כך הארתי את שדרות ירושלים

יש, ניצחתי!

מה בדיוק קרה, ולמה לא חוברה התאורה בתחילת שד' ירושלים המתחדשת עד מתקפת הניג'וסים שלי אין לי מושג, אבל היום חזרה אלי נציגת חב' חשמל ממחוז דן, מירי קוראים לה (אחרי שנדנדתי שלשום שוב), והבטיחה לבדוק מי אחראי על הבלגאן, מח' מאור בעירייה, או החשמלאינורים עצמם.
מירי לא חזרה אלי, אבל כשיצאתי בערב מהבית, מה ראיתי?
כן כן, אור גדול שורר על השכונה, והשדרה מוארת כשאנז אליזה.
ניצחון קטון לדיירת החדשה. בקצב הזה עוד אבחר לראשות מנהלת הרובע.

חושך בשד' ירושלים

מזמן לא התלוננתי על משהו, נדמה לי. בהחלט הגיע הזמן.

לקראת יום העצמאות נפתח, אחרי חודשים ארוכים, הקטע הראשון של שד' ירושלים, מרח' אילת ועד סלמה. כביש סלול ונאה, שני נתיבים, אחלה. רק מה – חושך מוחלט שורר בו. עמודי התאורה עומדים לתפארה בשדרה, ולא מניבים ולו ואט אחד.
מוזר, לא?

התקשרתי למודיעין העירוני, 106, והתלוננתי. פעמיים. שמעי, אמרו לי, זה לא קשור למחלקת המאור, אלא לחב' חשמל.
נו? שאלתי, אז למה שמח' המאור לא תודיע לחב' חשמל? תודיע, תודיע, הבטיחו לי בפעם הראשונה. שבוע עבר והתקשרתי שוב בשל החשיכה העיקשת.

תגידו, אתם מחכים לתאונה הראשונה? מה נהיה? אמרתי לך, אמר לי המודיעיניסט, זה שייך לחב' חשמל. אתה רוצה שאני אתקשר לשם? אין לי בעיה, אמרתי.

לא, אמר לי הבחורון, לא יקשיבו לך.
מדהים, לא?
ובינתיים, חושך.

הערב דיוושתי לכיוון נמל יפו, והנה, בואך הנמל, כמה מאות מטרים משד' ירושלים אני רואה שהחוף מואר באור נגוהות חדש, תאורה מפוקפקת  שנועדה ודאי לשעשע את תיירי עירנו.
מה-זה התעצבנתי: לקשקוש המכוער הזה מח' המאור וחב' חשמל מצאו פנאי ומשאבים, אבל לחבר את החשמל לעמודי התאורה בכביש חשוך, זה לא?

הנפילה, The sequel

נראה לי שאני מתחילה להאמין באלוהים. או בקרמה. או בכוח עליון. או במשהו. רק שאני לא יודעת מה.
לפני שנה ויום, ב-17 במרץ, נפלתי מהקטנוע עליו למדתי לרכוב. יד ימין שלי גובסה, ושבוע ימים חייתי בידיעה שנשברה, עד הביקור אצל האורטופד.
תלונותיי נענו ע"י מנהל ביה"ח וזהו, נגמרה הפרשה. תודה לאל, רכבתי שנה בזהירות ובנחישות.

הבוקר, 18 במרץ, שנה ויום אחרי, יצאתי ליום פגישות. השמיים התקדרו במהלך הרכיבה הארוכה מדרום לצפון, ועת עליתי על בן יהודה התחיל לטפטף קלות. ידעתי שאני בסכנה ברורה ומיידית – שקצוות הפן שבצבצו מבעד לקסדה יירטבו. מאחורי הקצוות, בירכתי המוח ידעתי שמסוכן מאוד לרכוב כך, אבל מה יכולתי לעשות? הייתי בדרך לפגישה.

התקרבתי לצומת דיזנגוף ז'בוטינסקי. האור היה כתום חזק, ובלמתי באטיות לקראת הרמזור. בחלקיק שנייה הבא מצאתי את עצמי שוכבת על הכביש, על הגב, כשרגל ימין שלי מתחת לקטנוע, שגהר עלי עם כל 112 הק"ג שלו. זה מה שמדהים, מה קרה בחלקיק השנייה הזה? איך הגעתי לכביש? לא יודעת לתאר. אני רק יודעת שקרה לי בדיוק מה שקורה על הכביש אחרי ימים חרבים של ג'יפה. הכביש הופך למלכודת מוות בגלל סכנת ההחלקה. מה אשמתי? שלא עצרתי בצד ברגע שהתחיל לטפטף.

