אי סדר, תריסים, תספורת ותיכוניסטים

מישהו שאל אותי מה נהיה בליל האי סדר אחרי שאכלנו ולמה לא עדכנתי. בדרך כלל אני לא נוטה להבטיח לכתוב על משהו ולוותר, אבל הפעם, לאחר האוכל פשוט אבדה לי אנרגיית הכתיבה, אף שהשיחה סביב השולחן הייתה מצוינת ביותר והפליגה למקומות ראויים לגמרי. בכל מקרה, עבר שבוע ואנשים שואלים אותי ביותר משמץ קנאה איך היה. אז הנה, החוב, חלקית:

אם להיעזר במראי המקום של מיא, השיחה הייתה על סקס ומחדלי הגברים במהלכו, על יציאתו העמומה של יהודה פוליקר מהארון, על מלחמת המינים המתישה והרצון להניח את הנשק, על אתאיזם, והאם יש אתאיסט אמיתי בעולם, על הומוסקסואליות בעת העתיקה, על ההבדל בין מדע בדיוני לספרות פנטזיה, הפרשות גוף, גברים מזדקנים ונשים מתבגרות, נשים כתפלצות בפוליטיקה, פיתוח גוף, נרקיסיזם, תרופות פסיכיאטריות וחתולים.

טיולים

השבועיים האחרונים היו מרובי טיולים רגליים, יפו תל אביב ובחזרה, מאחר שהאגודל שלי מגובסת (אצבע האיתות בקטנוע).
בין היתר גיליתי כמה שכיות תל אביביות ופכים קטנים.

למשל, הבתים בשרונה שעל רח' קפלן: הידעתם שהחלונות שלהם, אלו שנראים כמחופי תריסי עץ משופצים ומדוגמים הם לא יותר מריקועי פח עם ציור של תריסי עץ עליהם, כי עדיין לא שיפצו אותם ורצו לשמור, כנראה, על חזות נאה של החולפים ביעף בואכה איילון? לא שערורייה? ממש כמו אולפן הוליוודי.

או, הבית של מבקר התיאטרון ד"ר חיים גמזו, שבזכותו המציא קישון את הביטוי לגמוז (לבקר בכסחנות), נמצא ברח' בר כוכבא 67. עברתי שם, נניח, אלף פעם בחיי התל אביביים? בחיים לא שמתי לב לשלט הזה.

gamzu

תספורת

אלומית הסבה את תשומתי לכך שרק בארץ קוראים לתספורת בוב החדשה שלי (דומה קצת לזו של אנה קרינה ב-Header של הבלוג) "קארה". מאיפה בא זה השם?
ועכשיו נזכרתי שבסוף 2008 הקדשתי לתספורת הזו פוסט, טרם ידעתי אז שיום יבוא וגם אני אאמצה. התגובות ברחוב אוהדות. דומה שיש לחיתוך הזה בקו הצוואר איזה אפקט ממגנט.

vivre

תיכוניסטים

במהלך חופשת הפסח מצאתי את עצמי, ביום אחד של ערפול חושים, בדיזנגוף סנטר. טעות מרה לכל אדם, ובעיקר לי. הסנטר היה מצופף בתיכוניסטים. מסות עצומות ומפחידות. מה מפחיד בהם,  תגידי, וסליחה מפני כל מי שמגדלים את המחמדים האלו בבית, או מחוברים אליהם רגשית וגנטית: הם פשוט מתנהלים כזומבים, במין דבוקות גדולות מזוגגות מבט, אוחזים בתספורת אחידה, בנים ובנות כאחד: שיער ארוך חלק חלק, עם פוני המודבק לצד המצח. תספורת/קת הדורשת תחזוקה נוקשה. היוניפורמיות הזו, בגדים, תספורות, מבטים, טון דיבור, כלומר המהום, היו מטרידים ומפחידים.
תגידו: או, רואים שהקששת, ראי איך את מדברת על הדור הצעיר. ייתכן, ייתכן. חי נפשי שאני לא זוכרת את עצמי כך, אבל צבא הצללים הזה הנראה מאיים.

אי סדר (השנה השנייה)

מיא: טוב, אז זו כבר מסורת.

דבורית: (נאנחת) כן, צודקת. גם בשנה שעברה היה אור בחוץ כשהתחלנו?

מ: מי יודע? בשנה שעברה גרתי בדירה עם חלונות קטנים ולא בדירה יוקרתית עם מרפסת מפוארת שמכרתי את נשמתי לשטן כדי לשפצה.

ד: עוד פעם את דוחפת את הדירה היוקרתית שלך? כולה שאלתי אותך אם היה אור בחוץ.

מ: לא, אני חושבת שהיה חושך מצריים. זאת אומרת שהשנה המסובים המסכנים יצטרכו לסבול הרבה עד האוכל. אז מה עוד השתנה הלילה הזה, פרט למעבר לדירה האורסת, כמובן?

