מבקרת בקולנוע

בכל פעם שאני מועדת ומגיעה לאיזשהו סרט גרוע, אף שאני עושה לעצמי סינונים על גבי סינונים, אני מתמלאת מחדש שמחה על שאני לא מבקרת קולנוע יותר. אני יודעת שרבים הם המבקרים שחושבים שגם סרט רע זה טוב, אבל אני איבדתי מזמן את הסבלנות (המילה הזו תחזור בכל מערכה ומערכה, וכדורים יירו בשפע), והמחשבה על בזבוז טונות של שעות בבתי הקולנוע, כמו שעשיתי במסגרת תפקידי, נראית לי כיום חוויה שלא הייתי רוצה לחזור עליה. כן, זה התאים לי בזמנו, אבל אני מאוד מרוצה מכך שאני לא שם יותר.

ולמרות זאת יצא לי לדגום כמה בתי קולנוע בשבועות האחרונים, הרבה יותר מהממוצע בשנה וחצי האחרונות, ויש לי כמה מסקנות. לא הייתי אומרת חדשניות, אבל מסקנות. ראשית, כפי שכבר נכתב באחרונה, ממבטה של מי שמגיעה לקופות, נראה שאכן יש פריחה בבתי הקולנוע: כלומר יותר צופים מגיעים אליהם. יכול להיות שלחג שזה עתה הסתיים יש חלק בכך, ובכל זאת. אם הבנתי נכון את ההיגיון, הרי שסרט עדיין נחשב בילוי עממי (אם לא מספחים לו פופקורנים, דיאט קולות, חניות ובייביסיטרים), ולכן הגיוני שיותר אנשים יגיעו אליו, בעת שקיצצו בבילויים יותר יקרים (מסעדות, הצגות, וכאלה).

קולנוע לב בסנטר בחול המועד שקק כפי שלא ראיתיו שנים. שנים. העומדים בקופות היו מעצבנים כדרכם (למשל, תור מטורף, כארבעה סרטים עומדים להתחיל בכל שנייה, ובחורה אחת שולפת שקית עם שקלים בודדים ומתחילה לספור אותם כדי להגיע ל-35 שקלים. בי נשבעתי). עכשיו תשאלו, אז למה לא הלכת למכונות בהן יכולים אנשים בעלי מנוי לשלוף כרטיסים מיד? או. מכונה אחת מתוך השלוש לא פעלה, ובשתיים האחרות היה כמובן תור נורא. כשכבר הגעתי, התברר לי שהמכונה מתקשה לחדש לי את המנוי, אף שיש פונקציה הולמת לכך. אמנם האנשים שאחוריי היו סבלנים ביותר, אבל אני איבדתי את סבלנותי ובמקום לבעוט במכונה, הלכתי לעמוד בתור.

הקולנוע הבא שדגמתי היה סינמה סיטי. כן, טעיתי, חול המועד, שעות הבוקר – נו, לא הפגנתי ממש היגיון בריא כשהגעתי לשם. בסינמה סיטי אפשר להזמין כרטיסים מראש ואז לשלוף אותם מהמכונות. אבל לרכוש כרטיסים בכרטיס אשראי או בכסף? מה פתאום, לא צריך להגזים.
אוקיי, אז צריך לבחור במה לצפות (מאחר שהייתי ספונטנית, ואמרתי לעצמי מה, מתוך מיליון הסרטים המוקרנים שם בכל רגע נתון לא אמצא אחד? ציפיתי לראות שורה אלקטרונית רצה ומרצדת מעל הקופה, כמקובל בעולם הנאור, ובישראל לפחות במרכז הקולנועי הכי משוכלל? אין. פשוט אין. לשאלתי למה אין הושיט לי הקופאי ברושור שבו הייתי צריכה להתחיל חפש סרט ואת שעות ההקרנה שלו. לא חבל על הניירות האלו?
 מאחר שהתור מאחורי גדל וכבר לא היה לי נעים פשוט שאלתי אותו מה עומד להתחיל. ענה הקופאי – רק סרטי ילדים בשעה הקרובה. הלכתי משם בלא כלום. מזל שהביקור בסינמה סיטי היה במסגרת טיולי האופנוע שלי.

הקולנוע השלישי אליו הגעתי הוא קולנוע דיזנגוף, גם הוא בד. סנטר. פה אין מה לדבר על שורה מרצדת. קופאי אחד, תור ארוך בשבת אחרי הצהריים (אמרתי לכם שיש פרוספריטי), ושום מכונה בה אפשר לרכוש כרטיסים. קולנוע דיזנגוף נשאר כשהיה זה שנים. אין שינוי.

אם לסכם
1.  קשטו את הקופות בשורות מרצדות עם שמות הסרטים ושעות ההקרנה.
2. הוסיפו מכונות אוטומטיות.
3. על שדרוג הריחות באולם, הורדת מחיר הפופקורן, וחידוש ציוד ההקרנה אני לא מדברת. לא צריך להגזים. פרה פרה.

ובמה בכל זאת צפיתי ומה אני אומרת?
פרידות – נחמד ומשעשע (כן, משעשע). עמוק באדמה בגרסה היפנית. היפנים, כמתבקש, עושים את זה אחרת לגמרי, ומכינים את המת לקבורה מול פני האומה. כלומר המשפחה. ומה, יותר טוב מואלס עם באשיר, ממנו הוא גזל את האוסקר? ממש ממש לא. ללכת? ברור.

preidot

מילק – כל המבקרים שאני אוהבת שבחו, הסרט גרף כמה אוסקרים, כך שהייתי משוכנעת שההנאה מובטחת. בנוסף, אני אוהבת את גאס ואן סנט, ושון פן הוא התאום שלי, כך ש. אלא מה, זה אחד הסרטים הגרועים שראיתי בשנה האחרונה. משעמם, מורט עצבים, סתמי. הייתי שמחה לראות סרט דוקומנטרי על הארווי מילק, ולא את הדרמה הלזו. מהסרטים שבהם צבטתי את עצמי כל כמה דקות כדי לוודא שאני שומעת את הקולות ורואה את המראות. אין בו אפילו עצם אחת מקורית. אכזבה גדולה.

milk

ברוכים הבאים לצפון – הסרט הקופתי ביותר בצרפת, מזכיר קצת את פרידות (גבר עוזב את מקום העבודה הנוכחי שלו וצריך למצוא את עצמו מחדש בעיר אחרת. איך יתמודו הוא והמשפחה עם החיים החדשים?). צחקתי בקול (זה לא קורה לי הרבה בקולנוע). אמירה ראויה על דעות קדומות, סטריוטיפים, והתנשאות של בני העיר על ההילביליז. חמוד.

bruchim

הזדמנות אחרונה לאהבה – דסטין הופמן, האמריקאי הגרוש הבודד ואמה תומפסון, הרווקה הבריטית המטופלת באם קרצייתית מתאהבים בלונדון. סרט של שני שחקנים אהובים. לא יותר, לא פחות. אהבתי.

hizdamnut