שובו של טכנאי המזגנים, או: הפרסום ב"חייה" עובד

מי צריך את כתבי הצרכנות בעיתונות, כמו שהציעו לי בטוקבקים, כשיש לי בלוג?

כמה שעות אחרי שהעליתי את הפוסט התקשרו אלי מברימאג דיגיטל אייג' וקבעו איתי טכנאי לשישי. הבהרתי שכבר נקבע לי טכנאי להיום ושאני לא מתכוונת לוותר, התברר שהיתה זו אי הבנה, ושהוא אכן יגיע כפי שסיכמנו. מאותו רגע ליוותה אותי אחראית השירות בחברה בטל' כל כמה שעות, לוודא שאני יודעת שהטכנאי בדרך.
גם הבוקר התקשרו מהחברה כמה פעמים, פלוס סמס מכין, פלוס הודעה מהטכנאי שהוא בדרך עם "רכז מיזוג ארצי". וואוו. איזה כבוד.
הגיעו השניים, בדקו הבריכה של המזגן והתברר שמישהו משכניי האצילים רצה פשוט להשקות את האדניות שלו במי המזגן הצלולים שלי, שינה את כיוון פיית צינור הניקוז ומנע ממנו להתרוקן כהלכה.
אז זהו, הצינור הוחזר למקומו, נפרדתי בחום, כלומר בקור, מהרכז ומהטכנאי וכתבתי פתק לשכנים שלא ישקו את אדניותיהם בעזרתי האדיבה, על אף החיסכון הניכר במים.
אוי, קצת נחת.

mazgan
זה הרכז בעבודה. כיפאק היי

סופו של טכנאי המזגנים

אני שונאת שקרנים. אלוהים, כמה אני שונאת שקרנים. כן, כולם שונאים שקרנים, והשקרנים, הם הכי שונאים שקרנים. אבל אני שונאת שקרנים במיוחד.

כזכור למי שעוקבים אחר מהלכיי בעולם, לפני כמה שבועות התחיל המזגן שלי לפכות. ואולי לבכות. לכי תביני מזגנים.
הוא די חדש, יש לציין, עוד לא בן שנה.
אחרי תלאות טלפוניות מרובות (הקש 1, הקש 2, הקש 3, הקש 4, הקש מיליון, תפווווס, וכנהלאה) הזמנתי טכנאי ממי שאחראית עליו, חברת ברימאג דיגיטל אייג'.

בפעם הראשונה, נדחה הביקור שלוש פעמים.
ביום שצריך היה הטכנאי להגיע הודיעו לי שנפצע בתאונת דרכים.
אוי אוי אוי, הבעתי אמפטיה למוקדנית המסכנה.
לבסוף הוא הגיע, אמר שצינור הניקוז סתום, נשף לתוכו והלך.
יומיים אחר כך שוב החל מזי המזגן להרטיב.

ושוב התקשרתי (הקש, הקש, הקש וכו').
ברור שקבעו לי תור לעוד שבוע, כלומר להיום.
אחרי המתנה של כשעתיים, מצלצל הטלפון.
שלום, את הזמנת טכנאי?
כןןןןן, איפה הוא?
הייתה לו תאונת דרכים.

פרצתי בצווחות, כאילו, כמה טיפשה אני, לדעתכם? אבל ההיא בשלה, לא, באמת, הייתה לו תאונה.
מה, לא עדכנו אותה שבתירוץ הזה השתמשו כבר לפני שבועיים?

העיקר שהסלוגן של החברה הוא "שמות שמגשימים חלומות".
ברור, חלומות ביעותים.
איכס, להקיא, להקיא מנותני השירות כאן. הלוואי שיבלו הטכנאים והמוקדניות שלהם ובעלי החברה את החודשיים הקרובים בסאונה אחת נצחית.
אמן.

דרושה תמיכה טכנית לבלוג

אוקיי, טכנית, אבל גם נפשית.
החיסרון המרכזי של בלוג בוורדפרס הוא שאם בעלת הבלוג לא נחנה בכישורים טכניים, אמממ, סבירים ומעלה, חייה יכולים להיות קשים. לעתים היא אפילו ממש לא יכולה לחיות את חייה בשל כך.

