סינדרום עליסה בארץ הפלאות


מכירים את זה שחוויתם משהו בילדות, וכשבגרתם אתם משכנעים את עצמכם, או שמשכנעים אתכם שזה לא קרה באמת?

למשל, פעם נסעתי עם המשפחה לאנשהו, בלילה, והייתי בטוחה שאני רואה על הכביש גמדים. עם מצנפות וכל זה. הורי כמובן התייחסו לזה בביטול, וגם אני השלמתי בהמשך החיים עם כך שזה לא באמת קרה. אבל מהיום אני מסתכלת על הכל אחרת.

כשהייתי קטנה וחליתי באנגינה (הייתה מאוד פופולרית אז, אנגינה), וזה קרה פעמיים בחודש, הייתי "רואה הכל מרחוק". כל העצמים בבית נראו לי רחוקים וקטנים. דיווחתי על כך לרשויות, ורופאי הילדים (אימי לא הסתפקה ברופא ילדים אחד מעולם עבורנו. כבר מגיל אפס זכיתי על כל שיעול לשלוש סקנד אופיניינס) אמרו תמיד שזה מהחום ושזה יעבור. זה באמת עבר, אבל זה היה סיוט שאין לתאר, בעיקר בגלל האלמנט המפחיד שבזה. הייתי ממש קטנה (פחות מעשר), ולא הבנתי בכלל מה זה אומר, "לראות את הכל מרחוק". במהלך הזמן ואחרי שזה חלף חשבתי שדמיינתי ואו חלמתי את זה. עד היום, כשפתחתי ידיעות והארץ.

ילדה בת 11 שלקתה בשפעת החזירים, הגיעה לבית החולים שיבא עם "תסמונת עליסה בארץ הפלאות":
"היא התלוננה שהוריה מדברים אליה באופן אטי מאוד וזזים בהילוך אטי".
בהארץ דיווח מפורט כולל ציטוט ממאמר:

"במאמר דווח כי הילדים סבלו מ-6 עד 23 התקפים של התסמונת מדי יום, כל התקף למשך 5 עד 20 דקות, על פני שלושה שבועות עד חודש, עד שחלפו. בספרות הרפואית נקשרה התסמונת גם למצבים נוירולוגיים נוספים, בעיקר בגיל הילדות, לרבות אפילפסיה, צריכת סמים – ואף סמים קלים כמו מריחואנה – סכיזופרניה וכאבי ראש מסוג מיגרנה".

לא ייאמן, זה אמיתי! לא דמיינתי!

מה שכן, לא הייתה לי אפילפסיה, עדיין לא צרכתי סמים והסכיזופרניה פסחה עלי, נדמה לי. כאבי ראש – כן, ליוו אותי הרבה שנים.

עכשיו אני מחכה לדיווח על תסמונת גמדי גינה בכבישי ישראל במאה שעברה.

מצאתי אותו

פעם כתבתי קצת על הראשון שהוא האחרון, ולא עלה בדעתי לחפש את עקבותיו. אולי זה היה מפחיד מדי, לחזור אחורה לאפלה שנותרו בה רק שלדים. אבל דווקא היום נתקלתי בשם שלו, זאת אומרת, במישהו שנושא שם זהה, והחלטתי לחפש. נו, לא צריך להגזים, גם כן חיפוש. תוך שני אנטרים בגוגל מצאתי.
מה מצאתי? הכל. תמונות עדכניות ותמונות מהעבר. ייתכן שאפילו אחת שאני בעצמי צילמתי. אולי אותה, אולי דומה לה.

מהתמונות התברר לי שהוא אכן נשאר עם אהבת נעוריו, אותה אחת שנטש לפרק זמן מצומצם מאוד בו היינו, באיזשהו אופן מעורפל ולא ברור לי, ביחד.