ד: אני עברתי לדירה פחות הורסת, למעשה לגולת יפו. לא שאני מתלוננת, הכל מתוך אידיאולוגיה צרופה.

מ: מותר לשאול איזה?

ד: הצטרפתי לעשירון התחתון, מתוך אידאולוגיה, כמובן, והפכתי חלק בלתי נפרד מבני דודינו, שכנים שלי. אבל, כאמור, אני לא מתלוננת ונהנית מאוד מהחיים בספר.

מ: אפרופו – תספורת הקארה החדשה שלך ממש יפה – תתחדשי!

ד: כן, ברוח החג החלטתי להפוך לקליאופטרה בערוב ימיי.

מ: לא נעים לומר ולא פוליטיקלי קורקט, אבל שפע החניה שהשתרר מתחת לביתי במרכז תל אביב מעורר בי געגועים למלחמת המפרץ של 1991 שגם היא פינתה כאן אינספור מקומות חניה.

ד: תארי לעצמך מה זה, עברו כמעט 20 שנה מאז, ועדיין רק ערב פסח במרכז תל אביב, או מלחמה, מפנים כאן מקומות חניה.

מ: אילו רק לנו היה מקום חניה, דיינו, אך גם לאורחינו היקרים יש מקומות חניה רבים לבחור מהם, וזה באמת כבר נס מטורף.

ד: הופה, זה המקום לציין, שבניגוד לשנה שעברה, כשישבנו לבדנו עם יוגורט וגרנולה, השנה שידרגנו פלאים את האי-סדר ויש לנו אושפיזין לרוב.

מ: אבל צריך להסביר למצטרפים אלינו לראשונה שאנחנו מורדות בסדר ושונאות סדר, ואני מתבאסת מההגדה שהיא טקסט סתום ואלים, ובכלל זה גם ביאס אותי בשנה שעברה שהיו לנו מגיבים מעצבנים שהאשימו אותנו שהגרנולה עם היוגורט הזכירו את הטיט שהכינו אבותינו במצריים!

ד: עזבי את המגיבים לנפשם, אני רוצה להציג את האורחים, ליתר דיוק שהאורחים יציגו את עצמם.

האורחת הראשונה אורנה (בת הטוחן): למרבה הבושה הגעתי בדיוק בשבע, כמו שציוו עליי, אז ישבתי עוד שתי דקות במכונית, כדי שלא יגידו שאני מגיעה בול בזמן. אני שמחה סופסוף אחרי 25 שנים לחדש מסורת ולברוח מליל הסדר בקיבוץ ולא-לחגוג עם חברים שלא קוראים את ההגדה ולא אוכלים כשר. זה אירוע נדיר בחייה של אישה שיש לה חברים ומשפחות והצליחה לברוח מכולם בשלל תעלולים מפתיעים.

האורח השני, שאול חנוכה: מוסיקאי, בלוגר, עקר בית. אחרי שש שנים במצפה רמון, סופסוף הזמינו אותי לסדר. אז באתי.

מ: אי סדר.

שאול: לא משנה. הוריי שמחו מאוד שאני מוזמן.

אורנה: איך באת?

שאול: אני משש על הרגליים, פיציתי שעתיים את חתולתי שלווה בפסטרמה ומשחקים, אחרי שעה וחצי שהרגישו כמו מילואים בקו 60 של אגד ועוד שעה וחצי ברכבת ב"ש-ת"א, ניצלתי את ההזדמנות לראות חברים שלא ראיתי מזמן. אה, והייתי בים.

האורח השלישי, אסף שגיב, עורך כתב העת תכלת.

אורנה: רוב בני האדם זקוקים לטקסים, חגים, אמונות, היאחזות בעוגנים לאורך חיי היומיום, אבל רק מעטים, שאין להם צורך בעוגן הזה וגם יכולים למצוא דרך אלגנטית להתחמק מחובותיהם החברתיות והמשפחתיות. למרות כל האמור לעיל, זה לא מבטל את האפשרות שבשנה הבאה אחגוג את סדר פסח כהלכתו עם הילדים שלי אצל דודתי מצד גיסי בסבבה.

שאול: פה יש עוד דבר. זה טקס שהבסיס שלו והגדת לבניך. טקס שנועד להכתיב תפיסת מציאות.

ד: אני מעדיפה טקסים הכוללים יוגה ארבע פעמים בשבוע, בדיקת שומות חשודות ועוד עניינים אישיים ופרטיים.טקסים גלובליים, לאומיים וציבוריים לא מצליחים לחדור ללבי.

מ: תחליפי את היוגה במשקולות ואת השומות בפדיקור – ואני איתך, לגמרי.

