על שפת הנחל

ידעתי שהתקיפה על גדות הירקון הייתה במסלול ההליכה שלנו, אבל מכל השחזורים שראיתי בטלוויזיה לא הצלחתי להבין איפה זה בדיוק קרה.

עד שחזרנו למסלול היום. חמש היא שעה מצוינת להליכה. כבר חושך, אבל כולם עסוקים בלחזור מהעבודה, בקניות, או בלטפל בילדים, כך שהמסלולים ריקים לגמרי. פתאום, בעיקול, לפני שנגמר שטח הנמל ומגיע גשרון העץ עמדה ניידת של זק"א. למה זק"א? לא הייתה צריכה להיות פה ניידת מז"פ?

ליד הניידת עמד צוות מזוקן בשחור לבן, ועל שפת הירקון, במקום שהשיחים פתחו רווחים עמד אחד מהם, אפודו הצהוב זוהר, והשתין למים. כלומר הטיל את מימיו. מכנסיו לא היו משולשלים. רציתי לצלם אותו מאחור אבל ויתרתי, לא נעים.

מטרים משם, על אחד הספסלים, בחושך, ישבו בדממה כמה צלמי עיתונות. מחכים.

לפני הגשרון הבנו שאנחנו בשטח הסטרילי, או לפחות היה סטרילי, רק שמישהו שכח לגזור את הסרט.
חצינו את הגשר והתקרבנו לרחוב.

einmaavar

מ' לא מתרשמת מהסרט

gesher צו איסור פרסום מוטל על חלקים נרחבים מהפרשה. מחר או מחרתיים יחזרו דגימות הד.נ.א מהמעבדה

כל יום בעלי רוצה להתחתן איתי

חושך. החול היה רטוב והים גם. צג השעון הדיגיטלי שעל סוכת המציל הורה 28 מעלות, 22:01.

הם הגיעו מכיוון יפו. הוא היה גבוה ודק ולבש ג'ינס, חולצטריקו במכנסיים וחגורה.

היא הייתה נמוכה ממנו בשני ראשים, לבשה שמלה ארוכה עד החול, ראשה מצונף כולו במטפחת המקובלת. רק הפנים העגולים הגיחו.

המרחק ביניהם היה כארבעים ס"מ. פתאום הוא דחף אותה בכתף, בחיבה. זאת שהלכה מולם הבינה שהוא רק רצה לגעת בה. ההיא לא הגיבה.

זאת שמולם המשיכה ללכת. זאת שהלכה לידה בדיוק סיפרה על השיפוצים בדירה שלה. הדירה השנייה שלה. לא זאת שבה היא גרה. עושה החלונות מטירה שולח אליה כל הזמן לקוחות פוטנציאליים. הפך את הדירה השנייה שלה לאולם תצוגה. זאת שלידה דמיינה את עושה החלונות שולח לקוחות.

בדרך חזרה – כשהולכים על שפת הים צריך לחזור, אי אפשר לעשות הקפות כמו בעיר – התנגשה בזוג שבא מכיוון יפו שוב.

עכשיו הם עמדו. הוא הוריד את החולצה ונשאר עם גוף גרום ושרירי, וריח כבד של אפטרשייב, או דיאודורנט שהיכה גלים על החוף, למרות המרחק ביניהם. הוא הסתכל על האישה עם השמלה עד החול והמטפחת על הראש שעמדה בקצה המים, מטר וחצי ממנו, והרטיבה את השוליים.

ההיא שהגיעה ממול שאלה את זאת עם הדירות אם לדעתה הם נשואים.

זהות בלויה

ביום בו מלאו לי 16 התייצבתי במשרד הפנים, נרגשת עד מאוד, כאילו מי יודע מה מחכה לי ברגע שאקבל את התעודה המעידה מי אני.

אולי חרדה קיומית, אולי קושי להגדיר את עצמי דחפו אותי לשם. באותם ימים צריך היה לחכות עד בוא התעודה, זה לא היה מתבצע במקום. כשהגיעה אחרי חיכיון ניכר נחלתי מפח נפש: התמונה אמנם תמונתי הייתה, אבל השם הוחלף בשם של גבר.
מבועתת שלחתי את התעודה האנדרוגנית לכלבוטק, וכך זכיתי לתהילת עולם. התעודה המשונה הוצגה קבל עם למשל עשרים שניות על המסך, 100 אחוז רייטינג, ואני הפכתי לכוכבת. טוב לא, לא הפכתי. איש לא שם לב, אבל תוך זמן קצר קיבלתי מהמשרד לרישום אזרחים חרדים תעודה חדשה ותקנית.