זה היה אחרי הצבא, שם היכרנו. לא ממש הבנתי אז (ולא שהיום אני מבינה) איך אנשים חיים ביחד, אבל ניסיתי. אלא שתוך זמן קצר הוא מאס בי ובתל אביב, וחזר לחיק הטבע. עדיין ניסיתי לתחזק את הדבר איזו תקופה. נכשלתי.
אחר כך חלמתי עליו ודיברתי עליו שנים. שנים. בסוף גם זה נמוג. נשכח.

מהתמונות אפשר ללמוד הכל: כמה ילדים יש לו, ובאיזה מקום טייל בקיץ האחרון, ובקיץ של לפני שלוש שנים. ובמה מצטיינים הילדים שלו. ובני כמה הם. ואיפה הוא עובד.

ואיך הוא נראה (בדיוק אותו דבר, רק עם קרחת שקיומה העכשווי היה כבר אז צפוי גנטית).
ומה, הייתי יכולה לחיות חיים אחרים אִם?
ברור שלא. כי לא הייתה שום אופציה לאף "אם".

נקלעתי לאיזשהו סדק בזמן ובמהלך החיים המתוכנן שלו, פרפרתי כמה פרפורים, תוך שאני יודעת, כנראה, שימיי קצובים, וזהו, נפחתי את נשמתי דאז.

הכי נורא זה לדעת שלא הותרתי אפילו בדל זיכרון שם. סתם הבהוב קצרצר וחסר משמעות.

dvorit22
אני. שם. אז

עדכון, 3.9: עוד שני פוסטים על פרידות שכתבתי בעבר.
(פרידות, ובעקבותיו עוד אחד, על רוח רפאים).

מכה שורש

מהרגע שחייה 2.0 עלה לאוויר והובא לידיעת הציבור, ב-24 בפברואר, פרסמתי עשרה פוסטים. לא הרבה פוסטים, מעט מאוד זמן. אבל מאחר שאני כבר לא כבשה תמימה בבלוגוספירה, יש לי בסיס להשוואה, והמסקנות, כמו שכתבה ריקי הן שפלטפורמה שבה יש מקבץ בלוגים מועילה לכולנו.

אבל ההבדל ביננו (ריקי ואני) לבין רבים אחרים בבלוגוספירה, מסינמסקופ (בגרסת טרום אורנג') דרך יובל דרור ועידוק היא שאנחנו נשענו מלכתחילה על קבי הפלטפורמה, כך שרוב הקוראים התרגלו לקרוא כשיש פוסט חדש שמופיע בגלילה בעמוד הבית של רשימות, ולא נקטו באקט מעקב נוסף אחרי הבלוג.

חוץ מזה, חלק גדול מקוראיי ברשימות (אני מדברת על מנויי הדואר, על השאר לא יכולתי לדעת שם) לא העביר את המנוי שלו לפה. לכאורה אותו בלוג, אותם תכנים (נכון, הרבה פחות קולנוע, תקופה כזו בחיים), ובכל זאת, מתברר שיש מי שלוקחים את הזמן, לא עוברים תוך רגע למקום החדש, צריכים ליצור לעצמם שוב הרגלי כניסה וקריאה.

להבדיל מריקי, כנרת ואחרים, לי לא חסרה סביבה חברתית כמו זו שנוצרה בקפה, בנוסח הגב לי ואגיב לך, כל מיני מאזניי אימה מפחידים שכאלו או מסיבות פורים ומפגשי חברים. אני רוצה להגיב כשיש לי מה לומר, ולא בגלל שמישהו הגיב אצלי, ואני רוצה שכך יתייחסו גם אלי – אם אני מגיבה אני ממש לא מצפה לתגובת גומלין.

את הבלוג הזה אני כותבת בעיקר כדי להדהד את עצמי. בטח שאני שמחה שיש לו קוראים, וברור שאני רוצה שמספרם יטוס ויטפס, אבל יש לי זמן, ואני מבינה שיש דברים שקורים לאט יותר מאחרים. בינתיים אני נהנית לעשב את הערוגה.

etz31
צילמתי את המטאפורה בסמטאות יפו. לא יודעת של מי היצירה
רוניבק מעדכנת: "עץ התפוז התלוי"/ רן מורין.