מה אני מחפשת?
מישהו/י שיכול לבצע תיקונים קטנים וגדולים (למשל הרסס הדפוק מולווט שכבר מונח ככה יותר מחודשיים), להציע לי שפצורים ושינויים, לענות על שאלות: למה, למשל, אני לא יכולה להגדיר פתאום פסקה אחת בלבד כציטוט, וכנהלאה.
לעתים השאלות שלי יהיו מטומטמות על גבול הפיגור, ולעתים יותר אינטליגנטיות.

כמה תשלמי?
כמה שצריך (אבל תוך התחשבות, עוד לא התעשרתי, לצערי).
נראה לי שההסדר הסביר הוא על פי שעות.
אשלם שוטף פלוס אפס: ברגע שתגיע אלי החשבונית.

אילו תכונות אישיותיות נדרשות מהתומך/ת?
הדרישה המרכזית שלי היא זמינות: אני לא יכולה לסבול שלא עונים לי על מיילים.
טווח של 24 שעות לתשובה ותחילת תיקון נראה לי סביר, כי אני יודעת שאנשים לא עומדים דום ומחכים לפקודתי.
אם אפשר פחות, מה טוב.

מתי תחילת העבודה?
אתמול.
המייל שלי כתוב ביצירת קשר, פה מימין, או דרך מייל הולווט.
תודה מראש.
אפשר גם להעביר את זה הלאה.

עדכון:
שלישי, 4 באוגוסט: נמצא תומך נדיב וסבלני (עד שיימאס לו ממני).
את התוצאות אפשר לראות בטורצד. כלומר: הכל פיקס.
תודה רבה לכל הפונים. פרטיכם עימדי לעד. עוד נדבר.

סגול בעיניים

גהה
במקום ביקור שבועי בשדה התעופה, נהגתי לבקר לפני כמה שנים מישהו בבית החולים גהה. כל מי שהיה שם יכול לתאר לעצמו את החוויה, ומי שלא ודאי קרא על כך תיאורים מלבבים בספרות. אין לי מה לחדש חוץ מזה שבאחת הפעמים, כשרציתי לצאת משם אחת הדלתות הייתה נעולה. כשהגיעו עובדי המקום לדלת, אחרי שנקשתי עליה בהיסטריה, הם רצו לברר מי אני ומה אני עושה שם, ממש לא משוכנעים שאני לא אחת מדרי המקום שהחליטה לצאת לחופשי.

נזכרתי בכך מאחר שהערב נכלאתי למשך שעתיים וחצי כמעט במתקן סלקום אשר מול הקניון ברמת גן. הקארמה שלי עם מכשירים חדשים היא שהם דורשים תקופת הסתגלות אלי. אף שזה עתה בקעו נוטפי טל מפס הייצור, המפגש איתי הוא טראומטי לחלקיקיהם העדינים, ולכן הם נוהגים לנפוח את נשמתם אחרי שתהו על קנקני. נדרשות פעולות החייאה והרגעה על מנת שיסכימו לשרת אותי נאמנה אי אלו חודשים או שנים. טוב שיש מוקדי טיפול בכל המכשירים האלו. עם בני אדם זה פחות מצליח.

דיזנגוף סנטר
אחרי המתנה של כחצי שעה במתקן אשר בדיזנגוף סנטר בישר לי הסלקומאי שהוא לא יודע מה אירע לו, לברנש החדש שבחיקי, ושאם אני רוצה שיגיע למעבדה, אאלץ להיפרד ממנו עד יום ראשון. מאחר שאני בעלת נכסים ועסקים מרובים לא יכולתי להרשות לעצמי את הפרידה הכפויה (כן, מקבלים מכשיר חלופי, אבל פושט, ולא ידעתי מה אעשה בלי מצלמה ראויה), מה גם ששבוע הבא לחוץ במיוחד, ולא רציתי לבלות עוד זמן המתנה בשומקום, כך שהחלטתי לטוס במהירות לרמת גן עם המכשיר המתאבד.