תוך שניות נאספו סביבי שלושה בחורים, רוכבים גם הם, שהרימו את הקטנוע והעלו אותו למדרכה. למרבה הפלא הרגל לא ניזוקה. רק כתף ימין ואגודל שמאל (אל תשאלו אותי איך), שמתנפחת והולכת כאילו הייתה בובת גומי. את הנפילה בלמו תרמיל הגב שהיה עלי (ובו הלפטופ, שטפו טפו פועל) והמעיל הממוגן שלי. אני לא רוצה לחשוב מה היה קורה לכתף הפריכה שלי אלמלא המעיל.

אשה שעמדה במקום התעקשה להתקשר למד"א, אף שהפצרתי בה שלא, ואף נזפה בי על שאני מורידה את הקסדה. אמרתי לה, בעוד היא מדברת עם המוקד, שלא תעז להזמין אמבולנס.

בינתיים הרגעתי את הנשימה, הודיתי לבחורים הנבונים, שכל אחד מהם סיפר לי על תלאותיו עם האופנוע שלו: אחד השתחרר מגבס ברגל רק לפני שבוע, שני שבר את עצם הבריח.

השארתי את הקטנוע על המדרכה והלכתי לפגישה הראשונה. אחר כך חזרתי, ולקחתי אותו. בעייה קלה עם האיתות, אותו אני עושה עם הבוהן, עם המראה שזזה מהמקום, אבל הצלחתי להגיע לשתי הפגישות הנוספות, ולאחר מכן למוסך.

עכשיו אני בבית. אם אני לא מזיזה את האגודל היא לא כואבת. וגם לא הכתף, אם אני לא מתעקשת לבדוק את כל טווח התנועה שלה. חדר מיון? לא נראה לי, הבנתי את הפרוצדורה. מקווה שהכאבים יפחתו עד מחר, ושהלילה יירד גשם שישטוף את הכל.

אני ביפו, כלומר בערך

איפה אני עומדת?
אין לי קו בזק. וגם לא אינטרנט (אז איפה אני? בבית קפה בתל אביב).
אין לי חיבור ליס – אין תשתיות. התגלית המדהימה התבררה היום, עת הגיע המתקין הזוטר להתקנה פשוטה, אלא שהמתקין הבכיר, שהיה בסיור לוקיישן באדיבותי כבר לפני שבועיים, והבין את מהות הבעיה (אין צלחת על הגג ואין גג) פשוט לא עדכן את בא כוחו. לא  אטרחן עם כל תולדות חלם, אבל השורה התחתונה היא שאין יס.

גם לבזק לא חסרות בעיות, אבל פה אני מקווה שתוך ארבעה-חמישה ימים מקסימום יהיה לי קו, ואינטרנט. כן, הכי חשוב. אינטרנט. איזו מילת קסם.

מה עוד?
מדפי הספרים.
ספריית העץ מסיבית שעוצבה לי לפי הזמנה לפני 15 שנים לא צלחה את המסדרון העקלתוני ולכן רק ראתה את כיכר השעון אבל נאלצה להישאר בחסות ליאוניד המוביל. אין לי מושג מה עלה בגורלה.

הדירה קטנה. קטנה. קטנה. עוד יותר מהסימולציה שעשיתי בטרם העברתי אליה מחצית מחפציי (החצי השני כזכור פוזר לכל רוח). ספות איקאה הצנועות נראות בה כעוג מלך הבשן.

הקטנוע כבר איבד את לוחית הזיהוי שלו אחרי שעמד חמשעות ביפו. מישהו מצא לנכון להסיר אותה. למה?

היום המפרך התחיל בשש בבוקר, ועוד לא נגמר. אני חייבת להתקפל מכאן ולחזור לרפד את הקן. זאת אומרת, סיבוב מוסך מחר בבוקר, בנוסף לכל המטלות.

מה עלי לקנות?

מדפים חדשים. צנועים.
ארון בגדים. פעוט.

אעשה מאמצים די גדולים לא לעבור דירה במילניום הקרוב.

