זכויות היוצרים ביצירה שלך או: האם אפשר להרוויח כסף מחינם? מיוטיוב ועד נטפליקס

בעקבות דיונים בפייסבוק כתבתי את הקטע הזה, ואני מביאה אותו גם פה, עם עריכה ועדכונים, כדי שלא יישטף בנהר הגועש והשוצף של הרשת החברתית. לתחושתי לבלוג יש חיי נצח ארוכים יותר. אה, מה זה הפרדוקס הזה, או שיש חיי נצח או שאין, לא? בטח בטח. אבל זה לצורכי הדגשה והאדרה.

דרמה קצרת מועד התחוללה בעקבות סטטוס שכתבתי על הפרת זכויות יוצרים ביוטיוב לאחד הסרטים שלי. הפרטים הטכניים לא מעניינים אבל הרוחות התלהטו (אוקיי, הרוח שלי התלהטה) ותוך פחות משעה הפכתי את הפוסט ל"פרטי". יוטיוב מצדם הסירו את הקישור הבעייתי אחרי כמה הסברים והודעות שנשלחו אליהם.

אבל אני רוצה להתייחס להסתערות התגובות המיידית בפוסט בפייסבוק, חלקן מאנשים שמעולם לא הגיבו לי, לא מכירים אותי ולא יודעים דבר על דרך העבודה שלי, אך זה לא מונע מהם להביע את דעותיהם המאוד נחרצות, המבוססות על עולמות תוכן שונים לגמרי ולהסביר לי שאני טועה, בלי לנסות לשמוע קודם או להבין איך בדיוק אני עובדת ומשווקת את הסרטים ובלי להבין שלכל מוצר יש ליצור את התוכנית המתאימה לו. אין תוכנית שיווקית אחת שמתאימה לכולם.

תגובות המומחים פה היו: מה קרה לך, עזבי, זה המשפך השיווקי החינמי, הוא יביא לך מאות אלפי צופים, את חיה את הכלכלה הישנה, את לא מבינה את המאה ה-21, גם רדיוהד נתנו אלבום בחינם וגם מישהי מפיצה את הספרים שלה בחינם. יופי! זה מה שהתאים לה. לכם. להם.

ובכן, אסביר שוב. מדובר במספרים אחרים. בעולמות אחרים. אתם חושבים מסות, סטטיק ובן אל וכאלו. הסרטים שלי, חיים ונושמים ומוקרנים, אינם כאלו. הם לא מיועדים למיליונים. והם עלו כסף. מאות אלפי שקלים כל אחד.

לא בכדי אינכם רואים כמעט סרטים ישראלים (דוקו או עלילתיים) המופצים ביוטיוב. כן, יש מקרים מיוחדים, למשל סדרה שקיבלה מימון מלא מגוף שידור ומקרנות קולנוע, שנעשתה בהון עתק (הכל יחסי, כן?) שכל יוצריה קיבלו את שכרם+, ועכשיו אפשר לעשות איתה מה שרוצים. מי הרוויח מהצפיות ביוטיוב? המפיקים? היוצרים? גוף השידור? באמת? כמה? איך? אה, מהפרסומות? שוב, חוזרת למסות. בהחלט היה מעניין לקבל מספרים, אלא אם כמובן הכל היה לשם שמיים ולהרביץ תורה בעם ומי צריך בכלל כסף.

לעתים גופי שידור מעלים רק פרק אחד מסדרה ליוטיוב כגריין, ואת השאר מוכרים ב-VOD. כן, אף גורם לא מעניק תוכן חינם סתם. המטרה: להרוויח מהחינם כסף.

אבל אני, אני מתפרנסת מכך שאנשים מזמינים אותי להראות את הסרטים ולשמוע אותי, או מהקרנות סינמטקיות. כן, אלו המקומות היחידים שהסרטים שלי מוצגים בהם. חלילה אני לא אומרת זאת בתלונה. זה המצב, ומכאן יצאתי לדרך. זו נקודת המוצא שלי.

כ-מו-בן שצריך המוני אזכורים של היצירה שלך בפייסבוק וביוטיוב ובטוויטר ואיפה לא? ברור! מי אמר שלא? אז אני מפיצה את שמעם של הסרטים בדרכי, בפייסבוק באופן יומיומי, בעזרת הקהילה המלווה אותם ובעזרת אחרים, ובטח שיצרתי טריילרים לסרטים שלי, המופיעים ביוטיוב ופתוחים לכל דיכפין שיכול לקחת אותם ולעשות איתם כרצונו ואני מפנה בהם אלי, קוראת לצופים להזמין את הסרטים. וכמובן שאני מעלה גם את כל הראיונות איתי לרשת וכותבת שוב ושוב ושוב על הסרטים. איזו שאלה? ללא ספק, ברשת אני מפיצה את מרכולתי, את הסרטים שלי. אבל מכאן ועד להנגישם לצפייה חופשית במלואם יש מרחק לא קטן.