מתקפת המכשירים
לכאורה יכולה הייתי להיות מבסוטה מכך שאני מצוידת בקטנוע הממתין לי בחוץ,  ורק מחכה לפקודתי, אבל למעשה – פאוזה קלה בעניין הסל' – הטלפון הוא רק אחד מסדרת מכשירים וכלים בחיי שהחליטו להיפרד ממני השבוע זמנית. האחד מהם הוא המזגן, עוד לא בן שנה, שהפך למעיין מפכה, ודליי מים נושרים ממנו עם כל פיסת אוויר קרירה שהוא מפיח לעברי. אולי אוכל למחזר את המים שהוא שופך בלי בושה (שלושה דליים עד שהבנתי שמשהו לא בסדר אצלו), אבל בינתיים אני מחכה לטכנאי שיגיע רק בעוד שבוע.

הכלי השני ששבק הוא האופניים. היום הם משמשים אותי רק לאימוני כושר בפארק, ובתחילת השבוע שמתי לב שהם לא נענים לדיוושיי. חשבתי שזה בגלל שאיבדתי מכושרי מחמת הדו גלגלי הממונע, אבל משהבאתי אותם היום לבית היוצר התברר שיש להחליף להם שני גלגלים. מחיר הגלגלים הוא כמעט שליש ממחיר האופניים, והם יגיעו רק עוד עשרה ימים. מאחר שנותרתי בלתי ממונעת צעדתי ברגל לסלקומייה בסנטר, כך שהיה עלי להגיע הביתה, שוב ברגל (חם!), כדי לקחת את הקטנוע ולנסוע לרמת גן. עד כאן מניתי שלושה מכשירים סוררים, ונחזור לרמת גן.

ברד סגול
מידת השקיקות בחנות הר"גית עצומה יותר מאשר בסנטר, אבל מאחר שהשעה הייתה שש, וידעתי שסוגרים את השערים בשש וחצי, חשבתי שהדברים יתנהלו במהירות, כי הטלפונאים בטח רוצים ללכת הביתה. עובדת בחלוק לבן עוברת עם מגש ועליו כוסיות ברד קטנות בצבע סגול סלקום. הממתינים העצבנים עטו על המגש, ותוך שנייה הכל חוסל. אני התאפקתי, כמובן. מי יודע איזה צבעי מאכל וכמה סוכר יש בתרקחת הזו. ואיך הם בכלל יצרו סגול סלקום? של מי הרעיון המפחיד, ואם יש שם גם חומר ממכר, אלוהים יודע למה? אז מה אם אני צמאה ורעבה, עוד שעה מתחיל הצום, כמו שאמרה קודם עובדת הניקיון.

שעה חיכיתי עד שיגיע תורי, כדי שיקחו ממני את המכשיר ויתנו אותו לטכנאי. בינתיים נסגר שער הברזל מאחוריי, וכמות הנוכחים הלכה והתמעטה. לא כל הנוכחים, רק הלקוחות. משנעלמו הלקוחות ראיתי שיש בסניף עשרות עובדים. מה הם עשו בדיוק עד עכשיו, אם אני מחכה פה כל כך הרבה זמן? כשנתתי את המכשיר הסבירו לי שעלי להמתין בין שעה לשעה וחצי. או לבוא מחר, אבל לא, אני לא רוצה לבוא מחר. ולא, אני לא יכולה לצאת ולחזור כי הסניף נעול. את הזמן העברתי בכתיבת דוח כך-תשפרו-את-השירות. מעניין אם מישהו בכלל פותח את תיבת ההצעות. קראתי פעם על איזו רשות מוניציפלית, שכשהתחלף בה ראש העיר פתחו (כלומר פרצו, כלל לא היה מפתח) את תיבת התלונות שעמדה בחזית בניין העירייה, ומצאו בה תלונות מ-83' או משהו כזה.

פורטיס ופרנסיס בייקון
אחרי שגמרתי לכתוב (זה קשה בכתב יד, למה אין פה כמה מסכי מחשב וכמה פלזמות? טוב, כתבתי את זה בדוח-כך-תשפרו), קראתי את גלריה החודשי מקצה לקצה כמעט (פורטיס, פרנסיס בייקון). מזל שחיכיתי בתור, אחרת לא הייתי מגיעה לגיליון הזה (אבל פה זה לא ולווט, ולכן לא אסיט את הנושא). בינתיים נהיה פריקי יותר ויותר, ממש כמו בובות בחלונות הראווה, שמי יודע מה הן עושות בלילות, המוכרנים, מותשים מהמשמרת, יצאו מדלפקיהם למרכז המתחם ועברו לשיחות חולין צווחניות. לא היה כיף בכלל לשמוע אותם. יש מאחורי קלעים שאני לא רוצה לראות.

