לא עוברת יותר

השנה עברתי פעמיים, שני מעברים קשים במיוחד.
המעבר הראשון היה מלב תל אביב הצפוני והשבע לדירת-ארון זעירה ביפו (הנה כל הפוסטים על המעבר). המעבר הזה לא ממש היה תלוי בי. הדירה נמכרה, ומאחר שמאז שעברתי בפעם הקודמת מחירי הדירות התל אביביות הרקיעו לשחקים שלא יכולתי לעמוד בהם, הדרמתי מאוד.
אני לא מתלוננת על הדירה, כמובן, או על האזור, אבל כל התהליך היה קשה, פיזית, נפשית, קונספטואלית.

המעבר השני, המסתיים בימים אלו ממש, הוא של הבלוג המקצועי שלי, ולווט, מאורנג' לאייס.
למה עברתי? מאותן סיבות שמישהו מחליף מקום עבודה. לא פחות, לא יותר. האם אני מרוצה? מאוד מאוד מאוד.
אבל המעבר הזה הזכיר לי כמה העניינים הטכנולוגיים הכרוכים בכך סבוכים.
למעשה, רק אני  יודעת את כל צורכי הבלוג, המאסטים הטכנולוגיים, צורכי הגולשים והמטקבקים. מאוד קשה להעביר את כל רשימת הקניות הארוכה הזאת לאחרים.

אחרי שני המעברים האלו החלטתי סופית, חד משמעית ונחרצית: אני לא עוברת יותר לשומקום, אלא אם זה מקום שלי בלבד.
זה אומר, אולי, שאשאר עכשיו שנים ארוכות בשני המקומות האלו, בדירה ביפו ובמשכן החדש של הבלוג, אבל זו ההחלטה הכי נכונה לי.

כמו שהחלטתי בדיוק לפני שנתיים שאהיה רק עצמאית בעבודתי, ושעידן השכירה בחיי הסתיים, כך אני מרגישה עכשיו בעניין הבלוג והדירה.
מעכשיו, למעשה לא מעכשיו, מעוד – מי יודע כמה זמן – רק למקום משלי.

תשע בכיכר

יום ראשון הוא היום שאני הכי אוהבת. זה יום החופשה שלי, וההנאה גדולה כפליים כי אני יודעת שבזמן שאני קמה בעצלתיים ליום של ספא ופדיקור (Not) מדינה שלמה חוזרת לעבודה זעופה ונרגנת אחרי סופשבוע ארוך, נשאבת לשבוע מערבל חדש. נחמה קטנה מאוד למי שמבלה את כל שבתותיה בעבודה, אבל כזו אני, מתמוגגת מהדברים הקטנים.

את הפגישה הראשונה ליום החופשה קבעתי בתשע בכיכר השעון, ומשחלפו דקותיים מהשעה היעודה ועדיין עמדתי בכיכר יחד עם תייר מזדמן שקבע גם הוא שם פגישה ותהה אם אני היא חברתו הישראלית שבוששה להגיע, הנצחתי את השעון במזג אוויר שרק נראה בריטי, אבל למעשה היה אביך עד מביך. בכל זאת, אמצע פברואר.

shaonyafo

משנמצאה האבידה והתבררה סיבת העיכוב הנוראי (שתי דקות) אפשר היה לצאת לדרך, ופגישת בית קפה סטנדרטית הומרה בצעידה על הטיילת מהנמל לכיוון דרום, עד הכמעט חיבור שלה לבת ים, עבור בהר הזבל של עג'מי, שהוא עכשיו הר דשא ענק. כאמור, כולם היו בעבודה כך שהטיילת הייתה ריקה מאדם, למעט ג'ימי טורק שרץ עליה, מבסוט גם הוא מהשממה האנושית. מומלץ למי שרוצים ליהנות ממרחבים ומאוויר ים לפני שיתחיל הקיץ ולפני שהמונים יגדשו את הדשא הסינתטי ואת רצועת החוף הלא מבויתת ואת הטיילת שעוד נראית חדשה ונוצצת, בעיקר אחרי שמפעיל המפוח המקומי והראוי להשמדה הפריח כמה קילו קליפות גרעינים שחורים שפוצחו כנראה אתמול.

החלק השני של היום כלל מצעד מעצבי הפנים, כלומר כל אלו מחבריי שלא ראו עדיין את בית הבובות התכלכל בו אני מתגוררת. לכל אחד מהם היה רעיון עיצובי חדשני שיפתח את החלל ויגדיל את יכולתי לפרוס ידיים לצדדים בלי לנפץ את החלון תוך כדי, או להיכוות מהכיריים, ליתר דיוק כיר אחד, הניצבים על פיסת השיש הסמלית המכונה מטבח (לא, אני לא מתלוננת). לאור העובדה שלמעצבים לרגע היו רעיונות סותרים האחד את השני, כולל להיפטר מספריית איקאה, החלטתי בשלב זה על הקפאת השיפוצים, לפחות עד שאצליח להבין איך נועצים מסמר בקיר אבן בן מאה שנים, להבדיל משיטת הביקוע של קיר גבס פריך.