וכך היא צמודה אלי בארנק מאז ועד היום, כששתי סיבות עיקריות מנחות אותי (חוץ מזו הפילופסיכולוגית): אחת, למקרה שאעצר באישון לילה ברחוב, שהרי אין סיבה לא לחשוד בי שאני שב"ח;  והשנייה, שאם חלילה אפגע ברחוב (תאונה, פיגוע וכו'), שלא יעסקו רבות בניחושים מי אני, ויטרידו את מנוחת מקורביי בתהיות ובבקשות לזיהוי הגופה או מה.

ולכן, כשמצאתי לפני כמה ימים ת.ז של מישהי זרוקה ברחוב אספתי אותה מיד כאילו היה זה יהלום ענקים או לפחות שטר של חמישים שקלים, ולקחתי אותה הביתה. גיגול קטן ומצאתי את בעלת התעודה בפייסבוק. שלחתי לה הודעה עם מס' הסלולרי שלי. חיפשתי את מס' הטלפון הבזקי שלה, והשארתי לה גם שם הודעה קולית.

מתברר שנוכחותה של התעודה בחייה לא ממש חשובה, כנראה, והיא לא השמיעה קול או אות. אובססיבית ככל שאני יכולה להיות עטפתי התעודה, הכנסתי למעטפה, הוספתי פתק הסבר, והלכתי לשלוח אותה בדואר רשום, כדי שלא תיפול בשבי האויב. רק כשראיתי את 30 האנשים המחכים בתור החלטתי שיש גבול, ושלשלתי המעטפה לתיבה.

מסקנות:
אנשים לא מקשיבים לתא קולי בטל' של בזק.
לא כל בנות העשרים מבלות בפייסבוק.
או שואלות את עצמן מי אני? מה אני?
תעודות זהות זה פאסה.
בפעם הבאה אניח לתעודה להתבוסס בדמה על הכביש.
לא כל אחד רואה את עצמו כפליט נצחי.
או כלוחם גרילה בג'ונגל האורבני, העומד לאבד את חייו או חירותו בכל רגע נתון.

עדכון, שני, 9:22.
אמה של הנערה (שהקשיבה להודעה בתא הקולי!) התקשרה והודתה לי, ואף התעניינה איפה מצאתי את התעודה. סיפרתי לה ששלחתי אותה לדרכה, ונקווה לטוב.

עדכון, ראשון, 13.9
התעודה הגיעה ליעדה, ובעלתה הודתה לי בפייסבוק.

מצאתי אותו

פעם כתבתי קצת על הראשון שהוא האחרון, ולא עלה בדעתי לחפש את עקבותיו. אולי זה היה מפחיד מדי, לחזור אחורה לאפלה שנותרו בה רק שלדים. אבל דווקא היום נתקלתי בשם שלו, זאת אומרת, במישהו שנושא שם זהה, והחלטתי לחפש. נו, לא צריך להגזים, גם כן חיפוש. תוך שני אנטרים בגוגל מצאתי.
מה מצאתי? הכל. תמונות עדכניות ותמונות מהעבר. ייתכן שאפילו אחת שאני בעצמי צילמתי. אולי אותה, אולי דומה לה.

מהתמונות התברר לי שהוא אכן נשאר עם אהבת נעוריו, אותה אחת שנטש לפרק זמן מצומצם מאוד בו היינו, באיזשהו אופן מעורפל ולא ברור לי, ביחד.

זה היה אחרי הצבא, שם היכרנו. לא ממש הבנתי אז (ולא שהיום אני מבינה) איך אנשים חיים ביחד, אבל ניסיתי. אלא שתוך זמן קצר הוא מאס בי ובתל אביב, וחזר לחיק הטבע. עדיין ניסיתי לתחזק את הדבר איזו תקופה. נכשלתי.
אחר כך חלמתי עליו ודיברתי עליו שנים. שנים. בסוף גם זה נמוג. נשכח.

מהתמונות אפשר ללמוד הכל: כמה ילדים יש לו, ובאיזה מקום טייל בקיץ האחרון, ובקיץ של לפני שלוש שנים. ובמה מצטיינים הילדים שלו. ובני כמה הם. ואיפה הוא עובד.