וגם אותו מפיק שנזף בי שהסרטים שלי ייעלמו כגשש החיוור אם לא אציף אותם להמונים ביוטיוב, כי גם הגששים נאבקים על זכויותיהם, מה הוא יודע על דרכי עבודתי? על העבודה היומיומית שאינה נגמרת, כבר שלוש שנים, שאני עושה בהפצת הסרטים ובשיווקם? ומה הקשר בין הגשש לבין הסרטים שלי? האם הגששים מפמפמים את יצירותיהם ברשת כמוני, כמה פעמים ביום, בכל צורה שהיא? ברור שלא! האם היצירות של הגשש חיות, מוקרנות, מונגשות, מדוברות, נמכרות היום? לא!
והאם כל הסרטים והסדרות שלו, של אותו מפיק, מופצים בחינם ביוטיוב? מה פתאום! לא ולא. אבל להשיא לי עצות שלא מתאימות לד.נ.א של הסרטים שלי, זה כן.

הוסיפו לכך עובדה אלמנטרית שכל מפיק צריך לדעת: ברגע שהסרט שלך מופיע ברשת אי אפשר למכור אותו לשום גוף שידור או לשגר אותו לשום פסטיבל. כן. בשום מקום מעולם. איך אפשר להתעלם מפרט כל כך משמעותי?

כמה יוצרי קולנוע עושים סרט אחר סרט מהכסף הפרטי שלהם? כמה? עליכם להבין שוב: אני מתפרנסת מהקרנות הסרטים ומשיחות עליהם. ולא, אנשים לא יצפו בסרט ביוטיוב ואחר כך יזמינו אותי תמורת סכום לא מבוטל לראות אותו שוב במתנ"ס המקומי ולשמוע אותי. זה פשוט לא יקרה.

הסרטים שלי חיים, בועטים ונושמים ואני משווקת אותם בכלים המתאימים להם ולי. חנוך לנער על פי דרכו? ככה גם עם כל מוצר שהוא.

כל משפכני השיווק החינמי חייבים להבין: לא הכל מתאים לכולם. כן, לפני עשור גם רדיוהד הוציאו אלבום חינם והרוויחו ים כסף כי למעשה *מכרו* אותו. אבל לרדיוהד יש מיליוני-מיליונים של אוהדים בכל העולם. ויש להם מכונת שיווק ויחצ משומנת שעולה הון-הון-הון. וחוץ מזה, עובדה, את האלבום של 2016 וכן את האלבומים שבין לבין הם מוכרים בכסף מלא.

הסרטים שלי הם ארט-האוס. השוק שלהם הוא לא השוק של רדיוהד וגם לא של הגשש החיוור, מיינד יו.

מאות אלפי בני נוער לא יגיעו לסרטים שלי. לא, היוטיוביסטים (כהמון) לא בנויים לאלה קרי ולנוריקו-סאן וללילבס ושות'. הקהלים שלי אחרים לחלוטין. ולא, אני לא אגיע למספרים שרק מהם מרשה יוטיוב להצטרף לתוכנית הפרסומות שלו.
כל אותם מעריצי המשפך צריכים ללמוד לתפור את החליפה המתאימה ללקוחות שלהם, לא לזרוק מנטרות שיווקיות בחלל ולספר איך המשפך השיווקי החינמי יביא לעליית ההכנסה באלפי אחוזים.

אכן, בני נוער ואו צעירים שצופים בלהיטים ההוליוודיים באינטרנט הולכים לאחר מכן למולטיפלקסים עם החבר'ה כדי לצחוק ולהתרגש וליהנות מהמסך הגדול. צריך להבין: סבבה, אבל זה לא קהל היעד שלי. הסרטים שלי לא מוצגים במולטיפלקסים ולא בטלוויזיה שלכם. הם מוצגים בסינמטקים, בספריות, במתנ"סים, בקיבוצים, במועדונים, בסלונים, בקבוצות סגורות. הם לא מתאימים להפצה חינמית.

זמן מה אחרי שכתבתי את הטקסט הזה קיבלתי מייל ממישהו.י, שיוצא.ת להעביר הרצאה בחו"ל לישראלים (ברור שבכסף, מי יטוס לחו"ל להעביר הרצאה בחינם)? וביקש.ה, פשוט כך, לקבל לינק לסרט שלי, כדי להרצות עליו ועל הדרך בה העולם נחווה בישראל של פעם. זוהי בהחלט הקצנה, למעשה שיא חדש, של "הכל ביוטיוב פתוח לכולם" (זה כמובן לא נכון, כפי שהסברתי לעיל). אבל הרעיון שאני יוצרת סרט, ומישהו יקבל אותו ממני בחינם כדי להרצות עליו ולקבל על כך כסף הוא בהחלט צעד דרמטי ומהפכני באותה כלכלת-חינם חדשה.

כלכלה ישנה? אני לא מבינה את המדיום? שיהיה. בינתיים מי שהחזירה את ההשקעה בסרט הראשון ויצרה עוד שני סרטים נוספים, ביחד טרילוגיה, זו אני.