חיבורים

מה חדש ביפו, מה?
יומיים אני שותקת, כדי שאיש לא יידע שלמעשה גם אני סובלת מתסמונת טורט. עד עכשיו לא הפסקתי לטרט את טכנאי יס ובזק.
הנוהל הוא כזה: בא טכנאי, כותב דו"ח (אין תשתיות בלה בלה בלה), הולך.
למחרת בא עוד טכנאי, שלא קיבל את הדו"ח של הטכנאי הקודם, ואומר לי בתדהמה: אין תשתיות! אי אפשר! וכך זה נמשך עד עצם היום הזה.
היום קרה נס, אולי בעקבות ההשתוללות חסרת התקדים שלי עשו הטכנאים קסמים, ועכשיו יש לי גם קו וגם אינטרנט על שמי.

doaryafo

את שאר היום, בזמן שלא ערכתי מופע אימים מול המחווטים, ביליתי בדואר יפה התואר ובסיבוב היכרות בשוק הפשפשים, בחיפוש אחר מדפים (הספרים, לא עלינו, עדיין מאורגזים). לא מצאתי. מחר יגיע ארון, ואולי תוך כמה ימים אוכל לפרוש זרועות בבית ולנשום לרווחה את אוויר התעלות הפעורות של הרכבת הקלה.

ומחר, כנס יפו החמישי.

זורקת את "רייטינג"

עקב מעבר דירה (הקטנה בחצי מזו הנוכחית) וסתימת בלוטות הנוסטלגייה אני זורקת את כל גיליונות רייטינג שברשותי, מהשנים 1999-2005 (מ-2006-2007 כבר נפטרתי. את כהונתי סיימתי באוגוסט 7), לא לפני שאני שולפת מהם את ביקורות הקולנוע שלי.

אם יש מי שמעוניין בנכס נא לכתוב לי לאלתר. אני באמצע אריזות והשלכות.

ratings

חמש מחשבות חגיגיות

1. אני גרה בשכונה שבה לכל אדם מעל גיל 75 יש פיליפיני/ת שמטפל/ת בו. אני גרה בשכונה הזאת במקרה. ככה זה עם דירות שכורות: לעתים יכול אדם להתגנב למעמד כלכלי אחר משלו לפרק זמן מוגבל, ולהעמיד פנים שהוא שייך. אלא שאין שום סיכוי שאי מתי אוכל לממן לעצמי פיליפיני/ת. כך שהמסקנה המתבקשת היא לא להגיע לשם בשומצב.

2. "אם את רוצה לעשות כסף, הסיכוי היחיד שלך, ושל כולנו בעצם, הוא תיירות וגריאטריה. זה העתיד. מה רע להיות מנהל של בית דיור מוגן. הפרינט מת וגם באינטרנט אין כסף" (שיחה עם מו"ל).

3. אני צריכה להמשיך לכתוב. שני פרויקטים ענקיים שאולי ייצא מהם משהו ואולי כלום לגמרי. זה כל כך מפחיד ומשתק.

4. חברה סיפרה לי שילדיה המתבגרים מסכימים ללבוש רק חולצות טי מנומקות. מה זה חולצה מנומקת, שאלתי. "חולצה שהכיתוב והציור שעליה מתכתבים עם השקפת עולמו של הילד". אה, אמרתי ונזכרתי שגם לי הייתה חולצה מנומקת כזו בגיל 16, כשלורד קיטש הגיע לשכונה (אבל החנות בכלל לא נראתה כך אז). זו הייתה חולצTי לבנה, וביקשתי שיכתבו לי עליה
Slip Slidin' Away. שנים לבשתי אותה. עד אחרי הצבא.

 

 

5. מאז שיש לי קטנוע אני עסוקה במדידות: כמה ק"מ זה מפה לשם, ובאיזה מסלול וכמה זמן זה לוקח. ואם נוסעים במהירות 60 קמ"ש למה לא מגיעים תוך שש דקות, ועוד כל מיני שאלות הלקוחות מהבגרות במתמטיקה שלוש יחידות.
אז מדדתי מה המרחק מהבית שלי לבית שבו גדלתי: 11 ק"מ. הייתי בשוק, בדרך חזרה נסעתי מדרך אחרת. עדיין: 11 ק"מ. זה המרחק הקצר הכי ארוך שעברתי בחיי. תהומות, הרים, עמקים, גאיות וסמבטיונים שוצפים ומתנשאים ובועטים ושורטים לאורך 11 הק"מ האלו.