ואיך הוא נראה (בדיוק אותו דבר, רק עם קרחת שקיומה העכשווי היה כבר אז צפוי גנטית).
ומה, הייתי יכולה לחיות חיים אחרים אִם?
ברור שלא. כי לא הייתה שום אופציה לאף "אם".

נקלעתי לאיזשהו סדק בזמן ובמהלך החיים המתוכנן שלו, פרפרתי כמה פרפורים, תוך שאני יודעת, כנראה, שימיי קצובים, וזהו, נפחתי את נשמתי דאז.

הכי נורא זה לדעת שלא הותרתי אפילו בדל זיכרון שם. סתם הבהוב קצרצר וחסר משמעות.

dvorit22
אני. שם. אז

עדכון, 3.9: עוד שני פוסטים על פרידות שכתבתי בעבר.
(פרידות, ובעקבותיו עוד אחד, על רוח רפאים).

סרט לשבת: סיפור גדול וחיבוקים שבורים

מהרגע שהוצאתי רישיון רכיבה על קטנוע לא הייתי בקולנוע. לא יודעת מה הקשר, אם בכלל, אבל לא יצא. מהרגע שהוצאתי רישיון וגמרתי את המטלה הזו בחיים, לה הקדשתי שלושה חודשים אינטנסיביים, התחלתי לכתוב יותר, ופתאום, ללכת לקולנוע נראה לי בגדר הפרעה, משהו שיכול להזיק לי, להשפיע עלי.

מאחר שהשבועיים האחרונים היו של הפוגה יחסית, ואת הזמן הקדשתי לפרויקט הקולנוע שלנו כמו גם להתקפי חרדה שנבעו מתהליך הכתיבה ומהוצאת הפרויקט עליו דגרנו שנים לאור (התקפים שמתחילים ככה: יואו, מה יהיה, מה יהיה, ואם זה לא יצליח – הצילו, אני לא יכולה לנשום, אני לא יכולה לזוז, וכנהלאה, כיד הדמיון), התעורר בי גם חשק מסוים לצפות בכמה סרטים, כאלו שרוחשים בבאזז סביבי.

up
למעלה. עוד לא זכיתי

בשבת שעברה לקחתי את אחייניתי בת הארבע לראות את למעלה. הסרט הראשון שלה. אחרי 20 דקות של פרסומות, כשתהתה מה זה הטלוויזיה הגדולה הזו והסברתי לה שזה מסך קולנוע, התחיל הסרט. תוך ארבע דקות בדיוק היינו בחוץ, ומשם לגן השעשועים הקרוב. עכשיו אני מנהלת מו"מ עם קולנוע גת, בבקשה שימירו לי את הכרטיסים ההם בחדשים ("תוכיחי שבאמת היית פה ולא מישהו אחר"), כי אני נורא רוצה לצפות בו. אחרי שיצאנו אמרה הילדה הדעתנית: אני בכלל אוהבת הצגות, לא סרטים. מממ. נו טוב, בפעם הבאה, כרטיסים לתיאטרון גשר.

sipur
סיפור גדול. עירום כובש

היום,שוב התמלאתי תנופת עשייה, ולקחתי את הקטנוע לקולנוע, לצפות בסיפור גדול ובחיבוקים שבורים. סיפור גדול, על ארבעה גברים שמנים שמקימים נבחרת סומו ברמלה (נבחרת סומו ברמלה, נו), שעשע אותי לא מעט: רעיון מקורי, משהו שעוד לא עשו פה, ובדיחות נעימות לאוזן. ישבנים גבריים בשרניים ושעירים עם צלוליט – מראה מרענן ביותר, ומה שמקסים זה שהוא לא מעורר אפילו בדל מבוכה. יש בשומן ובעירום – כולל זה של הגיבורה הנשית השמנה – איזו התנהלות טבעית, נכונה, וזה בהחלט בגלל הנונשלנט בו נוקטים היוצרים, שרון מימון וארז תדמור, בלי דחילו ורחימו וחשש נורא. החלק החלש של הסרט הוא הסוף, שהזדרז בבהילות לסגור את כל הקצוות הפתוחים, והסתבך ברגליים המתחככות שלו עצמו. ללכת? ברור.

