שנתיים על הכביש, כחדשה

אני חוגגת שנתיים לרישיון הנהיגה (כלומר הרכיבה) הראשון בחיי. לא מעט תלאות עברנו עד שהגענו עד הלום:

– עברתי תיאוריה (בקושי).
– סיפרתי על לימודי הרכיבה. אני רק נזכרת בשמיניות על המגרש ומחשבת את קצי.
חשבתי ששברתי את היד. ויש לי אפילו גבס.
– 2 באפריל 2009 – יש לי רישיון!
– באותו יום רצתי לרכוש את הקטנוע הראשון שלי Fly (המלווה אותי עד היום), והנה, ארבעה ימים לאחר מכן הוא כבר היה איתי.
– אלו חוויות הרכיבה הראשונות שלי, לבקשת הקהל.
– וזו ה-תאונה, שנה ויום אחרי התאונונת הראשונה. למחרת התברר ששברתי את האגודל ופה אני מספרת איך החיים עם אגודל שבורה.
האגודל החלימה אחרי כמה שבועות, אבל הדלקת בגיד בכתף ימין רק לאחרונה כמעט נמוגה. זה היה שיקום ארוך, לא ברמת היומיום, שם תפקדתי פיקס, אלא באקסטרים, בשיעורי היוגה. בכ"מ, עכשיו הכל בסדר.

אם השנה הראשונה עברה בקלות, הרי שהשנייה, אחרי התאונה, הייתה מלאת חרדות רכיבה. הוסיפו לכך שתי תאונות קטלניות ובעלות פרופיל גבוה וקבלו אותי, בלחץ. זה לא שירדתי מהקטנוע לרגע, אבל הרכיבה שלי הפכה למהוססת יותר.
בין שני האירועים עשיתי קורס אופנוען מאומן, ובהחלט למדתי שם כמה דברים להגברת הביטחון הרכיבתי. השאלה היחידה היא למה לא מלמדים רכיבה מלכתחילה כך, במקום לעשות עשרות אלפי שמיניות (חי נפשי, לא עשיתי שמינייה אחת מאז שיש לי רישיון) על המגרש.

אבל  איך החיים על הכביש חוץ מזה, חוץ מציוניוני הדרך האלו, שכמובן כולנו שמחים לקרוא?
אז ברור, חיי השתנו לבלי הכר. למען האמת אני לא מבינה איך חייתי חיים שלמים קודם לכן בלי להיות ממונעת. איך הגעתי לכל מקום, מה, באמת באופניים?
אה, לא, לפעמים הטרדתי את נהגי המוניות המקומיים, ולעתים נמקתי בתחב"צ.

אז למה לא עשיתי זאת קודם? נו, הסברתי כבר לא פעם: טראומה, בלוק, מחסום, מה שתגידו. הכל היה שם. תהליך התבגרות מאוחר, זה שעובר על כל אדם מהיישוב בגיל 16 נמשך אצלי עשרות שנים.

עם פרוץ השנה השלישית, ואחרי שעברתי סשן מתיש של חידוש רישיון-חידוש רשיון רכב-טסט, אני כשירה להמשיך הלאה, להיות אימת הנוהגים מלפני, מצדדי ומאחורי.
ומה עם רישיון למכונית, מתי תתבגרי? מממ, לא יודעת, לא ממש נראה לי. מצד שני, זה מה שאמרתי כששאלו אותי למה אני לא מתקדמת מהאופניים.
כך שבעוד כעשרים שנה יש סיכוי שאעשה רישיון 4-גלגלי. ואח"כ, מי יודע, אולי קורס טיס.

מה שלום גברת אגודל

אני לוקחת לרגע פסק זמן מפרשת ענת קם, ועוברת לפרשה המסעירה באמת, החיים בגבס.

תקציר הפרקים הקודמים: גשם, החלקתי עם הקטנוע. חשבתי שזה כלום. מתברר ששברתי את האגודל. הכי כלום בעולם, נכון? באמת, על מה ההתבכיינות, אגודל! כולה אגודל!

כן, אני יודעת. אני צריכה לברך הגומל, לאפסן את הקטנוע, שבימים אלו חגגתי לו שנה, שיהיה בריא, ולהפסיק להתלונן. כולה אצבע!
נכון, כל זה בתיאוריה, מין פציעה שכלל לא נספרת בשום סטטיסטיקה. מתחת לרדאר וזהו.