שנת העצמאות שלי

ממש היום לפני שנה נפרדתי מתפוז. באותה שנייה גמלה בלבי ההחלטה: אני את חיי כשכירה בעולם הזה סיימתי. אחרי עשרות שנים הבנתי שהגיע הזמן. נכון, השנתיים האחרונות עד לאותו רגע היו טבילת אש: הייתי גם עצמאית וגם שכירה. התחלתי, כבר לפני שלוש שנים כמעט, להחזיק ברו"ח צמוד ולכתוב חשבוניות, ולהבין איך מתנהל העולם הזה.

העזיבה שלי את תפוז, שכבר מאוחר מדי לדבר עליה או לנתח אותה, וגם לא יעיל בשום צורה שהיא, הייתה הקש, והביאה להחלטה הנחרצת שלי, שאין מצב בו אני מחפשת עבודה אצל מישהו, משמע יושבת באיזה מקום, ועושה כל מיני דברים, בעוד המנכ"לים, הסמנכ"לים, המנהלים ועורכי העל מתרוצצים למעלה כמשוגעים, ומשחקים בכיסאות מוזיקליים.

אני את הפרויקטים שלי אביא בעצמי, ואזום ואעשה, כך החלטתי. איכשהו האישיות שלי מורכבת מפחדנות עצומה בתחומים מסוימים, ומאומץ לב, כך מתברר, בתחומים אחרים. כך שממש לא פחדתי מהצעד הזה שלי, להיות עצמאית לגמרי.

ועכשיו עלי לסכם את השנה האחרונה, כלומר הראשונה, לעצמאותי הטוטאלית. ובכן. עבדתי עם המון אנשים ובהרבה מאוד מקומות, ומחלק הארי התאכזבתי מאוד. התברר לי, כמה מפתיע, שרוב האנשים שרוצים "לעשות משהו", בכלל לא יודעים מה הם רוצים לעשות, ולא מבינים בו. יש להם איזשהו חזון מעורפל, אבל הקשר שלו למציאות לא ממש חזק. למדתי שמנגנונים גדולים הם סיוט עלי אדמות, ושאין שום מנגנון גדול שמתפקד בצורה מתקבלת על הדעת. הבנתי, בדרך הקשה, שבחלק גדול מהמקרים אני צריכה לרדוף אחרי הכסף שלי, כי משומה, האנשים שצריכים לשלם אותו לא ממש מזדרזים. וזו תופעה שאני לא מבינה: הרי להיות חייב למישהו זה הדבר הנורא ביותר בעולם (טוב, אז אחד מהם, אם אתם לא אני), איך אפשר לעמוד בזה, בלהיות חייב כספים לאנשים שעשו בשבילך עבודה? כאן בטח חושבים הקוראים ישרי השכל שאני מפגרת, ויש מצב, אני לא אומרת שלא. הראייה שלי את העולם לוקה בסוג של פיגור סביבתי. מצד שני, היו מקומות שבהחלט תקתקו את התשלומים שלהם בזמן, בלי שאצייץ אפילו.

נכון לעכשיו, די הרבה דברים עומדים לקרות. אני לא יכולה להבטיח שמחר או מחרתיים, אבל יקרו.
מה לא קרה בשנה האחרונה, כלומר הראשונה?
לא הרציתי מספיק, שזה משהו שרציתי לעשות, הקורס הקצרצר שלימדתי לא התנהל כפי שרציתי, לצערי, כך שהחוויה הזו שלי לא מספקת, לא כתבתי מספיק, אם כי בהחלט התחלתי, ואני בדרך, ועוד משהו קטן, פעוט: לא התעשרתי. כלומר, סך כל ההכנסות שלי השנה נמוך מסך השנה שעברה. אבל אני, אני לא מפחדת, יש לי איזושהי אמונה מאוד גדולה בכושר ההישרדות שלי. נכון שאני רוצה יותר לחיות מאשר לשרוד, אבל בסדר, יש לי זמן. הרי גם רישיון רכיבה זעיר עשיתי רק לפני חודש.

ומה, האם אני ממליצה? אין לי על כך תשובה. זה היה מהלך שמאוד התאים לי, ולאופן בו התארגנו חיי. האם זה מתאים לאחרים? תלוי. זה מאוד מאוד אישי. קחו את הנתונים שלי ולושו אותם כרצונכם.

איפה לכתוב את הרומן הגדול הבא (חלק ב')

זוכרים את הסטארט אפ הראשון שלי, איפה לכתוב את הרומן הגדול הבא?, שנגוז למעמקי הערפיח התל אביבי?
לפני כחודש חשבתי שהוא מתעורר לחיים כשקיבלתי את המייל הזה:

יש לי מקום בת"א שבו אני משכירה חללים…. ….אמרה לי שהיה לך רעיון לחלל שיתאים לפרילנסרים ויספק סביבת עבודה נעימה. אני אשמח לשמוע יותר, אם תרצי כמובן ולראות האם יש מקום לשיתוף פעולה. כרגע יצא שהמקום יותר משרת מטפלים למיניהם ואשמח לקחת את זה לכיוון האמור.

