איפה הילדות?

כולם ודאי זוכרים את הרפתקאותיי עם אחיינית הקסם, בקרוב בוגרת מצטיינת של כיתה א'.
בחודשים האחרונים לא הצלחתי לפגוש אותה הרבה, ובגלל החורף הברזתי גם משני מפגשים משפחתיים.

הקסם התקשרה אלי, וכשהסברתי לה שאני לא יכולה להגיע עם הקטנוע בגלל הגשם והקור, הציעה לי לרכוש מכונית. אמרתי לה בסדר, ביום ראשון אקנה, ושכחתי מזה. שבוע לאחר מכן היא התקשרה ושאלה למה לא הגעתי. אמרתי לה שקר וזה, והיא הזכירה לי שהבטחתי לרכוש מכונית. עניתי שהתברר לי שאין לי מספיק כסף לכך. למחרת שמתי נפשי בכפי ונסעתי לבקרה למרות הקור. וכשהזכרתי, בתשובה לשאלתה, שעדיין אין לי מספיק כסף למכונית, הביאה את קופת החיסכון שלה והציעה לי את כל תכולתה. נו, לא קסם?

כרגיל, הציעה הקסם (בצילום, מחופשת לבת הים הקטנה כמובן) את אחד ממשחקיה החדשים. בעיקרון אני ממש לא אוהבת משחקים, קופסה או אחרים, אבל זה רק בגלל שאני מאוד כושלת בהם. אך אם אני נקראת לדגל, מיד אני מוותרת על כל תסביכיי.

המשחק הוא נחש מי בהוצאת קודקוד. תחילה התפעלתי מאוד: הרעיון הוא שבעזרת שאלות צריך למצוא מיהי הדמות המופיעה על הכרטיס שלך, ועושים זאת על דרך האלימינציה, בשאלות של כן ולא. נניח: האם לדמות שלך יש שיער שחור? אם התשובה היא לא, מסירים את כל הכרטיסים של הדמויות שחורות השיער, וכנהלאה.

אחרי כמה דקות פתאום שמתי לב: יש בערך עשרים דמויות של גברים (וילדים) וחמש דמויות של נשים (וילדות).
שאלתי המאוד פשוטה לקודקוד היא למה? למה נשים צריכות להיות במיעוט במשחק שכזה? מה ילדות צריכות להבין מכך? מה הרעיון בדיוק? מעצבן, וחבל שזה מה שמקלקל את המשחק המוצלח הזה.
חכו-חכו, עכשיו, משמגיע האביב וקטנועי  יחזור לתפקיד סוסי האביר אבדוק אחד-אחד את כל משחקי הדור הבא.
קודקודים, היזהרו.

לקריאה מתוגברת: על סטריאוטיפים בקלטות ילדים (כרמית ספיר-ויץ, מעריב).

בעלת זבוב

Black Cat ביקש ממני לכתוב על חוויותיי על הכביש. אולי הוא היחיד, ולכל השאר באמת נמאס לשמוע טירונית אספלט דו גלגלית שכמוני, כולה 125 סמ"ק, שלושה שבועות על הכביש משלחת תובנות נדושות. אבל כמי שנאחזת בקרס, באין לי כרס, אני נענית לבקשתו.

איילון – בינתיים מחוץ לתחום. רוצה לצבור קילומטרז'.

איתות – משתדלת מאוד. אבל למה שאר האופנוענים לא מאותתים?

אפור כסוף – זה הצבע. מתאים לחיי האפרוריים (אוקיי, למעשה בולט בחשיכה).

ביקורת – כן, אוהבים אותו (פיאג'ו, פליי, ע"ע) בפול גז.

בית – חונה ליד הבית. ברור. אם הייתי יכולה להעלות אותו – בטח שהייתי עושה את זה. אבל הוא קצת כבד, החמוד (ע"ע).

גלגלים – יום אחד, בתחנת הדלק ראיתי בחורה ניגשת עם הקטנוע שלה לעמדת הניפוח. וואלה, אמרתי לעצמי, נכון, צריך לנפח, איך אדע מתי וכמה? פתחתי בתחקיר. עכשיו אני כבר יודעת מה הלחץ הנדרש, אבל עוד לא עשיתי את זה. בתדלוק הבא.

דלק – התחיל להתחבב עלי, התדלוק. כך לפחות אני פוצחת בשיחה עם המתדלקים, ויש לי עם מי לדבר על הקטנוע. אבל אני מאוד מודאגת. לעניות דעתי אני מתדלקת בתכיפות גדולה מדי. כן, כנראה גם בגלל שאני מפחדת להיתקע באמצע הכביש בלי דלק, ברגע שאני ברבע של המכל, אני כבר בתחנה.

הרמה – או. בהתחלה מדובר היה בסיוט. לא הצלחתי להרים את הג'ק כדי לחנות. לשחרר אותו כדי להתחיל בנסיעה היה הרבה יותר קל, אבל ההרמה דרשה כוח, ופחדתי שלעולם לא אעמוד בזה. תוך יומיים זה הפך לקלי קלות. כמה מוזר.