יום בחיי זאת שעוברת דירה

כל יום עובר כמו שנה, ואני ממש לא זוכרת את חיי הקודמים – שבוע מהיום – לפני יריית הפתיחה של מעבר הדירה.

ספרים, דיוידיאים ודיסקים

זה היה סיוט מתמשך ומאובק. אני לא יכולה להיפרד מספרים בני עשרים שנה. אני ממש קשורה אליהם בעבותות. לשמחתי, הצלחתי להיפטר מכמה חדשים יותר. בסופו של דבר אני אומדת את ההקלה בכמה עשרות. מה עשיתי איתם? הבאתי, בשתי נגלות על הקטנוע, להלפר באלנבי.  כמה קיבלתי? זיכוי של 100 שקלים. האמת, לא היה אכפת לי. רציתי רק שימצאו בית איפשהו, לא רציתי לזרוק אותם לרחוב. למגינת לבי אמר ההלפר שקטלוגי הקולנוע והטלוויזיה עבי הכרס אינם מְכירים. הכל יש באינטרנט, כך חושבים כולם. הסברתי לו שלא. ממש אין הכל באינטרנט. בכל מקרה, האנציקלופדיות-זוטא, ידיעונים, קטלוגים שעובי כל אחד מהם כמעט עשרה ס"מ, מצאו את מקומם בקדמת החנות, ליד המדרכה, וכל אחד יכול לקחת. איזה כאב לב. סחבתי אותם מניו יורק בתחילת המילניום, כשהאינטרנט היה עדיין פעוט מקרטע.

לא מעט דיוידיאים הבאתי לאוזן השלישית. ברור שלא לקחתי עליהם ולו בדל זיכוי, מאחר שקיבלתי אותם בשעתו לצורכי עבודתי. אבל אני שמחה שהם מצאו אכסניה.

גם את הדיסקים הבאתי לאוזן. חלק גדול מאלו שרכשתי במשך שנים, חלק קטן מאלו שקיבלתי במהלך עבודתי.
ודווקא פה הייתה סצינה קשה: לא רציתי זיכוי, ואז אמר לי דלפקאי המוזיקה: למה, חזרת בתשובה? מה קרה? עניתי שלא, והוא שאל, מה, כי קיבלת אותם? עניתי שכן. בסוף התפשרנו על כך שאזדכה על הדברים שלי. את בטוחה ששמעת הכל? את לא אוהבת? הוא תהה, עניתי שכן, נו, מה לעשות, לא בא לי לשמור דיסק של הרולינג סטונס.

אבל רגע, זה לא הכל. משומה הצטברו אצלי די הרבה דיסקים של יעל לוי. אני כבר לא זוכרת למה. ופה התרחשה סצנה מהאגדות. זאת אומרת, אם הייתי כותבת אותה בתסריט, היו אומרים לי שהיא לא אמינה, כאילו, מה הסיכויים, נו?
בעודי מגיעה לדלפק אני רואה מימיני את קובי אור. מכירה אותו שנים. הוא לא זוכר אותי כמובן. עכשיו, לאור יש אובססיה קשה ליעל לוי. הוא כתב עליה טקסטים לוהטים, אולי היה אפילו ממגליה:

גבע קרא עוז
פורסם: 22.03.04, 15:49
"ואני רוצה לשכב איתה", כתב קובי אור על יעל לוי אחרי ששמע את תקליטה הראשון, באחת האמרות הידועות ביותר בתולדות המוזיקה הישראלית. זה היה לפני 22 שנה. היום לוי כבר כמעט בת 50. תקליטה החדש "5" מציג אותה בוגרת, מפוכחת ושלווה יותר – אבל לא פחות מקסימה.

והוא עומד שם, בחנות, ואני כבר יכולה לדמיין את הטקסט שהוא כותב בראשו, על האישה-מפלצת שבאה להיפטר מדיסקים של יעל לוי. בסוף, לפני שנפרדתי מהמוכר, כשבכיסי זיכוי ששוויו 170 ש', אור נאנח וצקצק "אוי, יעל לוי, יעל לוי!". אם הייתה לו מכונת ירייה ביד כבר אפשר היה לפשפש כעת בגופתי באבו כביר.

צבע

הדירה נצבעת ברגעים אלו, במין כחלחל לבן. מלחיץ לקחת את המניפה של טמבור ולבחור. מצד שני, ידעתי מה אני רוצה, כך שזה היה די קל. ותקרות צובעים בלבן. כך הסבירו לי.