פתע ניגש אלי מאבטח ושאל למה אני מחכה. זקפתי גבות לא עשויות: למה אני מחכה? נחש, שאלתי אותו. מתברר שהוא לא היה בנוי למשחקי תפקידים, והתעצבן קלות. נו, לטלפון שלי, הסברתי לו, חוששת לגורלי ולגורל המכשיר הענוג שקרביו נפערים בעוד אנחנו מדברים. נראה לי שהוא הבין שאני לא נציגה של אורנג' (פחחח) ולא באתי לריגול תעשייתי.

מלאת מרץ קמתי לדלפק החזרות המכשירים, וניסיתי לבדוק מה המצב. התברר שיש שם צג אחר שלא ידעתי על קיומו, שבו צוין מספר התור שלי, והנה, אפילו טכנאי חביב מחזיק את המכשיר המסוכסך ביד, ומסביר לי מה קרה לו (מחמת צנעת הפרט של המכשיר לא אפרט. הוא רגיש). זהו, יצאתי החוצה. עשרות סמסים תהו מה קרה לי. אה, אני מול הקניון, במגרש חנייה מלא זבל. החלטתי להתחיל את תשעה באב מוקדם מהמתוכנן, אמרתי לתוהים, ולענות את נפשי.
לסלקום שלום.

יש פה מישו מוורדפרס?

(כל האחרים ישתעממו מוות, אז אפשר לוותר)

רוב הזמן אני מרוצה מהבלוג.
בשבועות האחרונים לא.

הכל התחיל כששדרגתי גרסה. מאותו רגע הצ'טקמקה בוקסית ההפניות לולווט. כאילו נתקנא הבלוג בכך שיש פה הפניות לבלוג השני שלי, והחליט לנקום.
עד כה לא הצלחנו (מי שישמע, "הצלחנו", יותר התומכת מאשר אני) לפתור את הבעיה.
ולכן, בכל פעם שאני מישירה מבט לימין, אני מתעצבנת.

אבל זה עוד כלום.

בימים האחרונים אני לא מצליחה להעלות פוסטים מהבית. כלומר, כשאני מנסה לשמור טיוטה, או חלילה לעשות תצוגה מקדימה, אני מקבלת את הודעת הניתוק הזו, כאילו העמוד לא קיים, כאילו אין אינטרנט, אבל ברור שיש. בבתים אחרים, ועל ידי אנשים אחרים – למשל עכשיו – הכל עובד כמו חיה.
זה קורה בשני המחשבים שלי בבית, בשני הדפדפנים, בכל אחד מהם. עשיתי במחשב נקיונות שחבל, לא הותרתי אבן לא הפוכה. לא רק זה, אפילו אתחלתי את הדפדפנים. כלום לא עזר.

בסוף בא א. טכנאי המחשבים, ניקה, סובב, קימט, ואמר שהוא חושב שזה הראוטר. אתחלנו גם אותו, לא עזר. אה, ברור שגם את הקספרסקי השבתנו.

דיאגנוזות עכשוויות:
1. הראוטר נדפק  (מחר אחליף)
2. GOdADDY  המארח את הבלוג, נשחק.

נראה מה יהיה אחרי החלפת הראוטר.

איזה מזל שאני עושה הערב בייביסטר.

++

עדכון, שבת,11.7, 18:55. אחרי 24 שעות עם הראוטר החדש, ככה"נ בו הייתה טמונה הבעיה. עכשיו הכל מצוין. טפו טפו.

תודה לכל היועצים.

כשהאינטרנט יצאה לחופשה

לא חוכמה להיות בלי אינטרנט כשאת בטיול או בחו"ל, או בכלל יום שלם בחוץ. הבעיה הגדולה היא להיות בלי אינטרנט בבית. האינטרנט, כך התברר לי ביממה החולפת, היא שותפתי לדירה. לחיים. היעדרות של שותפה כל כך דומיננטית ופעלתנית שיבשה לי את סדר היום. העובדה שאני לבד בבית וששקט מסביב מתעצמת כשהאינטרנט יוצאת לחופשה מאונס.
וזה מה שקרה לי אתמול.