(אני) אהלן
נראה נורא יפה, נדמה לי שעברתי שם לא מזמן וראיתי אנשים בחוץ.
השאלה היא איך אנחנו מפיקים מזה תוכנית עסקית. ובקיצור, איך מרוויחים כסף.
שולחת לך את מה שכתבתי על הרעיון בזמנו, ובעיקר את מוזמנת לקרוא את התגובות של המשתמשים הפוטנציאליים. אם את חושבת שזה אפשרי, אפשר לקבוע פגישה.

חלף חודש, נזכרתי שלא קיבלתי תשובה אז שלחתי מייל:
היי, מה עניינים? נעלמת כלא היית.

תודה על המחמאה ושנית אני מתנצלת על התגובה המאוחרת, עסקתי בהעברת דירה בימים האחרונים.
קראתי את הפוסט והתגובות. על פניו נראה שאם זה הקהל, אין שם פוטנציאל כלכלי של ממש, אבל אולי אני מפספסת משהו, איך את רואה את זה?
בהנחה שצריך לשלם שכ"ד, ארנונה עסקים, חשמל ציוד שיפוץ וכו', נראה לך שאפשר להרוויח?
במקום הנוכחי  שבו אנחנו יושבים העלויות גבוהות מאוד, כך שאולי זה מתאים במבנה אחר?

אז אפשר להשתמש רק באחד החללים, מתוך כמה, ואז אנחנו לא נקלעים להוצאות גדולות, לא?
והבנתי נכון – זה מבנה שלך ואת  משכירה אותו לאחרים?
נו, מתברר שלפעמים שווה לברר למה לא מקבלים תשובה ממישהו.

אני משכירה את המבנה כולו מבעל הבית ומשכירה הלאה לפי שעה ללקוחות. אין אפשרות להשכיר חלק מהמבנה במבנה שאני משכירה. קשה לי להאמין שהרעיון יתפוס מאחר שהשכירות היא 11,000 ש"ח, הארנונה 7,000 לחודשיים וזה לפני חשמל וכו'.
לעומת זאת, אתמול היה אייטם על הסטודיו בשוקן בו משכירים חדר ב-2,300 ש"ח לחודש. רוב הסטודיואים שאני מכירה בהם עובדים כותבים, מאיירים וכו' מתנהלים בצורה דומה – אחד הדיירים לוקח על עצמו את החוזה ומשכיר הלאה חדרים. השאלה שלי היא במה שונה המודל שאת מציעה והאם את חושבת שבארץ אנשים מוכנים לשלם יותר כדי שמישהו ינהל את המקום ברמה גבוהה?. אני ספקנית, מה גם שנראה לי שזה תחום שלאנשים בו אין הרבה כסף והם מעדיפים לקצץ כל עלות שאינה הכרחית ואחזקה ברמה גבוהה + קפה, לא נראית לאנשים פה כמו משהו ששווה, להשקיע בו. כך נראה לי לפחות מהתגובות שקיבלת בבלוג ומהיכרותי את עם ישראל חי.
מה את אומרת? אני טועה?

אההה, הבנתי: את שוכרת את המבנה, ומשכירה אותו הלאה.
כן, אם כך, לפי התיאור שלך, כלומר הסכומים שאת משלמת, אני לא רואה שום אופציה להרוויח מזה.
טוב, אז מאחר שאין לי תוכנית עסקית מופלאה באמתחתי, נרד מזה בשלב זה, לצערי.
תודה בכל אופן.

צודקת… בעיה קבועה שלי השוכר משכיר הזה 🙂
בכל מקרה, זה לא רעיון רע בעיני באופן כללי, פשוט צריך למצוא מבנה נעים בעלויות נמוכות. כדאי, לדעתי, שיהיה בו חלל פתוח וגם חדרים למי שרוצה להשכיר על בסיס חודשי.
זה בהחלט יכול להיות רווחי, בעיקר אם מחזיקים יותר ממקום אחד כזה.
אם בכל זאת תרצי להרים את זה פעם, אשמח לתרום מנסיוני בעניין.

וזה סוף הסיפור העגום (בינתיים) על חלל הכתיבה להשכרה, שהוליד פוסט בנוי לתלפיות המשלב בתוכו גם סטארט אפ מזדחל, גם התגברות על בעת-הדחייה (לא ענו לי למייל והנה לא התביישתי ושלחתי עוד אחד!)  וגם הוכחה שאפילו בענייני עסקים כדאי, שלא לומר הכרחי, לזכור את ודייק.