שנתיים על הכביש, כחדשה

אני חוגגת שנתיים לרישיון הנהיגה (כלומר הרכיבה) הראשון בחיי. לא מעט תלאות עברנו עד שהגענו עד הלום:

– עברתי תיאוריה (בקושי).
– סיפרתי על לימודי הרכיבה. אני רק נזכרת בשמיניות על המגרש ומחשבת את קצי.
חשבתי ששברתי את היד. ויש לי אפילו גבס.
– 2 באפריל 2009 – יש לי רישיון!
– באותו יום רצתי לרכוש את הקטנוע הראשון שלי Fly (המלווה אותי עד היום), והנה, ארבעה ימים לאחר מכן הוא כבר היה איתי.
– אלו חוויות הרכיבה הראשונות שלי, לבקשת הקהל.
– וזו ה-תאונה, שנה ויום אחרי התאונונת הראשונה. למחרת התברר ששברתי את האגודל ופה אני מספרת איך החיים עם אגודל שבורה.
האגודל החלימה אחרי כמה שבועות, אבל הדלקת בגיד בכתף ימין רק לאחרונה כמעט נמוגה. זה היה שיקום ארוך, לא ברמת היומיום, שם תפקדתי פיקס, אלא באקסטרים, בשיעורי היוגה. בכ"מ, עכשיו הכל בסדר.

אם השנה הראשונה עברה בקלות, הרי שהשנייה, אחרי התאונה, הייתה מלאת חרדות רכיבה. הוסיפו לכך שתי תאונות קטלניות ובעלות פרופיל גבוה וקבלו אותי, בלחץ. זה לא שירדתי מהקטנוע לרגע, אבל הרכיבה שלי הפכה למהוססת יותר.
בין שני האירועים עשיתי קורס אופנוען מאומן, ובהחלט למדתי שם כמה דברים להגברת הביטחון הרכיבתי. השאלה היחידה היא למה לא מלמדים רכיבה מלכתחילה כך, במקום לעשות עשרות אלפי שמיניות (חי נפשי, לא עשיתי שמינייה אחת מאז שיש לי רישיון) על המגרש.

אבל  איך החיים על הכביש חוץ מזה, חוץ מציוניוני הדרך האלו, שכמובן כולנו שמחים לקרוא?
אז ברור, חיי השתנו לבלי הכר. למען האמת אני לא מבינה איך חייתי חיים שלמים קודם לכן בלי להיות ממונעת. איך הגעתי לכל מקום, מה, באמת באופניים?
אה, לא, לפעמים הטרדתי את נהגי המוניות המקומיים, ולעתים נמקתי בתחב"צ.

אז למה לא עשיתי זאת קודם? נו, הסברתי כבר לא פעם: טראומה, בלוק, מחסום, מה שתגידו. הכל היה שם. תהליך התבגרות מאוחר, זה שעובר על כל אדם מהיישוב בגיל 16 נמשך אצלי עשרות שנים.

עם פרוץ השנה השלישית, ואחרי שעברתי סשן מתיש של חידוש רישיון-חידוש רשיון רכב-טסט, אני כשירה להמשיך הלאה, להיות אימת הנוהגים מלפני, מצדדי ומאחורי.
ומה עם רישיון למכונית, מתי תתבגרי? מממ, לא יודעת, לא ממש נראה לי. מצד שני, זה מה שאמרתי כששאלו אותי למה אני לא מתקדמת מהאופניים.
כך שבעוד כעשרים שנה יש סיכוי שאעשה רישיון 4-גלגלי. ואח"כ, מי יודע, אולי קורס טיס.

המודעה השנייה

זאת הפעם הראשונה שעשיתי את הדרך ממונעת, לבדי, לפ"ת. הייתי נרגשת מאוד, תכננתי היטב את המסלול (לא נגזים, לא נורא מסובך – ז'בוטינסקי ז'בוטינסקי ז'בוטינסקי). הכביש היה ריק יחסית לאמצע השבוע, וניצלתי את הנתיב הצהוב והריק והכי ימני, כדי להימנע מעימותים ומעקיפות לא רצויות.

זה לא ייאמן כמה ריכוז צריך לכל רכיבה כזו. איך בכלל אפשר לאבד את הריכוז ולו לשנייה? אבל אולי זה רק בגלל שאני הכי טירונית כביש שרק אפשר. מה שמדהים אותי זה שפתאום רוכבי אופניים נראים לי (לי!) כמטרד, ועוד מפחיד. אני כל הזמן חוששת לפגוע בהם, וחשה כלפיהם טינה על שהם כל כך חשופים, כל כך פגיעים. ממש לא שותפות לדרך. מעניין אם זה יקרה לי גם בהקשר של רוכבי אופנוע אם ולכשאנהג במכונית אי מתי בגלגולון הבא.