12:00
היא, או הכוח הקוסמי הגדול שמפעיל אותה לפחות התחשב/ה בי, ודקה אחרי שהעליתי את הפוסט היומי, פאף, נעלמה (אני רק מדמיינת את ההיסטריה שלי אם זה היה לפני). תחילה חשבתי שזה רק הג'ימייל שצנח. אחר כך בדקתי את הראוטר, ואז הרמתי את הטל' הבזקי כדי להתקשר לספקית, והנה, אין קו. אין לי טל' ואין לי אינטרנט. בעיה, לא? מתקשרים מהסלולרי לשירות תיקונים, 166.

אבל לא, כשמחייגים לשם מהסלקום, מגיעים לשירות של סלקום. לא לבזק. ולכן מתחננים למוקדנית שתושיע אותך, שהרי אין לך מס' טלפון להתקשר אליו, וגם לא אינטרנט לברר. בתום כעשר דקות היא הצליחה למצוא לי את המספר: 199.
אלא מה, כשמתקשרים לשם אומרים לך לפנות ל-166 – אבל אני ל א יכולה להתקשר ל-166 של בזק, כן? שוב, תחנונים לאשת השלוחה הראשונה שענתה לי, הבינה את המלכוד והעבירה אותי לשירות התיקונים. עוד כעשר דקות סלולריות עם בזק ומסקנה: באמת יש לך תקלה בקו! הטכנאי יגיע מחר, שישי. בין 10-12. רגע, התקלה היא בבית הוא בחוץ? אין לדעת. חכי בבית.

13:30
טם-טם-טם, מה עושים? אין לי מה לעשות עם הידיים פתאום. אין לי על מה להסתכל. במה לבהות. אולי לרחוץ כלים? כן כן, מיד, ולחפוף בצהריים במקום בערב? או, רעיון מצוין. והנה עברו 90 ד'. מה עכשיו? מממ. השעה שלוש עוד מעט. אקח את האופניים ואצא הפארקה.
ziporimpark

16:30
חזרתי מהפארק. אין לי אינטרנט. אין לי טל'. אוקיי, אני לא מתאפקת. ניקח את הלפטופ ונרד לקפה הסמוך. שעה ורבע, ואחר כך ליוגה. אוחחח, איזו הקלה. ממש כמו להשתין אחרי התאפקות ארוכה. מיילים, תגובות, קצת אתרי חדשות, יאללה, הגיע הזמן לצאת. הנזק זעיר: 20 ש' ללימונענע וטיפ.

20:20
חוזרת מהיוגה. טלוויזיה! יואו, קצב עוד נואם? זה התחיל בשבע! מה קורה פה?
יש לי את הפרק האחרון של לונדון פינת בן יהודה ביסמקס וגם תיקתק שורת מאחר הצהריים. ופרק אחד של רוק 30 (בסדר, שידורים חוזרים, מה לעשות). וגם לכתוב קצת. הרי יש לי מחשב, לא?

23:00
נעצמות לי העיניים, ואני צריכה לקום בחמש. גוררת את עצמי למיטה, כמה עמודים מתאונות ונרדמת. מה, גם ביום כיפור הולכים הצמים לישון מוקדם כדי לחסוך שעות עירות.

05:00
קמה. מרימה את השפור', אולי בכל זאת חזר הקו בלילה בלי שהרגשתי? לא. דממה מעיקה. העיתונים מתחילים לזחול לכיוון הדלת. קוראת קצת. שש ורבע יוצאת מהבית לשיעור רכיבה.

09:30
חוזרת הביתה אחרי השיעור וסיבוב קניות. מספיקים הרבה כשקמים מוקדם וקובעים עם הטכנאי. קוראת עיתונים.

10:19
טכנאי בזק מתקשר לסל': מגיע עוד כמה דקות.

10:30
הטל' של בזק מצלצל. יש. הטכנאי למטה: תיקנתי את התקלה. יאללה סלמאת ותודה.
קודם כל ג'ימייל. אל תשאלו מה קרה בזמן שנותקתי.
ומה, לא הקדשתי את הזמן הזה להתבוננות פנימה? כנראה שלא. הייתי עסוקה מדי במציאת תחליפים לחסך ובהתמודדות עם הפרידה הקצרה והכפויה.