אבל בשלושה שבועות שהייתי עם הגבס, לא הייתי מסתדרת אלמלא כמה חברות נאמנות, שאפשר לספור על יד אחת בלי אגודל, שעשו לי כביסה, והכינו לי אוכל, ורחצו כלים, וקנו לי מצרכים, וליוו אותי באשר אלך.

מפדח לגמרי. האגודל, מתברר לי, היא האצבע החשובה ביותר ביד. חשבו איך אתם אוחזים מברשת שיניים, ומסתרקים, וסוגרים את הרוכסן, ורוכסים כפתורים, וחותכים סלט, ורוחצים כלים, ומאותתים בקטנוע, וכותבים (אם אתם שמאליים), ואוחזים במזלג, בסבון או בספוג, ובמספריים, ולמעשה, כל פעולה שהיא.

נניח, הזרת. זאתי, אפשר להסתדר בלעדיה, אפשר בכלל להיוולד בלעדיה, אני בטוחה, ואיש לא ירגיש. אבל גברת אגודל? בלעדיה אי אפשר בכלל!

חוץ מהאגודל נפגעה הכתף הימנית שגם כך היא לא החלק המוצלח בגופי. אני שמאלית, כאמור, וצד ימין שלי לא הכי מפותח. מין מועד לפורענות שכזה. רק השבוע קיבלתי תשובה מהאולטרסאונד, והתברר שזו דלקת בבייספס. מאחר שמצב הכתף משתפר לאטו, אין מה לדאוג.

וזהו, הסרתי את הגבס, ומאחר שמעולם לא היה לי שבר עד היום, טפו טפו (חוץ מהפייק-שבר בשנה שעברה), לא ידעתי איך נראה איבר מגובס לשעבר, ולא איך הוא מתפקד. כשהתברר לי שהאצבע נפוחה, ועדין לא גמרה להחליף צבעים (מהשט"דים שבה), ולמעשה, לא ממש יודעת את כל הפעולות ששתה עד טרום השבר בנאמנות, נכנסתי להתקף היסטריה לא קל (מסכנה האורתופדית שנאלצה לחוות את האירוע).
מתברר שאלו הליכים טבעיים, ויעבור עוד זמן עד שהגברת תחזור לעצמה.

ביום בו הודיעה לי האורתופדית שהשבר אוחה, ושיעבור זמן עד שהאצבע תחזור לעצמה, כלומר אלי, עליתי על הקטנוע, ביראה וחלחלה, וגם חזרתי לעשות יוגה, לאט ובזהירות, בשיעור למתחילים. היה קשה שאין לתאר. לא ייאמן כמה מהר הגוף מאבד את כל היכולות הכי מובנות מאליו שלו, וכמה אני צריכה להתאמן עכשיו כדי לחזור למצב שלפני השברון הקטנטון האומללון הזה.

פה מתבקשת פסקה על פגיעותנו ושבירותנו, ובר חלופיותנו. כתבו אותה לבד.
פסקה
פסקה
פסקה

לחיות את חייה התאחד עם מקורותיו

השבוע הועברו כל תכני הפוסט מרשימות לפה. זאת אומרת שכל הפוסטים של לחיות את חייה, מ-2006 ועד 2009 נמצאים עכשיו באכסניה הזו על תגובותיהם. אפשר למצוא כל דבר באמצעות מנגנון החיפוש שמימין. וזה עובד. אפשר גם לחפש חומרים לפי ארכיון לוח השנה, שנמצא בתחתית הטור הימני. תיהנו.