תוספת, 2.12:

"תעלי את הסרטים שלך לNetflix, תרוויחי הון", היא עצה נוספת שקיבלתי. ובכן לא, זה קשה הרבה יותר. צריך: 1. הופעה מוחצת בפסטיבל גדול ונחשב 2. מפיץ ואו אגרגטור. ונניח שאכן (אין לי אף אחד מהפרמטרים, אבל נניח), מוכנים לשקול את נוכחותך בנטפליקס, צריך לשכנע אותם שבסרט שלך יש:
א. שמות גדולים
ב. נושא בוער
ג. צבא עצום ברשתות החברתיות שיפיץ אותו. כלומר, הכל זה שיווק שיווק שיווק. בעוד אני יכולה לעשות את הדברים בקטנה פה, בשכונה המצומצמת שלי, זה לא אפשרי באוקיינוס התוכן האינסופי.
בקיצור: אם נראה היה שעולם הסטרימינג נותן תקווה ליוצרי הדוקו העצמאיים, אז לא. הוא מתנהל בדיוק כמו הכלכלה הישנה. כן, יש יוצאים מן הכלל. מסכימה. והרי מה אני אם לא היוצא מן הכלל במובנים מסוימים, אבל המנגנון הזה גדול על מידותיי וכל עוד לא יימצא מפיץ שאמון על נטפלוקסים, אני נידונה לשלוח לנטפליקס הודעות ולא לקבל תשובה.

איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?

אפריקה! סיאה מהקילימנג'רו

איפה לילבס ילדת הקרקס ומה קרה בהונולולו?

להזמנות ופרטים ורכישות והרצאות: dvoritsh@gmail.com | 052-3512025

כל מה שהפסדתם בעמוד הפייסבוק שלי ולא היה לכם כוח לגלול [1]

מאחר שלא כולם מגיעים לקרוא את כל הגיגיי המרובים בפייסבוק, נראה לי אך הוגן לרכז את פאר היצירה בשני הפוסטים החודשיים. אז הנה הם (חצי פברואר 2016) בסדר רץ ובנושאים, לא ייאמן, מגוונים, עם קישורים לפייסבוק כדי שאפשר יהיה לראות את התגובות ואו להגיב גם שם.
ולפני כן תזכורת:  לוח המופעים של איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? למחצית השנייה של פברואר 2016.

Jefferson Airplane’s Paul Kantner dies at 74

אני מגיעה לת. מרכזית ובדיוק יוצאת מונית שירות לירושלים, שנוסעת 35 דקות עד הכניסה לעיר ואז אני חוצה את הכביש ואומרת לעצמי, מממ, 3 מעלות? לא ממש נורא ולוקחת מונית לשכונה שהייתי צריכה להגיע. ואז הנהג אומר לי שלמי כמה שאת רוצה ואז המרואיין מגיע בדיוק בזמן והראיון עובר בשלום ולא שכחתי שום דבר: לא ליצור פריים יפה ולא להכניס כרטיס חדש וסוללה טעונה ולא להפעיל את המיקרופון. ואז לוקחים אותי טרמפ חזרה לת. מרכזית בירושלים ואיך שאני מגיעה אני רואה 405 ועולה עליו ודקה אחרי זה הוא יוצא לדרך. ואין פקקים גם בדרחזרה לת"א ואני מה זה רגועה ואומרת לעצמי וויי, וויי, מה קורה פה? ואז אני יורדת בת. מרכזית ועולה על הקטנוע ומתחיל לזרזף ואני אומרת לעצמי איזה מזל, 10 ד' ואני בבית ואז אני נוסעת 50 מ' ועוצר אותי אורב תנועה ואז מתחיל דין ודברים ואני מקבלת דו"ח+4 נקודות (שלקח לו לכתוב עשר דקות) ואז אני מתחילה לבכות ומתעצבנת ואז אני רוכבת בגשם וחושבת: נו, תודה לאל, היקום חזר לעצמו.

התעוררתי, הוצאתי חוטם מהשמיכה וחשבתי: דבורית, שמת לב שבראת לעצמך חיים חדשים, שאת עושה רק מה שאת רוצה ושאת ממש מאושרת? ותודה לכל מי שעוזר לי בכך!
[503 לייקים. כבוד]

הלוואי שכל יום יהיה כמו היום, אמממ, בעצם….
את הבוקר התחלתי בחדר עריכה עם "אפריקה!", ואחה"צ, ישר משם, נסעתי לבי"ס רמ"ה לילדים מחוננים ברמה"ש. בשבועיים האחרונים העברתי לכיתות ג-ד-ה סדנאות תחקיר קצרות על תחקיר איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?, כשאני שואלת אותם שאלה אחת: איך למצוא את הילדים מהספרים?
והערב היה האירוע הגדול: הילדים הגיעו בלוויית הוריהם לצפות בסרט, כשהם שומעים על סדנת הטעימה לתחקיר שעברו, הילדים מספרים על חוויותיהם ואז צופים בסרט, ולאחר מכן כולם מדברים עליו. השאלה שהכי ריגשה אותי הייתה של אחת הילדות, אחרי הצפייה ואחרי הכל: "אבל איך עשית את זה???"