קרש גיהוץ, כיסא מתקפל, כיריים

מכל אלו אני צריכה להיפטר. חבל, אם לא תיקחו, אני אוריד הכל למטה, ליד פחי הזבל. אה, וגם מייבש החסה נותר מיותם.

משקפיים

פטנט של ט', ששמעה אותו מרופא העיניים שלה: הולכים לשוק, קונים משקפיים ב-20 ש', הולכים איתם לאופטומטריסט שלכם ומבקשים שיתקין לכם את העדשות הראויות.

דואר עוקב

אם רק הייתי יודעת שצריך ללכת לסניף הדואר כדי לקבל קוד שיאפשר לי להירשם לשירות שיגרום לדואר לעקוב אחריי לדירה החדשה, הייתי עושה את זה ביום שבו רכשתי שטר חוב בשקל. שם, בסניף.

מרכז רפואי רבין

שנים לא הייתי שם. הערב נאלצתי. נכנסתי לבניין, והייתי בטוחה שהתבלבלתי. מה זה? מוזיאון. מוזיאון פלאטו שרון בקומת המסד, ממנה עולים למחלקות (אגב, המעלית שם היא המהירה ביותר בה עליתי בחיי). מה יש במוזיאון? אילו יצירות מוצגות שם? אין לי מושג, הלו, אנשים מגיעים לבית חולים, מה הסיכויים שהם ייעצרו ליד היצירות? בכל מקרה, תודה לפלאטו. באמת.

סרוגים, עונה שנייה

שעלתה אתמול בערב ביס. אהבתי את העונה הראשונה. ביוני הייתי בכנס איגוד התסריטאים ועשיתי לייב בלוגינג. גם חוה דיבון, היוצרת, הייתה שם. חיכיתי לעונה השנייה, שהתחילה אתמול בסערה: החתונה המקולקלת של יפעת ואמיר (יעל שרוני ועמוס תמם): הרבה דם. הוא נפצע במהלך טיול בטבע שערך עם נתי (אוהד קנולר), העד והחבר, שבזכותו הגיעו השניים עד הלום. היא קיבלה כמה שעות לפני החופה. אמא של נתי נפטרה בדקה לחופה. הזוג הצעיר משקר לרב ולא מספר על הנידה. אמיר לא מספיק להגיע לכותל להתפלל כמו שרצה. יפעת והודיה (טלי שרון) רבות. הודיה שוכבת על מיטת הזוג הצעיר טרום החופה. בקיצור, הכל מתקלקל. שום דבר בערב החתונה לא מתנהל על פי הספר. חתונה עגנונית למשעי. ההמשך, כפי שאפשר לשער מכל הרמזים המטרימים הוא שהנישואים האלו לא יעלו יפה. לפחות לא בהתחלה. כי מה לעשות, קלקולים הם אלו שמובילים את הדרמה. ואם זוג כבר מתחתן בפרק הראשון, צפויים לו חיים קשים. זה ברור.

מתקזזת עם אלוהים

1. אני מאמינה בשיטת הקיזוזים: אם קרה לי משהו ממש טוב, אני יודעת שבעקבותיו יבוא משהו רע. לא תמיד רע במובן נורא, אולי יותר מבאס או מטריד. זו לא גישה בריאה לחיים, לחשוש תמיד מהדבר הרע הבא, אבל התרגלתי, וזה מוכיח את עצמו. על כל דבר אני משלמת. במשהו, אבל משלמת. חיים המתנהלים על מי מנוחות, דילוג מהצלחה להצלחה, מפיק אחד למשנהו? הו לא. לא אצלי. החבילה לא יכולה לכלול אף פעם גם ממתקים, גם תפוחי פינק ליידי וגם תכשיטי זהב.

2. אני פחדנית. מאוד. אבל פחדנית מזן מיוחד. אני לא מפחדת לרכוב על אופניים או על קטנוע, אני לא מפחדת ללכת לבד בחושך או לנסוע לחו"ל או לכל מקום בעצם all by myself, אבל אני מפחדת מטיסות, מחלות, ומקומות שנדמים לי כמסוכנים. או מאנשים שכאלו. פעם, במלחמת המפרץ 1 פחדתי גם מטילים מעופפים. היום לא, בשום פנים ואופן, על אפו וחמתו של אחמדינג'אד.
דוגמה? אני מהאנשים שמבקשים מזה שיושב לידם במטוס שיכבה כבר את הסלולרי, כי הדיילת אמרה, והמטוס כבר גולש על המסלול. לא כיף לשבת לידי בטיסות. ראו הוזהרתם.