ד: יאללה מיא די לחרטט, אורחינו רוצים לאכול. עדכונים בהמשך.

אי סדר

לרגל הרגל, שיתוף פעולה בין-בלוגי עם מיא עשת

דבורית: אז מה את אומרת, שבע וחצי, המוני בית ישראל עושים את יודעת מה, ואילו אנחנו, שתי מיזנתרופיות עמיתות, יושבות בדד עם שני חתולים מתקוטטים ו-?

מיא: מה קרה לך? טופי לא מתקוטט. זאת אמה שמציקה לו.

ד: אוקיי, לא רק בני אדם אני לא מחבבת, גם לחתולים אני לא נקשרת. חוששתני שלא אדע להבדיל בין השניים, למגינתך.

מ: נכון, את צודקת. קשה להבדיל בין חתול ג'ינג'י ששוקל עשרה קילו לבין חתולה צנומה מפוספסת שחור לבן על רקע לבן.

ד: טוב, יש לי דיסלקציית חתולים. אבל תגידי, איך הגענו עד הלום? מילא אני, ידועה בנטיות ההתבודדות המוזרות שלי, אבל את? אישה מיושבת, אם לשניים וגרושה למופת, איך מצאת את עצמך איתי הערב?

מ: ילדיי הלכו עם בעלי-לשעבר למשפחתה החמה של החברה שלו, ואילו אני עמדתי כחומה בצורה בפני הזמנותיהן של אמי הביולוגית ושל אמי החורגת יבדל"א.

ד: שמעי, עם כל הכבוד לאירוח המופתי (על השולחן יוגורט עם גרנולה), אני שנמכתי את מצבי השנה לעומת פסח דאשתקד, עת ביליתי בפריז, כןכן, בפריז. אז עם כל הכבוד לתל אביב, אני ממש מרגישה שגורלי התאכזר אלי השנה.

מ: קודם כל אל תזלזלי בגרנולה היוקרתית של ההולנדי החתיך משוק האוכל בדיזנגוף סנטר שמכין אותה במו ידיו הסקסיות. שנית, פסח זה לא תירוץ לחפף בבריאות ובסגפנות, ומצות זה רעה חולה – גם ערך גליקמי גבוה בטירוף וגם עצירות מובטחת. שלישית, אני לעומתך שודרגתי, כי זה סדר ראשון שלי מזה מספר שנים בלי הילדים וזה כיף, היכולת להיות מסוגלת לא-לחגוג בלב שלם.

ד: אבל אני חיה את האקסטרים כבר המון שנים. בשבילי לא לחגוג את לילהסדר זה לחם חוק. מאוד יוז'ואלי. אני פשוט משתדלת לא לקיים טקסים ואירועים שאני לא מאמינה בהם. ואת דעתי על המשפחה הישראלית ועל משפחות בכלל כתבתי כבר חמישים אלף פעם. אבל מה הסיפור שלך?

מ: אני תמיד תיעבתי חגים וחגיגיות ובכלל טקסים כקונספט, למרות שבמשפחתי הסדר ממש היה אירוע נחמד. ואין מצב אחרי שיש לך ילדים, לא לחגוג, כי את כאילו מחבלת בחייהם. אז רק אחרי הגירושים נפתח לי חלון הזדמנויות. טקסים זה קטע מגוחך, כאילו, לא? למרות שאמי האנתרופולוגית כמובן תרצה לך שעות על חשיבותם וגם על הימצאותם בכל חברה, גם בחברות חילוניות ומתקדמות. לי זה נראה מלאכותי, ולא יעזור בית דין. לא מתאים לי שיגידו לי מתי לשמוח, ואיזה שטויות לדקלם ולעשות, בגלל אירוע היסטורי מפוברק. אני מוכנה ללמוד את ההיסטוריה וזה לא אומר שאני צריכה לקפוץ שמונה פעמים על רגל אחת ולהניף תרנגולת מעל הראש או להחביא חתיכת מצה בין כריות הספה לכבוד הנמלים שבדרך. כל הסיפור עם הנקמה בגויים נראה לי פאתט. נקמנו בהם מספיק. הסדר הזה הפך בעיניי מין פארודיה על הסדר.

ד: אני לא רוצה לפגוע חלילה באושיות החברה בשום פנים ואופן, ומצדי יתחברתו להן החברות עם אלפי טקסים וטקסין כאוות נפשן עד קץ הדורות, אלא שאני לא רוצה לקחת חלק בזה. אחת הסיבות, באמת, שלא חשקתי בילדים עד היום היא כדי שלא אצטרך להיות שבויה של חגי ומועדי ישראל. סיבה זוטרה, אבל מאחר שבסדרים ואי סדרים עסוקות אנו כעת, אני טורחת לציין אותה.