11215735_10153406548707151_8858863596446823555_n(1)
לקראת הנסיעה עם איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? לקיבוץ דורות, לפאבלמנט, המאורגן ע"י גרעין נח"ל כפר עזה, הצטיידתי בשכמייה (בצילומים, ותודה לרונית), למודת סבל מהקור בערבה התיכונה לפני זמן מה. אז בהחלט לא היה לי קר, אך ידעתי תלאות אחרות, כמו למשל, דרמות טכנולוגיות שהביאו אותי בסוף, בעזרת טרמפ ממכרה ותיקה, Noa Abarbanel לרכבת לשדרות בדקה התשעים, הרכבת האחרונה לת"א. אם יש משהו שמלחיץ אותי בחיים זה לאחר את הרכבת, או את האוטובוס או את הטיסה.
באי הפאב היו חביבים להפליא, אבל בגלל המאורעות והלו"ז הדחוס הייתה שיחה ממש קצרצרה איתם. הספקתי לשמוע על מישהי שטסה בשבוע הבא ללפלנד בעקבות אלה קרי. אומנם ללפלנד הפינית, שזה לא בדיוק המקום הנכון, אבל העיקר הכוונה. הרכבת האחרונה משדרות הגיעה ליעד וגם אני.

הבנתי שהעולם מזועזע ממופע החזייה של סוזן סרנדון בגלל גילה המתקדם. זו כמובן שטות גמורה, סרנדון היא יפהפיית עולם (וחכמה ושחקנית מעולה ואישה מצוינת) והמחשוף שלה, חזייתה, שדיה, ז'קטה, כולם לעילא ולעילא. מהממת פורטה.
השאלה שלי עקרונית הרבה יותר והייתי שואלת אותה גם אם סרנדון הייתה בת 20.
אני פמיניסטית מגיל 13, אולי אפילו קודם, אבל יש כל מיני התפתחויות פוסט פמיניסטיות שאני לא מבינה. למשל, עניין "הגוף שלי הוא ברשותי ואני אלבש מה שאני רוצה, וגם אם אני (טוב, לא א נ י) אתלבש כמו סרנדון, ואעמוד לך מול הפרצוף כך, אסור לך לנעוץ מבט במחשופי, אלא רק בעיניי, כי כל נעיצה היא הטרדה מינית". זה הרעיון, לא? ואני שואלת למה? למה אישה לובשת בגדים תחתונים כעליונים (זכותה, ברור) ולעולם אסור להניד עפעף פן ייתלה בכיכר העיר, ולמה גברים לא יכולים להבליט את מכמניהם? נניח, אם יש להם טורסו מפואר, למה שלא ילבשו מחשופי עתק? אני אשתדל לא לנעוץ מבט. או למה שלא ילבשו מכנסיים עם שסע במפשעה או בישבן? ומדוע שלא ילבשו שורטס עם גרביונים אם נאות הן רגליהם? או סתם מכנסיים צמודים שישרטטו את קווי המתאר של איבריהם באופן מדויק? כי זו תהיה הטרדה מינית? מה, כי המוסכמות הן שלנשים מותר, שלא לומר עדיף, להתערטל בפומבי ואסור להסתכל על ההתערטלות אפילו ולגברים לא? כי נשים הן בדיפולט מוחלשות וממילא הפטריארכייה משפיטה, מתעללת, מדכאת אותן? מה ההיגיון? מה? ולמה Merav Michaeli מרב מיכאלי שפעם נהגה כמנהג סרנדון כבר לא עושה זאת ממרום מעמדה? לא בכנסת, לא מחוצה לה, אם אין שום בעיה בהתערטלות? ממש משתוקקת להבין. תודה מראש

הסיפור העצוב עם פלאפון החל לפני שנתיים וחודש. נמכר לי טאבלט שלא רציתי בו. אני לא הראשונה שזה קרה לה. לצערי גם לא האחרונה.
הטאבלט המזורגג עלה לי 1,600 ש'. אחרי שהקמתי מהומה הגעתי איתם ל"פשרה" והפחיתו לי מהמחיר 400 ש'. עד ינואר האחרון שילמתי במשך שנתיים, מדי חודש בחודשו, 44.89 ש' על מכשיר שמעולם לא רציתי לקנות. חרקתי שיניים וקיללתי כל חודש מחדש את פלאפון.
אז זהו, לרגל סיום התשלומים המיותרים בחיי העליתי לבלוג את הדו"ח שקיבלתי היום מפלאפון, לבקשתי, לא שהתנדבו לשלוח לי אותו, כשהסכום שאני חייבת לחברה הוא אפס שקלים. ילדים, היזהרו. אני מקווה שהיום, ב-2016, כולנו חכמים יותר ואין דברים כאלו.

אין הקרנה של איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? בה לא קורה משהו מדהים. אפילו קטן. היום גיבורי השיחה היו ילדים. וליתר דיוק: נתן (במלרע) בן השבע, ילד מרהיב, עתיר ביטחון, שלא הפסיק להצביע ולהביע את דעתו: נתן קפץ משמחה כששמע שיהיה סרט המשך, "אפריקה!", הודיע שיבוא כמובן, ושאל מי יהיו גיבוריו. בהמשך אמר שהוא רוצה שאעשה עשרה סרטים נוספים, לא אחד. כשהסברתי לו שצריך קצת כסף וסיפרתי על מימון המון של שני הסרטים הוא אמר "אם יהיו לי יותר מ-10 אגורות אני אתן לך", עניתי שגם 10 אג' זה בסדר והרגשתי כמו הבנקאי ב"מרי פופינס". כשסיפרתי שהטלוויזיה הישראלית לא מעוניינת בשידור הסרט נתן אמר "אבל אני מעוניין". נו, מה אני צריכה יותר מזה? לא למות מאהבה?
נערת תיכון אחת אמרה שהיא רוצה לצפות בכל חומר הגלם, ושאפשר לחלק את הצפייה לעשרה ימים בבית ספר. שאלתי אותה אם היא יודעת מה זה לצפות/ צפתה בחומר גלם והיא ענתה שכן. ואז שאלה אם אפשר לעשות סרט עלי ועל החיפושים שלי, נניח בעוד כמה שנים, כשיהיו ילדים שירצו למצוא אותי. אמרתי לה שדי פשוט יהיה למצוא אותי, שמספיק לכתוב "דבורית" בגוגל. בקיצור, חבריה, כמה נחת.