אי סדר, תריסים, תספורת ותיכוניסטים

מישהו שאל אותי מה נהיה בליל האי סדר אחרי שאכלנו ולמה לא עדכנתי. בדרך כלל אני לא נוטה להבטיח לכתוב על משהו ולוותר, אבל הפעם, לאחר האוכל פשוט אבדה לי אנרגיית הכתיבה, אף שהשיחה סביב השולחן הייתה מצוינת ביותר והפליגה למקומות ראויים לגמרי. בכל מקרה, עבר שבוע ואנשים שואלים אותי ביותר משמץ קנאה איך היה. אז הנה, החוב, חלקית:

אם להיעזר במראי המקום של מיא, השיחה הייתה על סקס ומחדלי הגברים במהלכו, על יציאתו העמומה של יהודה פוליקר מהארון, על מלחמת המינים המתישה והרצון להניח את הנשק, על אתאיזם, והאם יש אתאיסט אמיתי בעולם, על הומוסקסואליות בעת העתיקה, על ההבדל בין מדע בדיוני לספרות פנטזיה, הפרשות גוף, גברים מזדקנים ונשים מתבגרות, נשים כתפלצות בפוליטיקה, פיתוח גוף, נרקיסיזם, תרופות פסיכיאטריות וחתולים.

טיולים

השבועיים האחרונים היו מרובי טיולים רגליים, יפו תל אביב ובחזרה, מאחר שהאגודל שלי מגובסת (אצבע האיתות בקטנוע).
בין היתר גיליתי כמה שכיות תל אביביות ופכים קטנים.

למשל, הבתים בשרונה שעל רח' קפלן: הידעתם שהחלונות שלהם, אלו שנראים כמחופי תריסי עץ משופצים ומדוגמים הם לא יותר מריקועי פח עם ציור של תריסי עץ עליהם, כי עדיין לא שיפצו אותם ורצו לשמור, כנראה, על חזות נאה של החולפים ביעף בואכה איילון? לא שערורייה? ממש כמו אולפן הוליוודי.

או, הבית של מבקר התיאטרון ד"ר חיים גמזו, שבזכותו המציא קישון את הביטוי לגמוז (לבקר בכסחנות), נמצא ברח' בר כוכבא 67. עברתי שם, נניח, אלף פעם בחיי התל אביביים? בחיים לא שמתי לב לשלט הזה.

gamzu

תספורת

אלומית הסבה את תשומתי לכך שרק בארץ קוראים לתספורת בוב החדשה שלי (דומה קצת לזו של אנה קרינה ב-Header של הבלוג) "קארה". מאיפה בא זה השם?
ועכשיו נזכרתי שבסוף 2008 הקדשתי לתספורת הזו פוסט, טרם ידעתי אז שיום יבוא וגם אני אאמצה. התגובות ברחוב אוהדות. דומה שיש לחיתוך הזה בקו הצוואר איזה אפקט ממגנט.

vivre

תיכוניסטים

במהלך חופשת הפסח מצאתי את עצמי, ביום אחד של ערפול חושים, בדיזנגוף סנטר. טעות מרה לכל אדם, ובעיקר לי. הסנטר היה מצופף בתיכוניסטים. מסות עצומות ומפחידות. מה מפחיד בהם,  תגידי, וסליחה מפני כל מי שמגדלים את המחמדים האלו בבית, או מחוברים אליהם רגשית וגנטית: הם פשוט מתנהלים כזומבים, במין דבוקות גדולות מזוגגות מבט, אוחזים בתספורת אחידה, בנים ובנות כאחד: שיער ארוך חלק חלק, עם פוני המודבק לצד המצח. תספורת/קת הדורשת תחזוקה נוקשה. היוניפורמיות הזו, בגדים, תספורות, מבטים, טון דיבור, כלומר המהום, היו מטרידים ומפחידים.
תגידו: או, רואים שהקששת, ראי איך את מדברת על הדור הצעיר. ייתכן, ייתכן. חי נפשי שאני לא זוכרת את עצמי כך, אבל צבא הצללים הזה הנראה מאיים.

הנפילה, The sequel

נראה לי שאני מתחילה להאמין באלוהים. או בקרמה. או בכוח עליון. או במשהו. רק שאני לא יודעת מה.
לפני שנה ויום, ב-17 במרץ, נפלתי מהקטנוע עליו למדתי לרכוב. יד ימין שלי גובסה, ושבוע ימים חייתי בידיעה שנשברה, עד הביקור אצל האורטופד.
תלונותיי נענו ע"י מנהל ביה"ח וזהו, נגמרה הפרשה. תודה לאל, רכבתי שנה בזהירות ובנחישות.