השתחלות – בשביל זה התאמנתי בנסיעה אטית בשורה ובסללום, לא? לא בלתי מאיים, אבל נראה לי ששאר הנהגים על הכביש מפחדים ממני יותר מאשר אני מהם. צריך להפוך את היחס.

ו – אין לי רעיון. בדיוק כמו בארץ עיר. חיה ב-וו. וירוס. ומפיר.

זבוב – ע"ע פליי.

חמוד – זה השם שלו. והוא מרים את הפנסים בשמחה כשאני קוראת לו.

טראומה – יצאתי מסינמה סיטי, מאחוריה הנאים, בדרך לתל אביב. בתחילת הפנייה ימינה יש כביש צר כזה, קטנטן, ובצדיו חורשות עצים, שטחי קרקע או משהו כזה. אבל תוך שניות נפתחת מניפה של מיליון נתיבים, ולא השכלתי לעבור בזמן מהנתיב הימני בו הייתי (ככה למדתי), לשמאליים, מהם פונים שמאלה, תל אביבה. לפני הצומת הבנתי את המחדל שלי, אבל כבר היה מאוחר מדי. ירדתי לשוליים (כן, סכנת נפשות), וניסיתי לכלכל את צעדיי בעוד אני בוהה בהלם, ומשאיות ענק חולפות בדהרה ופונות ימינה.
מה עשיתי? הגעתי לקטע הצר ביותר של הכביש, ועברתי במהירות, ובניגוד לכל חוק ודין, שמאלה. רק כמה שעות מאוחר יותר, בניתוח האירוע הבנתי שהייתי צריכה להמשיך ימינה, לחזור לסינמה סיטי ולעשות את המסלול שוב, הפעם בנתיב הנכון.

ידית הגז – ביומיים הראשונים כאבה לי יד ימין, אני שמאלית הרי. צ'יק צ'ק צ'יקן גם זה הסתדר.

כיסוי – קניתי לו. אחרי לילה בו חתולים נמו על המושב ודרכו עליו ברגליים מבוצבצות, ולא שכחו להותיר את ריח השתן שלהם הבנתי שהאהבה הלא קיימת שלי לבעלי חיים, נמוגה.

לילה – הכי מפחיד. איך יודעים מה המרחק של הפנסים האלו מאחורייך? עדיין מפחדת.

מאה עשרים וחמישה (125) – אמנם למדתי על 50, אבל ככה זה, עם רישיון A2 אפשר לרכוב גם על 125. בעצת מומחים, זה מה שעשיתי.

מדרכה – וויי, כל מדרכה היא חניה בפוטנציה. אבל אני משתדלת להתחשב בהולכי הרגל לסוגיהם.

מחוץ לעיר – פ"ת. בת ים. גבעתיים. צומת גלילות. רוצה להרחיב את אופקיי.

נוסע נוסף – אין סיכוי, בינתיים. לא מרכיבה.

סיבובים ופניות, כולל פרסות – דווקא בסדר. עושה אותם לאט ובזהירות.

עליות – לא בעיה, ממש לא כמו אופניים. אותם אני מזניחה, למרבה הבושה. אבל באיזה מצב עומדים בעלייה בצומת או ברמזור? עם ידיים על הברקסים?

פליי – כך קוראים לקטנוע שלי. או זבוב או לעוף. תלוי. ובי נשבעתי, עוד לא ראיתי כמותו בעיר. אני כבר בקיאה בכל השמות והדגמים (קימקו, קימקו, קימקו. סאן יאנג), אבל הכנפיים שלי, חריגות. פליי מתאים לדבורית, לא?

צינור – יום אחד, קפץ לו צינור קטן ושקוף מאזור המושב, שם נמצא המנוע. מאיפה הוא בא ולאן הוא הולך? זה היה ממש עם פרוץ איזה חג, כך שנסעתי יומיים עם הצינור השובב בחוץ. בבוקר הראשון אחרי החג הגעתי למוסך מבוהלת, ואז התברר שהוא השתחרר מכיוון המצבר או משהו כזה. זה מסוכן? שאלתי בבהלה, לא, ענה לי המוסכניק, אבל בטח את משתוללת איתו וקופצת על דרכות, רואים עליך. ברור, עניתי.

קטנוע – זה מה שיש לי. לא אופנוע, קטנוע.

רכיבה מתקדמת – הציעו לי לעשות את הקורס, וכבר נרשמתי וכבר התכוננתי. בדקה התשעים הבנתי שאין לי שום יכולת פיזית לבלות שבע שעות וחצי תחת השמש הקופחת. חוץ מזה זה בניגוד לכל פקודות מטכ"ל. אז דחיתי לחורף. לא לפני שהצעתי לבעלי הדבר הצעת ייעול: להתחיל בקיץ בחמש בבוקר, או אחרי צהריים. לא נראה לי שהם התרשמו.

שמן – כן, הבנתי שצריך לבדוק שמן כל יום. לא כיף. אבל איך יודעים כמה למלא?

תיאוריה – מה הערך שלה, בכל זאת? יש ערך. למשל, חוקי הזכות קדימה, איך לעלות על המדרכה (רק בתשעים מעלות), ועוד.