עשר דקות לאחר מכן נכנסתי לחיבוקים שבורים (שניהם בלב דיזנגוף), שם שעצבן אותי מראש, בגלל פרחים שבורים הנפלא. אני לא ממעריציו המשתטחים של אלמודובר, אבל דבר אליה הוא באמת סרט מושלם. לטעמי המוזר, היחיד שלו. חיבוקים שבורים רחוק מזה מאוד: במאי שהתעוור, האוחז בשתי זהויות (אממ) חוזר לסרט עבר שלו, בכיכוב שחקנית לא ממש מוצלחת שהייתה גם אהבת חייו, פנלופה קרוז היא לנה (מגדלנה – ע"ש מרים המגדלית).

hibukim
פנלופה מגדלנה. לא חביקה

אוקיי, קצת מעכתי את העלילה, שעוסקת במת חי, בעיוור שפעם היה פיקח, באב שהוא לא אב, ובכלל, בהחמצות והסתרות. אבל רק בגלל המשפט האחרון בסרט היה שווה:

סרטים צריך להשלים, גם אם הבמאי שלהם לקה בעיוורון.

האם זה מה שחושב אלמודובר, שבספטמבר יהיה בן שישים, על עצמו? זו הדרך שלו להצטדק בפנינו על הסרט? מבחינתי זה בסדר, מקובל עלי. בכל זאת, טוב אלמודובר אחד עיוור מעשרות במאים פיקחים לכאורה.

הרגע הכי משמח מבחינתי היה הטריילר לסרט החדש של סם מנדז, לצאת לדרך, שעולה בשבוע הבא, וגם זה של אנג לי, על וודסטוק, שייצא בספטמבר.

סגול בעיניים

גהה
במקום ביקור שבועי בשדה התעופה, נהגתי לבקר לפני כמה שנים מישהו בבית החולים גהה. כל מי שהיה שם יכול לתאר לעצמו את החוויה, ומי שלא ודאי קרא על כך תיאורים מלבבים בספרות. אין לי מה לחדש חוץ מזה שבאחת הפעמים, כשרציתי לצאת משם אחת הדלתות הייתה נעולה. כשהגיעו עובדי המקום לדלת, אחרי שנקשתי עליה בהיסטריה, הם רצו לברר מי אני ומה אני עושה שם, ממש לא משוכנעים שאני לא אחת מדרי המקום שהחליטה לצאת לחופשי.

נזכרתי בכך מאחר שהערב נכלאתי למשך שעתיים וחצי כמעט במתקן סלקום אשר מול הקניון ברמת גן. הקארמה שלי עם מכשירים חדשים היא שהם דורשים תקופת הסתגלות אלי. אף שזה עתה בקעו נוטפי טל מפס הייצור, המפגש איתי הוא טראומטי לחלקיקיהם העדינים, ולכן הם נוהגים לנפוח את נשמתם אחרי שתהו על קנקני. נדרשות פעולות החייאה והרגעה על מנת שיסכימו לשרת אותי נאמנה אי אלו חודשים או שנים. טוב שיש מוקדי טיפול בכל המכשירים האלו. עם בני אדם זה פחות מצליח.

דיזנגוף סנטר
אחרי המתנה של כחצי שעה במתקן אשר בדיזנגוף סנטר בישר לי הסלקומאי שהוא לא יודע מה אירע לו, לברנש החדש שבחיקי, ושאם אני רוצה שיגיע למעבדה, אאלץ להיפרד ממנו עד יום ראשון. מאחר שאני בעלת נכסים ועסקים מרובים לא יכולתי להרשות לעצמי את הפרידה הכפויה (כן, מקבלים מכשיר חלופי, אבל פושט, ולא ידעתי מה אעשה בלי מצלמה ראויה), מה גם ששבוע הבא לחוץ במיוחד, ולא רציתי לבלות עוד זמן המתנה בשומקום, כך שהחלטתי לטוס במהירות לרמת גן עם המכשיר המתאבד.

מתקפת המכשירים
לכאורה יכולה הייתי להיות מבסוטה מכך שאני מצוידת בקטנוע הממתין לי בחוץ,  ורק מחכה לפקודתי, אבל למעשה – פאוזה קלה בעניין הסל' – הטלפון הוא רק אחד מסדרת מכשירים וכלים בחיי שהחליטו להיפרד ממני השבוע זמנית. האחד מהם הוא המזגן, עוד לא בן שנה, שהפך למעיין מפכה, ודליי מים נושרים ממנו עם כל פיסת אוויר קרירה שהוא מפיח לעברי. אולי אוכל למחזר את המים שהוא שופך בלי בושה (שלושה דליים עד שהבנתי שמשהו לא בסדר אצלו), אבל בינתיים אני מחכה לטכנאי שיגיע רק בעוד שבוע.