n

כמו רבים, גם אני הזדעזעתי ממותה של ענת דולב. כמו רבים, גם אותי היא ראיינה כמה פעמים. האחרונה הייתה במרץ 2015, כשהייתי עם הסרט בפסטיבל בניו ג'רזי.
כמו תמיד, התרשמתי והתפעלתי מהבקיאות המושלמת שלה בסרט, בנושא, בספרים.
הכי לא מובן מאליו. מצטערת מאוד מאוד על אובדנך, ענת

"כבר שנה שאני מתכננת לראות את איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? שמוקרן בערך מאחורי הבית שלנו, ואיכשהו לא יצא לי.
בזמן הזה עקבתי (ועודני), מלאת הערכה וסקרנות, אחר מסעה האוהב של Dvorit Shargal בעקבות גיבורות ספרי ילדותה,
והיום סופסוף ראיתי אותו.
אנשים
אנשים עם ילדים
אנשים שהם ילדים (מי לא)
לכו לסרט הזה.
כלכך נהנתי, התרגשתי, דמעתי.
כל מה שחשוב בחיים נמצא שם
כל מה שאנחנו רוצים להאמין בו נמצא שם
חברות, שיוויון, טבע, חזון, התמדה, הגשמת חלומות שנראים כמעט בלתי אפשריים, ומלא מלא לב.
אותי גם שימחה במיוחד הנוכחות היוצרת הנשית, אז והיום.
מקום עותק הספר המקורי שהיה לנו בילדות לא ידוע,
אז קניתי היום עותק מההוצאה המחודשת של אחד הספרים בסדרה
וגם ביקשתי מדבורית שתחתום לי עליו,
ואני אשמור אותו טוב.
מצפה מאוד לראות את סרט ההמשך שהיא יוצרת- אפריקה! , על הילדה סיאה,
ובכלל לראות איזה עוד קסמים יילד המסע הזה".
(קרן פרטוק, הספר והכרטיס, 6.2)
קרןפרטוק


אחד הנושאים המרחיבים את אישוניי משמחה בעבודה האינסופית על איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? ועכשיו על "אפריקה!" הוא ההשוואה בין הספרים למציאות, גביית העדויות מהילדים בספרים, אנליזה סמויה, השוואה בין המהדורות הישנות למהדורות המחודשות (דוגמה בצילום ההשוואתי הרצ"ב, ובתוך כך גם הצעה לתזה, סמינריון או מה לתלמידי תרגום, עריכה, ספרות ילדים וכו'. תוכלו להודות לי ;)), וגם השוואה בין מחקרים אקדמיים על אנה ריבקין-בריק וסדרת "ילדי העולם" לבין המציאות. אחרי שהתחלתי להבחין בטעויות באקדמיהנהגתי לכתוב לחוקרים בעולם ולהצביע על הטעויות, מרגישה כאילו הצלתי אותם מצרה גדולה. אלא שתיקוניי התקבלו בקרירות בקרב החוקרים, בלשון המעטה, ואיש מהם לא שש לתקן את העבודות שהתפרסמו. משסיפרתי על כך לעמיתים במגדל השן, תוהה אם חוקרי אקדמיה לא ששים אלי-אמת, שחקו בבוז ואמרו לי, את מטומטמת או מה? נראה לך שמי שפרסם חתיכת פייפר יתקן אותו? פחחח
siasia

התפרעתי. אחרי משמרת עריכה של "כדור בגב" קניתי קלסרים ואוגדנים מרובים בשלל צבעים, כדי לנסות לסדר את ברדק הניירת שיש לי מכל ההפקות. ואז התחלתי למיין ולקרוא ונתקלתי במכתב הזה (אוהו, יש עוד, לאחרים) שכתבתי לפני שלוש שנים וחצי, ללא משנה מי, כשעוד האמנתי שלא יכולהיות שאף אחד לא יקנה את איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?(עד היום לא מאמינים לי כשאני מספרת על ההתכחשות לסרט בטלוויזיה שלכם). צנזרתי פה את הקטעים המסגירים, אבל הם היו קורעי לב. לא קיבלתי בדל תשובה. כלום. אז קראתי עכשיו וממש ריחמתי על עצמי דאז ועל תמימותי ועל שלא ידעתי מה שעוד מחכה לי מהאנשים האלו ודומיהם. ובאשר למי שהמכתב יועד לו/ה, אני מאמינה בשכר ועונש.