מ: המשפחתיות החונקת של החברה הישראלית שגובה קורבנות באינספור זוגות אומללים שלא מתגרשים, ואינספור אנשים שמתחתנים כדי לרצות את הוריהם, ואינספור אנשים, בעיקר גברים, שמולידים כדי לרצות את המשפחה, או מולידים יותר ילדים ממה שהם רוצים, באה לביטוי ביג טיים בחגים ובפרט בליל הסדר שהוא החג המשפחתי ביותר. הרי אם אתה כסינגל, משתתף באחד מאותם סדרי-ענק משפחתיים, מופעל עליך מכבש לחצים, וגם אם לא ייאמר דבר, אתה כבר תיכתש שם. להמון אנשים, לכן, הסדר הוא חוויה רעה.

ד: סינגליותי לא הפריעה לי אף פעם ובשום מצב, ולא הופעל עלי אפילו רבע מכבש, כך שלא זו הסיבה שאני לא משתתפת בכנסים רבי משתתפים. ולידיעתך, אפשר לחנך כל אחד, גם בני משפחה קרובים מדרגה ראשונה, לא להתערב לך בחיים ולהניח לך לחיות כרצונך. אני חושבת שהבעיה מתעוררת כשאנשים לא ממש בטוחים בעצמם ובדרכם, וחשים ומקרינים את חוסר הביטחון, סלש מצוקה, סלש אומללות לא שמחה בחלקה בעוון גלמודיותם הארעית, הפרמננטית, הממשית או המדומה. בכל מצב אחר, אין שום סיבה שהזולת יפשפש בתשמישך או במצבך בעולם, וירמוז רמזים שונים ומשונים, שהרי, כמו שכתבת למעלה, אנחנו שומעים ורואים מדי יום מצוקות קשות עוד יותר של מי שחיים במסגרות שאינם מחבבים, כך ש, לסיכום הסיכומים של הסינגליות, מבחינתי זו לא עילה לדיכאון חגים כזה או אחר. בכלל, דיכאון זו מלה שאני משתדלת להוציא מהלקסיקון שלי, אף שהיא הייתה בת בית בחיי ובכתביי ובנפשי שנים ארוכות. אבל די, חאלס, האייטיז נגמרו, ימוגר הדיכאון!

מ: יפה. גם אני מיא החדשה והעולזת (אופס, כבר שמונה? צריכה לקחת את הכדור). רק אזכיר שכעובדה בליל הסדר יותר אנשים, בודדים, מתאשפזים בחדר מיון ופונים לפסיכיאטרים. איי רסט מיי קייס. ויש לי עוד נקודה. פעם, בעבר, היה לכולם פחות-או-יותר אותו כסף. אחרי סדרת ממשלות עם מדיניות חברתית-כלכלית מהתחת, הפערים פה גדלו עד כדי כך, שכשהמשפחה המורחבת יושבת לשולחן – והסדר הוא החג שיחיד שמצליח לכנס את המשפחה המורחבת – יש כאלה מתחים מאחורי הקלעים וכאלה מאבקים על ירושות עתידיות וכעסים על ירושות שכבר חולקו (כי הרי במדינה המדאימה שלנו בנאדם לא יכול לקנות דירה ממשכורת), שפשוט האווירה מזעזעת. תקניני אם אני טועה.

ד: אה, מזה אני פטורה, לשמחתי: אין כסף, אין דאגות. רוצה לומר, אין בסביבתי הקרובה שום ירושה עתידית כזו או אחרת, כך שאין סיכוי שאריב עם מישהו על משהו. את רואה, דווקא כיף להשתייך למעמד העני (כן, יש דבר כזה, יוצאי מז' אירופה שלא מקבלים שילומים, ושאין למשפחתם קרקעות לא מופשרות ברישון או בפאתי נס ציונה). כך שבאמת, ריבים על כסף וירושות לא מדברים אלי. הפערים החברתיים גדלו? יכול להיות, אם כי תמיד ידעתי שנולדתי, איך אומרים, לא משו בכלל, מהבחינה הזאת, אני מתכוונת (מבחינה גנטית, תודה לאל אין טענות).

כשרי אריסון, גם אני לא נולדתי עם כפית זהב בפה (היא התבלבלה קצת עם הכסף), וזה, כנראה, הדבר היחיד המשותף לשתינו. חוץ מזה שהיא הצליחה, בינתיים, למלא את המזווה בעשרות סכו"מי זהב, ואני – לא.

מ: יאללה, תביאי את הכפית, גמני רוצה גרנולה עם יוגורט. שלא תחמיץ לנו חלילה לפני שתזרח השמש ואנחנו לא נגמור לקטר כאן.

ד: רגע, נפתח את הדלת, אולי ייכנס איזה מישהו, יש פה כיסא פנוי.