילום של הספר מרוט האוזניים).

מאז שקיבלתי את הספר לא חזרה אלי גברת ידיעות אחרונות (אני יודעת את שמה, אבל לא יודעת אם היא רוצה בפרסום), אבל מצאתי את שלום לך עצלות ראוי לפוסט.

azlut

מאייר, שלמדה כלכלה, יחסים בינלאומיים ופסיכואנליזה עבדה שנים רבות בחברת חשמל (הצרפתית), ופרסמה כמה ספרי פסיכואנליזה. מאז שפרסמה את הספר הזה, שהפך לרב מכר, כך על פי הכתוב בתחילתו, היא מתמסרת לפסיכואנליזה ולכתיבה. נו, גם אני רוצה! אה, בעצם זה מה שאני עושה, אבל לא מספיק.

מאייר יורקת אש וגופרית על ארגונים, מסבירה שאבד עליהם הכלח ומצווה על ילדיה שלעולם לא יעבדו באחד כזה, אחרת אמא ואבא יהיו מאוד מואכזבים.

הפיכת הסימנים. ככל שהארגון הגדול מדבר יותר על משהו, כך הולך ומתמעט אותו משהו. לדוגמה, הוא 'משיב למקצועות את ערכם' ברגע שהם נעלמים; הוא משמיע גרגורי נחת מה'אוטונומיה' אך במקביל צריך למלא טופס בשלושה עותקים לכל עניין של מה בכך ולבקש חוות דעת משישה אנשים כדי להחליט החלטות חסרות ערך; הוא מציב בחזית את ה'אתיקה' בזמן שאינו מאמין עוד בשום דבר מוחלט

מדהים. זו בדיוק החוויה שלי מארגון מולו אני מתמודדת כעת. אין קץ לתסכול.
ומאייר ממשיכה:

השיח בארגון מתנהל בתנועה מעגלית, כמו נחש הנושך את זנבו. די לקחת רעיון ולמתוח את החוט עד הקצה: באופן בלתי נמנע, חוזרים להתחלה. הארגון הוא יקום שבו לעתים קרובות הישיבה היא תכלית העבודה, והפעולה היא המטרה הסופית של הפעולה (אלא אם כן המצב הפוך).

אני כבר בין המשוכנעים, אבל בסופה של קריאה, ואחרי מיליון דוגמאות ולגלוג אין קץ על הארגון וקרביו, כל אדם שימצא את עצמו בבוקר שלמחרת הקריאה קם וצועד לארגון שלו בששון, ירגיש אידיוט מושלם. לטובת אלו, הנה, מתוך הספר, עשרת הדיברות לעובדים (יש הרחבה לכל סעיף, אני מקצרת):

* השכיר הוא בן דמותו המודרני של העבד.
* אין טעם לרצות לחזק את השיטה או להתנגד לה. זה רק יחזק אותה.
* מה שאתה עושה הוא חסר תועלת בסופו של דבר, ואפשר למצוא לך מחליף מהיום למחר בדמות האידיוט הראשון שיגיע.
* לא ישפטו אותך על אופן הביצוע של עבודתך, אלא על היכולת שלך לסגל את עצמך בתבונה למודל שהארגון מקדם.
* אל תסכים לעולם לקבל על עצמך משרה נושאת אחריות. אתה תאלץ לעבוד יותר ללא תמורה.
* בארגונים הגדולים ביותר, בחר במשרות המועילות פחות. ככל שתקטן התועלת של המשרות הללו כך תקטן האפשרות לכמת את התרומה שלך.
* מהרגע שתויקת בארונית, הימנע בעיקר משינויים: מקרב המנהלים, מפטרים רק את הבולטים ביותר.
* למד לזהות לפי סימנים מוצנעים… את אלה שמטילים ספק במערכת כמוך.
* כאשר אתה משבץ בעבודה אנשים שמעמדם בארגון זמני, התייחס אליהם בלבביות, שכן אל תשכח לעולם שהם היחידים שעובדים באמת.
* שנן לעצמך היטב, שכל האידיאולוגיה המגוחכת הזאת שהארגון מניע ומקדם אינה אמיתית… כל העסק הזה קיומו זמני ולבטח יתמוטט, הרי סטאלין כבר אמר שבסופו של דבר המוות תמיד מנצח. הבעיה היא לדעת מתי.