ב-11.2.2006, לפני עשר שנים, הלכה לעולמה אלי יאנס והיא בת 99.
אלי יאנס (Elly Jannes) היא המחברת של "אלה קרי הילדה מלפלנד" ובסרט שלי אני פוגשת את בתה, הקרויה גם היא אלה קרי, ע"ש אלה קרי מלפלנד. אלה קרי זו, אותה אני מכנה "הקטנה", עזרה לי מאוד בהפקת חלק אלה קרי בסרט.
אלי יאנס הייתה עיתונאית חוקרת, הומניסטית, סוציאליסטית, ערכה גם היא מסעות סביב העולם כדי לכתוב ולתעד מקומות, אנשים, מאורעות.
עם אנה ריבקין-בריק, הצלמת, היא נסעה כמה פעמים ללפלנד השבדית כדי לתעד את חיי הסאמים. יחד הן צילמו וכתבו שני ספרי צילומים על הסאמים. אלי יאנס נסעה איתה ללפלנד גם בפעם השלישית, שאז התוודעו השתיים לאלה קרי בת השלוש וחצי והשאר היסטוריה. מי שצילמה את הצילומים הנפלאים של אנה ריבקין-בריק עם אלה קרי, המופיעים בסרט (הנה דוגמה), היא אלי יאנס.
הספר היה להצלחה גדולה מיומו הראשון, עת פורסם ב-1951 והוצאת הספרים השבדית נאותה להפוך אותו לסדרת ספרים.
כשאנה ריבקין-בריק רצתה לנסוע ליפן, לצלם את "נוריקו סאן הילדה מיפן", בהוצאת הספרים אמרו לה, גברת ריבקין, במחילה טוסי לבד, אין לנו כסף לממן את שתיכן (אממ, מוכר?). יאנס, שהייתה עיתונאית חוקרת, אמרה: ובכן, שלום ותודה. אני לא כותבת פיקשן. אני דוקומנטריסטית. ופרשה. וכך הצטרפה לפרויקט אסטריד לינדגרן והשאר היסטוריה.
annabyelly


יאיי, את מי הזמינו לשבדיה?!

מדביקת המודעות שלי הייתה בחופשה ממושכת בקריביים. אתמול חזרה במפתיע ואז נזפתי בה: "דבורית! מה את חושבת לעצמך, יש עבודה לעשות ואת משתזפת עם סנגרייה על שפת בריכה דקדנטית? קחי מיד את הפוסטרים של איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?, את קופסת הדבק והמברשת, עלי על הקטנוע וצאי למסע הדבקות ברחבי העיר!"
דבורית חזרה עם שלל סיפורים: בגינת הברווז (AKA גינת כיכר מסריק), השמידו את לוח המודעות! בשינקין הקימו מתחת ללוח שמול המתנ"ס בית ממכר של שישי לחיות מחמד ולשמונצעס, כך שהלוח מנוע-נגיעה! לעומת זאת, סיפרה בהתרגשות, בשרונה המנסה למצוא את זהותה, קוממה עת"א שני לוחות מודעות עגולים-רטרואיים והם זכו לפסטור! גם בלסקוב (מהרחובות המרובים בהם גרה כשהייתה צעירה וטיפשה) פינת הפטמן אותר לוח, ושני הלוחות הנוספים הם בשד' בן ציון ובקינג ג'ורג'.

בהקרנת הבוקר בסינמטק ת"א של איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? אמרה לי אחת הצופות: "את מאוד יפה כשאת מאושרת". הודיתי באושרי:) צופה אחרת שאלה למה אין ספרים על ילדים ערבים, ואמרתי שתמר ורטה ועמלה עינת עמלו על כך: זינב – הילדה מהמדבר; רים, הילדה מעין-חוד; החלום של יוסף. צופה אחר אמר לי, אפרופו דיווחי על "אפריקה!", שלפעמים הדרך לאפריקה קצרה יותר מהדרך לגדה. אמרתי שנכון, אבל שאני עושה ככל יכולתי להביא את הסרט לכל מגזר ומגדר, והנה, ביום ראשון אבקר בביה"ס הדו-לשוני (זה שאנשי להב"ה ניסו להצית) בירושלים, לסדנאות תחקיר והקרנות הסרט (מה שאומר שיישארו לי ארבע שעות שינה אחרי שאעלה את הסטטוס הזה). וזה למה?
כי בערב הייתי בחוג ברמת השרון (יש ערים שאני זוכה בהן לליטופים מרובים, למשל, רמה"ש, תבורך: יד לבנים, בי"ס רמ"ה והערב חוג אלול) ושם היה מורה הדרך של אנה ריבקין-בריק! בשנות החמישים הייתה אנה אורחת של הסוכנות היהודית, ואלחנן דביר (איש תיירות רב פעלים וזכויות) נשלח מטעם ההסתדרות להראות לה גני ילדים באזור ת"א והשרון. הוא הפתיע בסיפור לא רק אותי אלא גם את חבריו וסיפר שאנה שלנו הייתה אישה מקסימה ומופלאה. אז הנה דביר לפניכם. הדיווח הבא יהיה מהדו-לשוני. לכו לישון גם אתם, שיהיה לכם כוח