הכלי השני ששבק הוא האופניים. היום הם משמשים אותי רק לאימוני כושר בפארק, ובתחילת השבוע שמתי לב שהם לא נענים לדיוושיי. חשבתי שזה בגלל שאיבדתי מכושרי מחמת הדו גלגלי הממונע, אבל משהבאתי אותם היום לבית היוצר התברר שיש להחליף להם שני גלגלים. מחיר הגלגלים הוא כמעט שליש ממחיר האופניים, והם יגיעו רק עוד עשרה ימים. מאחר שנותרתי בלתי ממונעת צעדתי ברגל לסלקומייה בסנטר, כך שהיה עלי להגיע הביתה, שוב ברגל (חם!), כדי לקחת את הקטנוע ולנסוע לרמת גן. עד כאן מניתי שלושה מכשירים סוררים, ונחזור לרמת גן.

ברד סגול
מידת השקיקות בחנות הר"גית עצומה יותר מאשר בסנטר, אבל מאחר שהשעה הייתה שש, וידעתי שסוגרים את השערים בשש וחצי, חשבתי שהדברים יתנהלו במהירות, כי הטלפונאים בטח רוצים ללכת הביתה. עובדת בחלוק לבן עוברת עם מגש ועליו כוסיות ברד קטנות בצבע סגול סלקום. הממתינים העצבנים עטו על המגש, ותוך שנייה הכל חוסל. אני התאפקתי, כמובן. מי יודע איזה צבעי מאכל וכמה סוכר יש בתרקחת הזו. ואיך הם בכלל יצרו סגול סלקום? של מי הרעיון המפחיד, ואם יש שם גם חומר ממכר, אלוהים יודע למה? אז מה אם אני צמאה ורעבה, עוד שעה מתחיל הצום, כמו שאמרה קודם עובדת הניקיון.

שעה חיכיתי עד שיגיע תורי, כדי שיקחו ממני את המכשיר ויתנו אותו לטכנאי. בינתיים נסגר שער הברזל מאחוריי, וכמות הנוכחים הלכה והתמעטה. לא כל הנוכחים, רק הלקוחות. משנעלמו הלקוחות ראיתי שיש בסניף עשרות עובדים. מה הם עשו בדיוק עד עכשיו, אם אני מחכה פה כל כך הרבה זמן? כשנתתי את המכשיר הסבירו לי שעלי להמתין בין שעה לשעה וחצי. או לבוא מחר, אבל לא, אני לא רוצה לבוא מחר. ולא, אני לא יכולה לצאת ולחזור כי הסניף נעול. את הזמן העברתי בכתיבת דוח כך-תשפרו-את-השירות. מעניין אם מישהו בכלל פותח את תיבת ההצעות. קראתי פעם על איזו רשות מוניציפלית, שכשהתחלף בה ראש העיר פתחו (כלומר פרצו, כלל לא היה מפתח) את תיבת התלונות שעמדה בחזית בניין העירייה, ומצאו בה תלונות מ-83' או משהו כזה.

פורטיס ופרנסיס בייקון
אחרי שגמרתי לכתוב (זה קשה בכתב יד, למה אין פה כמה מסכי מחשב וכמה פלזמות? טוב, כתבתי את זה בדוח-כך-תשפרו), קראתי את גלריה החודשי מקצה לקצה כמעט (פורטיס, פרנסיס בייקון). מזל שחיכיתי בתור, אחרת לא הייתי מגיעה לגיליון הזה (אבל פה זה לא ולווט, ולכן לא אסיט את הנושא). בינתיים נהיה פריקי יותר ויותר, ממש כמו בובות בחלונות הראווה, שמי יודע מה הן עושות בלילות, המוכרנים, מותשים מהמשמרת, יצאו מדלפקיהם למרכז המתחם ועברו לשיחות חולין צווחניות. לא היה כיף בכלל לשמוע אותם. יש מאחורי קלעים שאני לא רוצה לראות.

פתע ניגש אלי מאבטח ושאל למה אני מחכה. זקפתי גבות לא עשויות: למה אני מחכה? נחש, שאלתי אותו. מתברר שהוא לא היה בנוי למשחקי תפקידים, והתעצבן קלות. נו, לטלפון שלי, הסברתי לו, חוששת לגורלי ולגורל המכשיר הענוג שקרביו נפערים בעוד אנחנו מדברים. נראה לי שהוא הבין שאני לא נציגה של אורנג' (פחחח) ולא באתי לריגול תעשייתי.