הבוקר, 18 במרץ, שנה ויום אחרי, יצאתי ליום פגישות. השמיים התקדרו במהלך הרכיבה הארוכה מדרום לצפון, ועת עליתי על בן יהודה התחיל לטפטף קלות. ידעתי שאני בסכנה ברורה ומיידית – שקצוות הפן שבצבצו מבעד לקסדה יירטבו. מאחורי הקצוות, בירכתי המוח ידעתי שמסוכן מאוד לרכוב כך, אבל מה יכולתי לעשות? הייתי בדרך לפגישה.

התקרבתי לצומת דיזנגוף ז'בוטינסקי. האור היה כתום חזק, ובלמתי באטיות לקראת הרמזור. בחלקיק שנייה הבא מצאתי את עצמי שוכבת על הכביש, על הגב, כשרגל ימין שלי מתחת לקטנוע, שגהר עלי עם כל 112 הק"ג שלו. זה מה שמדהים, מה קרה בחלקיק השנייה הזה? איך הגעתי לכביש? לא יודעת לתאר. אני רק יודעת שקרה לי בדיוק מה שקורה על הכביש אחרי ימים חרבים של ג'יפה. הכביש הופך למלכודת מוות בגלל סכנת ההחלקה. מה אשמתי? שלא עצרתי בצד ברגע שהתחיל לטפטף.

תוך שניות נאספו סביבי שלושה בחורים, רוכבים גם הם, שהרימו את הקטנוע והעלו אותו למדרכה. למרבה הפלא הרגל לא ניזוקה. רק כתף ימין ואגודל שמאל (אל תשאלו אותי איך), שמתנפחת והולכת כאילו הייתה בובת גומי. את הנפילה בלמו תרמיל הגב שהיה עלי (ובו הלפטופ, שטפו טפו פועל) והמעיל הממוגן שלי. אני לא רוצה לחשוב מה היה קורה לכתף הפריכה שלי אלמלא המעיל.

אשה שעמדה במקום התעקשה להתקשר למד"א, אף שהפצרתי בה שלא, ואף נזפה בי על שאני מורידה את הקסדה. אמרתי לה, בעוד היא מדברת עם המוקד, שלא תעז להזמין אמבולנס.

בינתיים הרגעתי את הנשימה, הודיתי לבחורים הנבונים, שכל אחד מהם סיפר לי על תלאותיו עם האופנוע שלו: אחד השתחרר מגבס ברגל רק לפני שבוע, שני שבר את עצם הבריח.

השארתי את הקטנוע על המדרכה והלכתי לפגישה הראשונה. אחר כך חזרתי, ולקחתי אותו. בעייה קלה עם האיתות, אותו אני עושה עם הבוהן, עם המראה שזזה מהמקום, אבל הצלחתי להגיע לשתי הפגישות הנוספות, ולאחר מכן למוסך.

עכשיו אני בבית. אם אני לא מזיזה את האגודל היא לא כואבת. וגם לא הכתף, אם אני לא מתעקשת לבדוק את כל טווח התנועה שלה. חדר מיון? לא נראה לי, הבנתי את הפרוצדורה. מקווה שהכאבים יפחתו עד מחר, ושהלילה יירד גשם שישטוף את הכל.

שברתי… (3) – איכילוב משיב

שש שאלות היו לי לסיכום סאגת יד הנפץ.
שלחתי את הפוסט לדוברת ביה"ח, אביבה שמר, וקיבלתי תשובות מד"ר רוני גמזו, מנהל ביה"ח הכללי, מרכז רפואי ת"א.
אני חוזרת על השאלות ולאחריהן התשובות של ד"ר גמזו.

1. למה לא מציידים כל לקוח בצאתו לשלום בדיסק הצילומים שלו?
"מציידים כל לקוח שעושה בדיקת רנטגן אלקטיבית, לא דחופה מהמיון. אבדוק אם ניתן לעשות זאת. יש הבדל מהותי בין התפעול והמשמעות של שני המצבים".

2. למה רופאי קופות החולים לא יכולים להיכנס לתיק הצילומים או לכל בדיקה אחרת באיכילוב?
"מבחינת סודיות רפואית זה לא פשוט. אינך רוצה שכל בדיקה שלך תגיע לכל רופא. יש לזה ודאי פתרון טכני אך מורכב. נבחן זאת. רופא של כללית יכול לראות בדיקות שנעשו בביה"ח של כללית, זה אותו גוף".