ואז נסעתי לכנס מדע בתקשורת בירושלים. הנסיעה הייתה במונית ספיישל שהזמנתי מהבית. לאורך כל חיי היו לי יחסים מאוד נוקבים עם נהגי מוניות. הם שנאו אותי ואני אותם, וכמעט כל נסיעה הסתיימה בתקרית דמים. אבל מאז שהפכתי לבעלת זבוב אני נפגשת עם מוניות מעט מאוד, והריחוק, מתברר, הועיל ליחסינו.

וכך חלפה לה הנסיעה בבוקר בתענוגות. הנהג היה נעים ביותר ולא פיתח אלי עוינות מהרגע הראשון, התחשב בכל צרכיי ואפילו שאל איזה מוזיקה אני רוצה לשמוע. האוויר בה היה ממוזג, לא חם ולא קר, הוא נהג במהירות קבילה, וגם כמה פקקונים בדרך לא הטרידו את שלוותי המופרת בקלות.

היום חלף בנועם, והגיעה העת לחזור. כאן כבר הזמינו לנו מונית מקודשת מירושלים, ובמקם הנסיעה המלכותית של הבוקר הצטופפתי בה עם עוד שלושה בני משפחה אחת. היה כבר ערב מאוחר, הטמפרטורה צנחה, והמונית הייתה סגורה ואטומה. חיש קל נגמר לי האוויר: שילוב של קלסטרופוביה, הרבה אנשים ומחנק אמיתי.

הסתכלתי החוצה ושמתי לב שאני לא מכירה את הדרך. מה זה, איפה אנחנו? אה, כלום, הנהג החליט לנסוע דרך 443, כדי להימנע מהפקקים של כביש 1. לאט לאט התחילו לצוף בזכרוני כל הדברים שידעתי על הכביש הזה, והפחד עלה וחלחל בכל כולי. התחושות הקשות התעצמו ככל שהנהג הגביר מהירות ועבר לטיסה על הכביש: הנה כל איברי מתקפלים לשניים, מתהפכים ומתכוונים לפרוץ מעורי ולהתפזר בחלל הקטן והדחוס. ואז הגיע הריח החרוך, גומי שרוף באוויר, וויברציות משונות מתחת למושב האחורי, כאילו נתקעו עשרות מקלות בין הגלגלים. תוך כמה דקות של ריח נורא, מהירות מטורפת ורעשים מגונים החליקה המונית לשוליים הצרים ודממה. זהו, הלך מנוע (ברור, נו, עם נהיגה כזו?)

חושך נוראי מסביב, המכוניות חולפות בוויש – סוף סוף פתחנו את החלונות, ומתברר שלא דמיינתי את הריח השרוף. הנהג התחיל לחפש גרר וכן נהג חלופי מהתחנה, שיבוא ויגאל אותנו. באופן מפתיע לא היו נהגים מהתחנה על 443, ואני כבר צפיתי את הסוף. התקשרתי לע', כדי להסביר איפה כדאי יהיה לחפש את גופתי במהלך הלילה, וישבתי רועדת מקור, מפחד ומייאוש במונית (אי אפשר היה לצאת החוצה, השול צר ביותר, ולילה וחושך, וזה). תוך כדי הצקתי לנהג המונית אם הציב את המשולש (הרי אני בוגרת טרייה של האקדמיה לתיאוריה). הנהג טען שאין צורך ושההבהוב שהפעיל מספיק, וגם דיעותיי הנוקבות בעניין לא הזיזו לו. הטרדתי את הנוכחים במונית, אנשים רגועים ושלווים, וחזיתי את הקץ באינספור סצנות ביעותים.

חלפה לה שעה בנעימים, ולא ברור לי איך לא התעלפתי במהלכה. פתאום נראו מאחור אורות מונית שעשתה דרכה לשול. זהו, הגאולה הגיעה, השארנו את הנהג הסורר מאחור, והפלגנו למחסום מודיעין.
הודעתי לע' שאפשר להסיר את הכוננות ושכל היחידות יכולות לשוב לבסיסיהן.