מלאת מרץ קמתי לדלפק החזרות המכשירים, וניסיתי לבדוק מה המצב. התברר שיש שם צג אחר שלא ידעתי על קיומו, שבו צוין מספר התור שלי, והנה, אפילו טכנאי חביב מחזיק את המכשיר המסוכסך ביד, ומסביר לי מה קרה לו (מחמת צנעת הפרט של המכשיר לא אפרט. הוא רגיש). זהו, יצאתי החוצה. עשרות סמסים תהו מה קרה לי. אה, אני מול הקניון, במגרש חנייה מלא זבל. החלטתי להתחיל את תשעה באב מוקדם מהמתוכנן, אמרתי לתוהים, ולענות את נפשי.
לסלקום שלום.

ארוחת בוקר עם ג'ף pulver

טרם החלטתי אם לכתוב את שמו פולבר או פאלבר, אז החלטתי ללכת על הגרסה האנגלית וזהו.

סוף סוף הגעתי לאחד האירועים של הג'ף, ארוחת בוקר בארומה אשר בבית התפוצות. איזה גאון צריך להיות, להקים סניף של ארומה בסמל הלאומי הזה. זה נראה לי כיבוש מוחלט של הציונות.
יחסית להתמנגלויות שהיו שם עשיתי מעט מאוד, אבל יש לציין שרוב הזמן, יותר משעתיים בהן ביליתי במקום, דיברתי או הקשבתי לאנשים. הישג די נכבד עבורי, מאחר שבמקומות כאלו ובסיטואציות דומות אני קמלה לאטי.

לא זו אף זו, הצלחתי להחליף, בסיוע מתווכים נמרצים, אחד מהם חבר פייסבוק קרוב, שני רבעי משפטים עם חתן השמחה, ואף לקבוע איתו טנטטיבית פגש קצרצר בחמישי הקרוב, בסייעתא דשמיא, אמן כן יהי רצון.
מה אני רוצה ממנו? שישמע על אחד המיזמים אותו אני נושאת בחיקי זמן לא מבוטל.

חוץ מזה לא ממש שתיתי או אכלתי, לא צריך להגזים, אבל המצאתי מושג חדש: "בין כרטיסים", או, "Between Cards", כפי שאמרתי ברוב חשיבות למי שהתעניין.

מה משמע בין כרטיסים? או. בדיוק כמו שיש מצב של "בין עבודות", או "Between Jobs", אבל יותר טוב. יש לי ארבע חבילות כרטיסי ביקור שנותרו ללא שימוש. וזה למה? החלפתי מס' סלולרי, החלפתי הגדרה, והחלפתי את כתובתה של ולווט. הכתובת תתחלף שוב בקרוב, אלא שאין לי עוד את הכתובת החדשה והיפה, ממש לא באשמתי, כך שאני עדיין לא יכולה להדפיס כרטיסי ביקור חדשים.

למזלי הרע היו לי כמה אירועים בשבועות האחרונים בהם צריכה הייתי לחלק כרטיסים, אבל לא יכולתי. לחלק את כרטיס הביקור הישן עם שפע קשקושים עליו נראה לי רע במיוחד.
אז זהו, אני בין כרטיסים. סלחו לי.

pulver
מתמנגלים, שותים, מחליפים כרטיסים ומתבוננים על המדבקות
שכל אחד הצמיד לעצמו על החולצונת

איפה לכתוב את הרומן הגדול הבא (חלק ב')

זוכרים את הסטארט אפ הראשון שלי, איפה לכתוב את הרומן הגדול הבא?, שנגוז למעמקי הערפיח התל אביבי?
לפני כחודש חשבתי שהוא מתעורר לחיים כשקיבלתי את המייל הזה:

יש לי מקום בת"א שבו אני משכירה חללים…. ….אמרה לי שהיה לך רעיון לחלל שיתאים לפרילנסרים ויספק סביבת עבודה נעימה. אני אשמח לשמוע יותר, אם תרצי כמובן ולראות האם יש מקום לשיתוף פעולה. כרגע יצא שהמקום יותר משרת מטפלים למיניהם ואשמח לקחת את זה לכיוון האמור.