12 שעות בירושלים, מזריחה לשקיעה. בחודשים האחרונים אני כבר לא מלעלעת כשאני צופה באיפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? בפעם המיליון. וגם כשאנשים ניגשים אלי עם עיניים אדומות אחרי הצפייה אני כבר לא מצטרפת אליהם בבכי.
אבל היום, במסע הארוך בבית הספר הדו-לשוני בירושלים ודווקא ביום האהבה, חזרתי לסורי. הרעיון שיש בית ספר כזה בישראל (יש כמה), שמנסה, כנגד כל הסיכויים, ליצור פה דו-קיום, מרגש מאין כמותו ולעמוד מול כיתות של ילדים שהגיעו מהרבה מאוד מקומות בירושלים, מרקעים שונים ומגוונים מאוד, שמדברים בכיתה בשתי שפות, שלכל כיתה יש שתי מורות, אחת בעברית ואחת בערבית, מעורר השתאות, שמחה וטיפה תקווה. לפני שבועיים הוחמר עונשם של האווילים מלהב"ה שניסו להצית את בית הספר וטוב שכך, כדי שישמשו תמרור לכל מי שמנסים לחבל במיזם המופלא הזה.
הילדים עברו הכנה לקראת הקרנת הסרט וסדנאונת התחקיר ובנוסף, הורחב העיסוק שלהם בנושא "זהות", ובסוף השנה תיערך תערוכה בנושא: ילדי כיתות ה', שאותם פגשתי היום, כתבו ספרון, כל אחד על עצמו, בהשראת שמות הספרים. חלק בעברית, חלק בערבית. התחלתי לקרוא את שמות הספרונים בערבית ונזכרתי, תוך כדי, בערבית שלמדתי עד כיתה י'. לא מדהים? מדהים.
בעוד אני צופה בסרט הגיתי רעיון: המורים ימצאו כיתות מקבילות במדינה אחרת וישלחו להן את הספרונים. בכיתות בחו"ל יעשו פרויקט דומה, וכך יוכלו הילדים לרכוש להם חברים אמיתיים בעולם. אמרתי להם גם שאם אנה ריבקין-בריק הייתה בחיים הייתי מציעה לה לבחור בהם כגיבורי ספר שלה.
דנה, אחת הילדות, ביקשה לעזור לי בעשייה של "אפריקה!" והבטחתי לה לחשוב איך אוכל להסתייע בה. שתי ילדות אחרות רוצות לכתוב מכתב לנוריקו-סאן.
סיפרתי להם שאנה ריבקין-בריק רצתה להביא לשלום עולמי בעזרת הספרים, כשילדים בכל העולם יכירו את תרבויות האחר. אז אולי עכשיו זה יקרה קצת, טיפה. זו הפעם הראשונה בחיי שאני חוגגת את יום האהבה. ובסבבה.
אגב, מחר יגיעו לביקור בבית הספר שרת החוץ של האיחוד האירופי ושגרירת ארה"ב באו"ם. שוב הקדמתי את זמני.

אני שמחה שיש ביכולתי, ליתר דיוק ביכולת המעשים שעשיתי, כלומר איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? ועכשיו גם "אפריקה!" להשפיע על אנשים לעשות לעצמם ובעצמם. למשל, שני אנשים שהתוודעו אלי בזכות הסרט, שלא עסקו בקולנוע אף פעם, יוצרים עכשיו סרטים עצמאיים משלהם. אני משתתפת איתם בעבודה ככל יכולתי, ככל שמתאפשר. עוד אנשים מספרים לי איך החלו לכתוב והחליטו להוציא לאור דברים שכתבו. זה משמח מאוד. אני מאוד גאה להיות חלק מזרם של אנשים שיצאו לדרך עצמאית.
שלא יהיו אי הבנות, זה לא שהשלמתי עם התנהלות הממסד עם הסרט שלי. ממש לא. עם כל אמירות הזן והאושר והשמחה שלי על ההצלחה העצמאית, אני לא יכולה לסלוח או להבין את דרכם של האנשים הללו. בחודשים האחרונים יצא לי לנהל דו-שיח עקיף על הסרט שלי או על סרטים עצמאיים ונדהמתי מעומק הנכלוליות, הבורות ומתרבות השקר שלהם. זה מקומם בכל כך הרבה מישורים. מעניין אותי איך הם ישנים בלילה ואילו הצדקות הם נותנים לעצמם.
זו אחת הסיבות שאני משתדלת לתמוך במי שאני מאמינה בהם ואוהבת אותם. למשל, לואי סי.קיי עם Horace and Pete, סדרת הרשת החדשה והעצמאית שלו. עד כה הועלו שלושה פרקים ואת שלושתם רכשתי, אחד אחרי השני, בסך כולל של 10$ (5+2+3$). ברור לי לגמרי למה סי.קיי בחר לעשות את הכל לבד. בכל פרק נחצים גבולות נוספים של אומץ יצירתי. בפרק האחרון, החדש, פרק 3 (שעלה לאוויר שלשום), יש מונולוג בקלוז אפ, 9:25 דקות של לורי מטקלף (בצילום מהפרק), עד שמתברר עם מי היא מדברת, שמראה איזו שחקנית מדהימה היא. פרק משתק ומדהים בו נבנה סיפור לא ייאמן בכל מישור שהוא.
אני אומרת: צרכו את הטלוויזיה ואת הקולנוע שלכם בעצמכם. אפשר גם לדלג על המתווכים וקובעי הטעם. להתראות בשבת, 20.2, 11:30 בסינמטק תל אביב עם איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?