עדכון, 29.12 – פלסטינים יוכלו לנסוע בקטע הכביש האסור לתנועה, וצה"ל יצטרך לגבש פתרונות.

שוות מחיקה (3)

מילים משומשות, ריקות, מטופשות או מגרדות

מתברר ששני פוסטים לא הספיקו כדי לכסות את כל המילים שיש להיפטר מהן.

אז הנה, בזכות תרומתכם, שוות מחיקה (3)

1. לגמרי (עוד אחד מחטאיי המרובים. מילת הסכמה גורפת, אם כי מעצבנת במיוחד)

2. ממש (ע"ע לגמרי)

3. בא לי (גחמת הטף/ ע"ע  דנה ספקטור. אכן, קשה לחצוב את זה החוצה מפיותיהם. הכל בגלל שיר הפריחה של המנוחה)

4. לסיים (כל כך הרבה יותר בלתי נסלחת, שזה נורא. לגמור זה מספיק טוב בשביל כל דבר. האמינו, ניסיתי)

5. לעשות [את] (כלומר לסקסס. או סמים. יאק יאק יאק) וגם עשה לי (במקום אמר לי, אבל זה באמת שכונה לגמרי. אופס)

6. מזעזע (כל דבר הוא מזעזע. גם אותי. אני מזדעזעת עשר פעמים ביום. נדמה לי שהכל בגלל גולדה מאיר, או בגלל טוביה צפיר שחיקה אותה בניקוי ראש)
תוס': לבקשת הקהל, טליה שפירא מזדעזעת באופן אחר לגמרי בסיבה למסיבה.

7. שיהיה לך יום קסום/ נפלא/ המשך יום מהנה (לא יכולה לסבול בשום פנים ואופן. זה כזה מעושה)

8. ניתן/ לרכוש/ תמתין (מילים גבוהות לכאורה, מחליפות את אפשר/ לקנות/ חכה, אבל מגרדות נורא)

9. מלח הארץ (כבר ולווטתיו, אבל אני רוצה לחדד ותחזק את סלידתי. לא יכולה לקרוא אותו יותר בשומקום, או לשמוע אותו מפי קריינינו)

10. תביא/ באתי (חיבוק, כסף, סטירה; או למשל כבתפלץ: באתי ללכת, באתי לקום)

תודות רבות לחיים, מיקי, צפריר, צ'יוואווה, ליאור, יויו, עירית, מיטל, מיכל, א.ב, שירי

התקף חרדה, הקאמבק

ההתקף הראשון המפורסם של טוני סופרנו ואלו שבאו אחריו הפכו את התקפי החרדה למגה-קוליים. אם הארכי-קרימינל של ניו ג'רסי סובל, גם לנו מותר. אני נהניתי מהתחושה המקסימה הזו שנים רבות לפני שנולדה דמותו. בהתחלה הייתי משוכנעת שמדובר בהתקף לב. הייתה לי אפילו כרטיסיה לניקובים בחדר מיון, וניצלתי אותה עד הסוף. הם היו מזנקים בתקופות מלחיצות בחיי, ובמשך השנים למדתי לזהות אותם, ובעיקר לחיות איתם, והתמדתי לטפל בעצמי: כשזה קרה מיהרתי לחזור הביתה,  חוף מבטחים מבחינתי, לשכב, לנשום נשימות קצביות ועמוקות, להסדיר באופן זה את הדופק, ולא לחשוב על שום דבר; לדעת שמדובר בהתקף חרדה ותו לא. באותן שנים חבשתי ספסלי המתנה של פסיכולוגים, שכמובן לא פטרו אותי מהצרה. הכל לבד.

לרוב, כנרמז, ההתקפים היו מגיעים כשהייתי לבד מחוץ לבית. כמה פעמים, בתחילת דרכם של ההתקפים אפילו במערכות עיתונים בהן עבדתי: ברור שאיש לא ידע, הייתי אוספת את עצמי משם בו-ברגע, החוצה. לפני כמה שנים זה קרה בארוחת ערב אצל חברים, אחרי הפסקה ממש ארוכה, ואין לתאר את המבוכה שאחזה בי. באחרונה, בגלל איזשהו תהליך כתיבה מאוד תובעני רגשית, שכרוך בחיטוט במורסות שמעולם לא הגלידו חוזרים הללו מדי פעם, בלי אזהרה. כהרגלם.