אני צריכה בכל פעם לשפשף עיניים מחדש, להסתכל על מעיל הרכיבה או על המפתחות, כדי לדעת שאני לא חולמת, שיש לי רישיון, ושאני רוכבת על אופנוע. מדהים אותי שרק עכשיו הצלחתי לאסוף כוחות ולעשות את זה, בקשיים עצומים. זה די מפחיד, כי אם הפיגור הסביבתי שלי כל כך קשה, כמה שנים עוד ייקח לי כדי לבצע עוד כמה פעולות או מהלכים שלכל בנאדם מהשורה הם נהירים מנעוריו?

אין שום דבר חינני או חיובי בלהיות late bloomer, רק תחושה חמצמצה של החמצה, של החמצות בעצם, עם הידיעה המרה והמתעצמת ש- מי יודע כמה דברים הפסדתי והספדתי עד היום. וכמה אין זמן. בכלל. לכלום.

<<<>>>

בכניסה לבניין בו גרים הוריי נתלתה אתמול בבוקר מודעת אבל לשכן ממול.
לא, זה לא נגמר יפה: אלצהיימר וטיטולים. אז למה לחיות עד גיל 86?
לפני שבועיים המודעה הייתה לשכן מלמעלה.
המצור מתהדק.

רישיון לערוג

מה שצריך היה לקרות לי בגיל 16 בעולם אוטופי קרה עכשיו, לא מעט שנים לאחר מכן.
יש לי רישיון לאופנוע. קטנטון, פעוטון, אבל רישיון אמיתי, כמו של גדולים (בני 16). זה לא היה קל, זה היה מאוד קשה ומלא תקלות ועניינים ובכיות, אבל עשיתי את זה בנחישות ובאובססיה, כמו שאני יודעת כשאני רוצה משהו מאוד מאוד מאוד.

הכל התחיל פה, עם סיפור התיאוריה המורכב.
אחר כך היו המון המון שיעורים. חלקם הלא מבוטל מיותרים.
או-אז היה טסט ראשון, בו נכשלתי, עובדה שהובילה להתמוטטותי המוחלטת ולשיבזון בן יומיים.
אחר כך הייתה תאונת היד השבורה.

זה המקום לציין, בחשיפה ראשונה, שזה קרה לי על המגרש במשרד הרישוי בחולון, לפני הטסט השני. נפלתי, עשיתי את הטסט, הגעתי לחדר מיון, נכשלתי.

אחרי שבועיים של גבס+מלחמה ברשויות, הגעתי ביום שלישי האחרון לטסט השלישי ועברתי.
אני כותבת כלאחר יד "עברתי" אבל רישיון היה אחד מאבני הנגף שלי כל החיים, לא תיארתי לעצמי שאי פעם אצליח לעבור את שני המבחנים הללו, תיאוריה וטסט. לא בגלל שאני מפחדת לרכוב/לנהוג, בכלל לא, אלא בגלל מורא הבחינות וההצלחה המזערית שלי בהן כל חיי. אז למדתי הרבה, הרבה יותר מכל בן אנוש שאני מכירה, אבל אני אחרי זה, ואני, כמה שזה יישמע מוגזם או דרמה-קוויני, מתהלכת כבחלום. לפעמים באמת הייתי מתעוררת מחלומות בהם נהגתי, והבאסה הייתה גדולה.

אינפו: הרבה כסף עלה לי הסיפור. כל טסט עולה 510 שקלים (כולל שיעור כפול אותו עושים לפני כן, על המגרש בחולון ובמסלולי הטסט) + אגרה – 120 ש'. כלומר, שלושת הטסטים עלו 1,890 ש'.
כל שיעור עולה 80 ש'. לא, על השאלה כמה שיעורים עברתי אני לא רוצה לענות. אפילו לא לעצמי. לידע כללי, הממוצע הוא עשרה.

בין הטסט הראשון לשניים האחרים החלפתי מורה. המורה השני בו בחרתי (איציק ל"אופיר") מלמד ביפו, ליד בלומפילד, על מגרש שנראה אחד לאחד כמו המגרש החולוני (חשוב מאוד!), והשיעורים נערכים במסלולי הטסט השונים.

מסקנה קריטית (לאנשים שלא נחנו בכישרון מולד, או אפילו ביכולת בינונית, אלא למאותגרים קצת יותר): למדו במגרש הנראה כמו זה החולוני, ותרגלו את מסלולי הטסט האמיתיים.

ואני? אני באופוריה. משחזרת שובשוב את רגעיי הגדולים, כאילו הייתי רוקי הרץ על המדרגות, או מטאדור שהכניע שור זועם. וחי נפשי שאני לא מגזימה.

dvoritavra

איך להתכונן לטסט?