(אני) אהלן
נראה נורא יפה, נדמה לי שעברתי שם לא מזמן וראיתי אנשים בחוץ.
השאלה היא איך אנחנו מפיקים מזה תוכנית עסקית. ובקיצור, איך מרוויחים כסף.
שולחת לך את מה שכתבתי על הרעיון בזמנו, ובעיקר את מוזמנת לקרוא את התגובות של המשתמשים הפוטנציאליים. אם את חושבת שזה אפשרי, אפשר לקבוע פגישה.

חלף חודש, נזכרתי שלא קיבלתי תשובה אז שלחתי מייל:
היי, מה עניינים? נעלמת כלא היית.

תודה על המחמאה ושנית אני מתנצלת על התגובה המאוחרת, עסקתי בהעברת דירה בימים האחרונים.
קראתי את הפוסט והתגובות. על פניו נראה שאם זה הקהל, אין שם פוטנציאל כלכלי של ממש, אבל אולי אני מפספסת משהו, איך את רואה את זה?
בהנחה שצריך לשלם שכ"ד, ארנונה עסקים, חשמל ציוד שיפוץ וכו', נראה לך שאפשר להרוויח?
במקום הנוכחי  שבו אנחנו יושבים העלויות גבוהות מאוד, כך שאולי זה מתאים במבנה אחר?

אז אפשר להשתמש רק באחד החללים, מתוך כמה, ואז אנחנו לא נקלעים להוצאות גדולות, לא?
והבנתי נכון – זה מבנה שלך ואת  משכירה אותו לאחרים?
נו, מתברר שלפעמים שווה לברר למה לא מקבלים תשובה ממישהו.

אני משכירה את המבנה כולו מבעל הבית ומשכירה הלאה לפי שעה ללקוחות. אין אפשרות להשכיר חלק מהמבנה במבנה שאני משכירה. קשה לי להאמין שהרעיון יתפוס מאחר שהשכירות היא 11,000 ש"ח, הארנונה 7,000 לחודשיים וזה לפני חשמל וכו'.
לעומת זאת, אתמול היה אייטם על הסטודיו בשוקן בו משכירים חדר ב-2,300 ש"ח לחודש. רוב הסטודיואים שאני מכירה בהם עובדים כותבים, מאיירים וכו' מתנהלים בצורה דומה – אחד הדיירים לוקח על עצמו את החוזה ומשכיר הלאה חדרים. השאלה שלי היא במה שונה המודל שאת מציעה והאם את חושבת שבארץ אנשים מוכנים לשלם יותר כדי שמישהו ינהל את המקום ברמה גבוהה?. אני ספקנית, מה גם שנראה לי שזה תחום שלאנשים בו אין הרבה כסף והם מעדיפים לקצץ כל עלות שאינה הכרחית ואחזקה ברמה גבוהה + קפה, לא נראית לאנשים פה כמו משהו ששווה, להשקיע בו. כך נראה לי לפחות מהתגובות שקיבלת בבלוג ומהיכרותי את עם ישראל חי.
מה את אומרת? אני טועה?

אההה, הבנתי: את שוכרת את המבנה, ומשכירה אותו הלאה.
כן, אם כך, לפי התיאור שלך, כלומר הסכומים שאת משלמת, אני לא רואה שום אופציה להרוויח מזה.
טוב, אז מאחר שאין לי תוכנית עסקית מופלאה באמתחתי, נרד מזה בשלב זה, לצערי.
תודה בכל אופן.

צודקת… בעיה קבועה שלי השוכר משכיר הזה 🙂
בכל מקרה, זה לא רעיון רע בעיני באופן כללי, פשוט צריך למצוא מבנה נעים בעלויות נמוכות. כדאי, לדעתי, שיהיה בו חלל פתוח וגם חדרים למי שרוצה להשכיר על בסיס חודשי.
זה בהחלט יכול להיות רווחי, בעיקר אם מחזיקים יותר ממקום אחד כזה.
אם בכל זאת תרצי להרים את זה פעם, אשמח לתרום מנסיוני בעניין.

וזה סוף הסיפור העגום (בינתיים) על חלל הכתיבה להשכרה, שהוליד פוסט בנוי לתלפיות המשלב בתוכו גם סטארט אפ מזדחל, גם התגברות על בעת-הדחייה (לא ענו לי למייל והנה לא התביישתי ושלחתי עוד אחד!)  וגם הוכחה שאפילו בענייני עסקים כדאי, שלא לומר הכרחי, לזכור את ודייק.