האחרון בא להתארח השבוע, אחרי יום ארוך וטעון בשלל פגישות משמעותיות ומגוונות. דווקא הפגישה האחרונה של אותו יום הייתה צריכה להיות הקלילה והפחות מאיימת מכל השאר, אבל אז זה קרה. אף שידעתי, כמובן, שמדובר בהתקף חרדה – הרי הסימפטומים מאוד קלים לזיהוי מבחינתי – ואף שניסיתי לאלף את עצמי בינה, לנשום עמוק ולצאת מזה לבד, כדרכי, על מנת להמשיך במפגש, לא הצלחתי, מחמת הפדיחה והבושה של החשיפה הלא צפויה לעיני הצד שכנגד שלא מכיר אותי מספיק כדי לחוות את התענוגות האינסופיים שמזמנת חברתי. זה נגמר בכך שהלכתי הביתה באמצע. מה זה הלכתי, ברגליים כושלות הגעתי לקטנוע ועליתי עליו. באותו רגע התחילו להיעלם הסימפטומים: הידיעה שאני צריכה להתרכז בכביש, והמחשבה שאני נוסעת הביתה להתבודד עם הבושה הועילה לי.

הגעתי בשלום, הודעתי לצד הנדהם שהכל בסדר, וזהו. הערב עבר, הלילה הגיע, ולא הצלחתי להירדם: השילוב של עייפות נוראית, שהרי חוץ מהיום המפרך, הטלטלה שהגוף עובר, קוצר נשימה, רעד, וכו', מתישה מאוד, והאדרנלין שעדיין המשיך לשעוט בכלי הדם, הובילו לליל נדודים.

אבל זהו, הכל עבר, ואני ערוכה להתקף הבא. אני כן, אבל מי שנאלץ להתבונן במחזה הביעותים עדיין בהתאוששות ואין ספק שיעבור עוד זמן רב עד שתפונה לי שעה ביומן הפגישות הצפוף. לא נורא, תמיד אוכל להתנחם בכך שאצל טוני זה היה הרבה יותר דרמטי וקיצוני.

צבע קבע ומונית מהפכנית

בפינת הסטארט אפ שאם היה מתממש הייתי מיליונרית תוך יומיים, יש לי שני רעיונות חדשים.

צבע הכסף וכסף הצבע
כל מי שלוקה בפיגמנטיו מגיל צעיר ודאי מכיר את הטרגדיה שבצביעה אינטנסיבית של השיער. גם אם מצאת צבע אורגני, הניג'וס הכרוך בכך הוא לא יתואר. שלא לדבר על הכסף שזה עולה ועל הטרחה לעקוב אחר צמיחתם המטאורית של השורשים.
הפיתרון:

צבע שיער אקטיבי. מה זה אומר? הצבע יהיה מורכב מאמפולות זעזערות, שיתפרקו ויעטפו את שורש השערה המצמח. כלומר, יצרו לשיער הלבן מעטפת צבע מיידית. לכל שערה ושערה. אז נכון, זה לא יהיה ממש פרמננטי, כמו למשל איפור קבוע, כי בכל זאת, צומח שיער חדש, והשיער הישן דוהה בקצוות, אבל זה יוכל להאריך את משך הזמן שמסתובב אדם עם צבע על קודקודו. נניח, במקום לרדוף אחרי השורשים הסוררים כל עשרה ימים, אפשר יהיה לצבוע שיער פעם בשלושה חודשים. אשר על כן ייקרא הפרויקט צְבע קֵבע.
מה צריך?
כימאי תעשייתי מחונן שיעבוד מטעם אחת מחברות הצבע/קוסמטיקה המרובות.
אם המוצר יהיה אפקטיבי – ההתעשרות הכלל עולמית מובטחת.

דוגלמונית
הרעיון עלה בדעתי ממש היום, בנוסעי במונית עם הקסדה לצדי, למוסך. טבענו בפקקים, עצרנו בכל האדומים, נו, מונית בתל אביב אחר הצהריים.