לימודי הדהירה על אופנוע הופכים אותי ליזמית צעירה. אוקיי, לא ממש צעירה. לא יודעת מי מכם שלמד את התורה המורכבת, מכיר את הנוהל: יוצאים לסיבוב בכבישים (הדר יוסף) עם המורה, ומאחוריו שניים-שלושה פרחי אופנוע, שאוטוטו עומדים לשבור תידיים והרגליים בעוד הם שועטים לאנשהו. בכל כמה מאות מטרים, אחרי נניח עקיפה, פנייה, מעגל תנועה, מה שתרצו, המורה עוצר, ומסביר לכל אחד במה טעה או לא (מחד לחד בשמאל, נצמדים לשמאל!). או אז, צריך התלמיד(ה) המבועת(ת) להיזכר מה בדיוק עשה ואיפה טעה (הוסיפו ת'), ולאיזה מקום בדיוק מתכוון המורה.

אז יש לי רעיון מהפכני. לכל קסדה (או לאופנוע עצמו, לא משנה) יוצמד מין צ'יפ קטן (אה, כל הצ'יפים קטנים, נכון). הצ'יפ רושם את המסלול שעשתה האופנוענ/ית המתלמד/ת, והמסלול (על שלל השגיאות) מתורגם לתוכנת אנימציה, שמשחזרת את המסלול והטעויות של הרוכב/ת. זה משולב במפת תוואי הדרך, שבה מופיעים כל הסימונים אשר על הכביש, תמרורים וכו'.

כל זה יופיע באתר של המורה הרלוונטי – כלומר, צריך המורה >>> בית הספר לנהיגה, להקים אחד כזה, כן? ואז, מגיעה המתלמדת הביתה, ניגשת מיד לאתר של המורה, בעזרת ססמה נכנסת לאזור שלה, "דבורית", ועוקבת אחר המסלול שעשתה, כאשר כל טעות על הכביש מהבהבת באדום ובצלצול מזרה אימים. עכשיו, אם דבורית רוצה שכולם יראו את הפדיחות שלה, היא יכולה להעלות את התרגיל לאזור הקבוצתי. אם היא רוצה להתבאס בדלת אמות המחשב שלה, היא לא מעלה את הסרטון האחרון לאזור הכללי. אם היא רוצה להעלות את הסרטון, אבל באופן אנונימי, או עם כינוי אחר, אפשר גם, כמובן.

נראה לי להיט היסטרי. ברור שאפשר לעשות את זה גם עם מכוניות (אני מניחה שלפרחי טיס בטח יש דבר כזה). אה, ובשביל מה כל זה? נו, כתוב בכותרת, כדי להתכונן לטסט.

אוקיי, עכשיו אני צריכה למצוא רק מפתחים לתוכנה, משקיעים, אנשי שיווק ומכירות ולהקים חברה. להנפקה בבורסה כבר אדאג בעצמי.

ואל תגידו לי שכבר יש דבר כזה. זה יהרוס אותי יותר מכל פנייה שגויה שמאלה.

קדחת המגרש

ארבעת פרשי האפוקליפסה חוזרים למגרש בגשם

אובססיבית, כבר אמרתי? כן.
ולכן, 14 שעות אחרי שעברתי תיאוריה כבר התקשרתי למורה. קבעתי שיעוראשון לתחילת השבוע.

הגעתי עם קסדה וכפפות מהבית. שאני אחבוש קסדה ששלושה מיליון חבשו לפני? על כינים שמעתם? מחלות קרקפת, קשקשים, מי יודע מה יש לכל האנשים האלו על הראש! אז זהו, באתי עם הקסדה המדוגמת שלי, קסדה שלמה ולא קסדת חצי כמו של כולם, כבר נהייתי חריגה.

אוקיי, אם להודות, זו לא החריגות היחידה שלי שם. בואו נאמר שאני לא בת 16. ויש שם הרבה בני ובנות 16. או חיילים. או סטודנטים. ואני לא.

הלאה. הידעתם שידית הגז היא בצד ימין? הידעתם שאני שמאלית? הידעתם שאני מ-אוד שמאלית? ושאני צריכה ממש להתאמץ לנהוג בגז בעדינות?

אז לקח לי ללמוד תשמיניות כמה שיעורים ולא חצי, אז מה? אז עמדתי יום אחד והסתכלתי בעיניים כלות איך יורד גשם זלעפות ואני צריכה לבטל שיעור, אז מה?

אבל היי, צברתי לי השבוע כבר שבעה שיעורים (איך שבעה? על שיעורים כפולים שמעתם?).
ובשבוע הבא, אינשאללה, אני מקווה שאתקדם, אתם יודעים לקראת מה.