 לוח המופעים של איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? למחצית השנייה של פברואר 2016.

כל הדבורית שבעולם (חלק ג', וכנראה אחרון!)


ילדה בת עשר שלא קוראים לה דבורית מנגנת את מעוף הדבורה של רימסקי-קורסקוב

בגלל ההיענות לתחילת הפרויקט הייתי משוכנעת שכל שמונים ומשהו הדבוריות שבעולם יתייצבו באותה חדווה בה התייצבה העשירייה הראשונה. אבל משק כנפי הדבורה היכה בפני. ממש לא. בפוסט הראשון היו תשע דבוריות נרגשות. בפוסט השני שש דבורית. היו שבע, אבל השביעית הזדעזעה מסיבות לא ברורות לראות את דבריה ברשות הרבים וברחה. חבל. הבטיחה שתחזור ופרחה לה. לכי תסמכי על החיות השחורדיוניות האלו (פסים שחור צהוב, כן?). עוד אחת ביקשה לשמוע את קולי, לוודא שאני לא איזה פדופיל או סוחר קוק. נחה דעתה וכתבה. שאר הדבוריות פשוט לא הגיבו. האמת, זה משמח. מי שלא ענתה לי פשוט לא קיימת. מדובר כנראה בפלקטים של דבוריות שנועדו לבלבל את דעתי, שלא אהיה כה מבסוטה מייחודי.

ובכן הנה הקבוצה השלישית והאחרונה הכוללת שש שבע דבוריות. בסך הכל הגעתי ל-22 מכן. אני לא מחכה לדבוריות נוספות. אם יבואו – תפאדל. ואם לא, אדע כאמור שהן לא באמת קיימות. אחרי הדבוריות האחרונות יבוא הסיכום.
להמשיך לקרוא

כל הדבורית שבעולם (חלק ב')

הבנתי שצריך לעשות משהו עם השם הביזארי הזה, שאחראי בחלקו להיותי קצת, אממ, משונה, אחרי שקיבלתי הצעת חברות מאחת הדבוריות והתחלנו להתכתב.
כך נולד פרויקט כל הדבורית שבעולם, שזהו חלקו השני.

וזה השאלון ששלחתי לדבוריות.

שלום דבורית
אני רוצה לכתוב על הדבוריות שבארצנו ולכן שולחת לך שאלון. אשמח אם תשיבי.
– מי בחר את שמך ולמה?
– האם גם אצלך השילוב של שם פרטי ושם משפחה הוא יחיד בעולם?
– את אוהבת/שונאת/ שוות נפש את/לשמך?
– אם לא היו קוראים לך כך, איך היית רוצה שיקראו לך?
– היית רוצה לשנות את שמך?
– את יודעת מה משמעות המילה דבורית (אל תחפשי עכשיו!)?
– את מסבירה לאנשים למה קראו לך כך?
– מהם השיבושים שהשם שלך זוכה להם ביוםיום?
– מה הדבר הכי מצחיק (או עצוב) שקרה לך בגלל שמך?
– יצא לך להיתקל בחיים בעוד דבורית?
– את מתבאסת מכך שיש בעולם כמה עשרות דבוריות?
– את חושבת ששם ייחודי הופך את מי שנושא אותו ליוצא דופן?
– מה את אומרת על כך שאלמלא פייסבוק לא הייתי יודעת על קיומך?
– מה את עושה בחיים?
– איפה נולדת?

יש מצב שפספסתי כמה דבורית בפייסבוק, יש כאלו שאי אפשר לשלוח להן הודעה ויש אולי כמה חסרות פנים.
אם באמתחתכם דבורית נסתרת שלא פניתי אליה, הפנוהּ הלום.
להמשיך לקרוא

כל הדבורית שבעולם (חלק א')

השם שלי תמיד היה עניין מרכזי בחיי. סוג של גאווה על השם הייחודי וגינונים אקסצנטריים שפיתחתי בהתמדה כלוויית חן לשם. אם כבר ייחודיות, אז עד הסוף.
אחד הסרטים הדוקומנטריים האהובים עלי הוא הסרט של אלן ברלינר, הצליל הכי מתוק, שתר אחר אלן ברלינרים נוספים.

אם עד עידן פייסבוק חייתי בעולם שכולו דבורית אחת ואליו הגיחה אי פה אי שם שמועה על דבורית נוספת או מפגש אקראי ומבעית עם מישהי הנושאת אותו שם, הנה הגיע פייסבוק וטפח בפרצופי: כמאה 80 ומשהו דבורית מסתובבות בעולם (כלומר בפייסבוק), והעולם מצדו בהלם.
איזה ייחוד ואיזה ערדליים.
אז חיברתי שאלון והתחלתי לשלוח אותו לדבוריות הפייסבוק (עד שצצה לי הודעה מפחידה מהאח הגדול שאם לא אפסיק לשלוח הודעות בקצב יסגרו לי את החשבון!).
הדבוריות מצדן התחילו לענות בשמחה.
אני מתחילה לפרסם את תשובותיהן.
זה יהיה פרויקט מתמשך שישתרע על פני כמה פוסטים. בסוף יהיו סיכומים ו… אבל למה להקדים את המאוחר?
להמשיך לקרוא