3. למה גובים על השירות הזה 50 שקלים?
"בתעריפון משרד הבריאות זה עולה יותר אבל קבענו סכום נמוך יותר. צדק מי שכתב ב-talkback שהדיסק הראשון הוא ללא תשלום, זה נכון למי שמגיע לבדיקת צילום בלבד כבדיקה אמבולטורית. הגישה לצילומים בחדר מיון דומה לאשפוז ואיננה כלולה. נבדוק שנית גם את המדיניות שלנו בעניין זה".

4. מה זה "קרן מחקרים"?
"לבתיה"ח הממשלתיים מערכת תפעולית נוספת פנימית שנקראת תאגיד הבריאות, קרן מחקרים לשעבר. השם הזה צריך להיעלם מהעולם. בכל מקרה הכל איכילוב, ורק איכילוב".

5. איפה למדו האורתופדים של המיון אם הם לא יודעים לאבחן שבר?
"צר לי מאד על האבחון השגוי ע"פ דבריך, אנחנו נוכל לבדוק את המקרה את תמסרי לנו פרט מזהה".
(אממ, יש לי יסוד סביר להניח שהקלדת הצירוף "דבורית שרגל" במחשב ביה"ח תניב תוצאה אחת בלבד. סזאם – היפתח).

6. מה מוסר ההשכל?
"מוסר ההשכל הוא שיש מה לשפר. העובדה היא שאנחנו מאוד רוצים לשפר. הכלי הוא הקשבה אליכם ועשייה מכוונת לשיפור. האמת היא שיש לנו מרכז רפואי מצוין שיש עוד הרבה מקומות בו לשפר. ונשפר!"

דברים שקשה לעשות ביד אחת

1. לעבור לאנגלית במחשב

2. לפתוח בקבוקים/ קופסאות/ מכלים/ משחת שיניים

3. להדליק גפרור

4. לאכול

5. לאסוף את השיער לקוקו

6. לחפוף

7. לקפל כביסה

8. לדפדף בעיתון

9. להחזיק ילד על הידיים

10. לחתל

11. לעשות צ'טורנגה דנדאסנה (תנוחה ביוגה הדומה לשכיבת סמיכה)

12. לתפור כפתור

13. לקנח את האף/ להוציא טישו מאריזה

14. לגרוב גרביים

15. ללבוש חולצה/ כנראה שגם חזייה

16. לנגב משקפיים

17. להדיח כלים

18. לפתוח ארנק

20. לסגור תיק

21. לדנטל את השיניים

22. לרכוב על אופניים/ אופנוע/ לנהוג

23. לשרוך שרוכים

24. להכניס לינק

25. לצלם

26. לרחוץ/לגלח/למשוח את בית השחי של היד הפעילה

27. למחוא כפיים

28. למרוח קרם ידיים

29. לשפוך זבל לצפרדע הירוקה

30. לכבד את הרצפה

מה שכחתי?

שברתי את היד

אפשר לומר למעשה שמדובר בסדק מעל שורש כף היד.

ואם לצטט את סיכומו של האורתופד האיכילובי –
חשד לשבר ללא תזוזה של הרדיוס הדיסטלי.

כן, גם כף רגלי הימנית קובעה בחבישת נעל, כשטיב הפגיעה לא ממש ברור לי.

yad

איך קרה –
הבוקר, על המגרש, נפלתי עם האופנוע, שנפל עלי.
עברו כמה שעות עד שהכאבים צפו ועד שהבנתי שזו לא נפילה סטנדרטית.
מדהים, לא?
מאחר שהיד הסדוקה/שבורה מגובסת ומעוגנת במתלה, אני למעשה לא יכולה ללבוש כלום, למעט חצי חלוק.

האם בחדר המיון סייעו לי להתמודד עם נכותי החדשה או השיאו לי עצות? הצחקתם.
למה היא עוד פה, שאל הרופא שגיבס לי את היד את האחות שחבשה לי את הרגל.
בינתיים למדתי להתרחץ על רגל אחת עם יד אחת.
כל ילדותי כמהתי לגבס. עכשיו זה קרה, ובזמן הכי פחות מוצלח מבחינתי, בהנחה המופרכת שיש דבר כזה, זמן מוצלח.

עצות מבעלי ניסיון?