ואז חשבתי: למה לא מונית אופנוע/קטנוע? מיד חלקתי את הרעיון עם נהג המונית הידידותי שלצדי, ואמר לי זה, רעיון מצוין, איך לא חשבו על זה קודם? הרי ממילא 80 אחוז מהנסיעות שלי הן עם אדם אחד.
וכמה זה יעלה?
– חצי מחיר, אבל לגמרי.
ומה יהיה בחורף?
– איזה חורף?
ומי שלא ירצה לרכוב על דוגל?
– ימשיך לבלות במוניות רגילות ולשם סכומי עתק.
מה צריך?
להציע למשרד התחבורה דרך מהפכנית לפתור את בעיית הפקקים העירוניים ולהפחית את הזיהומאוויר.

יש. שוב התעשרתי הערב.

IMG_2483

מונית לארבעה בפראג. נו, זה כבר מסורבל. לא נראה לי שזה פותר את הבעיה.

איך יוצאים הבקבוקים מהכלובים?

שבועיים? שבועיים? לא הגזמת?
כן, כן, אבל היו לי מיברג וברנע על הראש, אל תשאלי, שאב אותי לגמרי.
ומה עכשיו? זו לא השעה של היוגה? מה את עושה פה?
או. טוב ששאלת. יצאתי מהבית בעשרה לחמש ו- הקטנטנוע לא מניע!@#$
מה זה זה, הוא לא עול ימים?
עול לגמרי. הייתי בהלם. פעם ראשונה שזה קורה לי, ואני, לא יודעת יותר לתכנן את סדר היום שלי אלא רק לפי זמן-אופנוע. בכלל שכחתי שהיה עידן אחר בחיי עד לפני חצי שנה.
אז מה עשית?
נו, התחלתי לייבב, לשאול מה עושים (כלום), להתקשר למוסך, אמרו לי תכף יתקשרו אלייך, לחכות למתאם קשרי לקוחות דו גלגליים כדי שיחזור אלי, ובינתיים להתעצבן ולקלל. בסוף זה קרה. ההוא התקשר, ירדתי למטה שוב, ניסינו להתניע ביחד דרך הסלולרפון, ומתברר שזה לא עובד.
פאק.
לגמרי. התקשרתי לגרר וביקשתי שיבוא עכשיו (לפחות יש לי מנוי חינם), אבל מה פתאום. לא גוררים בלילה.
מה לילה?
לדעתו חמש וחצי אחר הצהריים זה לילה. בחיי.
טוב, נו, שעון חורף.
כן, טפו, כ@#$%^&*)_)(___.
קבענו שמחר עד שבע וחצי בבוקר הוא פה. ברור לך הרי שיש לי שבוע מלא נסיעות, כן?
לא חשבתי אחרת. וחוץ מזה מה ככה?
כיף, הטמפ' ירדה – כך אני רואה על סרגל המחשב – מ-38 מעלות בצל ל-36. אופס – 34.
באמת הקלה.
למרות שנשאבתי בין שני הכוחות העצומים המוזכרים לעיל תכננתי לכתוב פוסט על השכלה כללית ואי נחיצותה בעידן הגוגל.
למה תגידי ככה?
כי אנשים ממש לא עושים מאמצים לזכור שום דבר. רואה מונית הכסף?
לא, השתגעת?
טוב, אז אני רואה. רואה ורצה לספר לחבר'ה. למשל בשבוע שעבר שאלו שלושה נערים מיהו חוזה המדינה. הם לא ידעו. רק אחד מהם חיטט ככה בנבכי מוחו והצליח לדלות – בני! צעק בשמחה. בסוף בעזרת הנהג טוב הלב הוא הצליח להגיע לתשובה הנכונה.
די.
נשבעת לך. ושבוע קודם שאלו שלושה נערים (אחרים) באיזו מדינה הייתה המהפכה הצרפתית. לא ידעו. אחד מהם התקשר לאמא לשאול. מזל שהיא ידעה.
לא מאמינה.
באמשלי. רוצה שאלה?
נו.
איך אוספים את הבקבוקים מהכלובים?
אמממ.
הנה.
bakbuk

פועל על עיקרון של שואב אבק, ומצד ימין מחובר למשאית כזאת. כשראיתי את זה הייתי מוקסמת לגמרי, ותהיתי איך לא שאלתי את עצמי את השאלה הזו אף פעם: איך יוצאים הבקבוקים מהכלובים?
לא נראה לי שזה יעזור לך למונית הכסף.
נכון, לפני שבוע שאלו מישהו – נראה מהנדס תוכנה – מי היה החבר של חומוס בזהו זה

בורגול!
בחיים לא הייתי יודעת.