התגעגעתי אז באתי

אני די מתעבת את הפוסטים שאומרים "אוי, לא הייתי פה הרבה זמן, הייתי נורא עסוקה, אבל הנה עכשיו חזרתי ויש לי מה לומר, בלה בלה בלה".
למרות שאני מתעבת, אני תמיד קוראת כאלו, סקרנית לדעת מה עבר על הכותב הנעדר, ועכשיו אפילו כותבת, ומסבירה את הסיבות להיעדרותי הארוכה, כמעט חודש, מפה.

פייסבוק

הפכתי לעצלה בגללו. סטטוס של 50 מילה מספיק לי, מתברר, לכל הדברים שאני רוצה להגיד בעל פה ואין לי למי. כותבת ושוכחת. הסטטוס הוא כמו פרפר, חי כמה שעות, ומת. אלא אם אני ג'ודי נמ"ש שנ"מ. אבל אני לא. פתאום לכתוב פוסט של כמה מאות מילים נראה מיותר ומסובך, למרות שאני יודעת שלא. יודעת, נו. אבל ככה, כשיש הרבה עבודה ועיסוקים, זו התוצאה.

צרפת

הייתי בחו"ל בארבעה הימים הראשונים של אוגוסט. נסיעת עבודה בהמשך לתחקיר שאני עורכת. חו"ל כבר לא חו"ל כמעט, הוא הופך למין שלוחה של החיים שלי פה. אני עם המחשב שלי, עם הסלולרי שלי, עושה אותם דברים, למעשה, רק נוסעת למקומות אחרים, למרחקים קצת יותר גדולים – למשל חמש שעות ברכבת לקאן, חמש שעות בחזרה – ביום אחד. וחלק גדול מהזמן אני לא מבינה מה אומרים לי וזקוקה למתורגמנים.
ומוציאה הרבה כסף. לא על פעילויות חו"ליות (יענו קניות, אוכל ובילויים), אלא על העבודה. כן, בינתיים זה הכסף שלי.
זו הנקודה בה אני כבר לא מרגישה תיירת. זרה כן, אבל לא תיירת המתפננת על חופשה. כל הזמן עסוקה במחשבות על ניצול אופטימלי של הזמן, על הפגישות העתידיות ועל אלו שכבר היו, ועל לא לשכוח שום דבר ולא לבזבז דקה, כי בכל זאת, זה לא שאוכל לקפוץ מחר לעשות השלמות.


חלון צרפתי

עבודה

בנוסף לשני חלקי העבודות שלי, כתיבת ולווט ועריכת אתר האוזן השלישית, אני צריכה לכתוב את התסריט על פי התחקיר. ולהגיש אותו. ועוד פעם להגיש. וגם לפה להגיש. ולשם. וזה לוקח זמן. המון זמן. בעיקר בגלל שאין לי עוד את המיומנות לעשות את זה בנון שלנט, ועל פי דרישות מאוד ברורות ומוגדרות, ובגלל שאני צריכה לחבר את הדברים לאנשים האחרים שעוסקים בכך.

יוגה

והליכה ואופניים. את כל אלו הזנחתי לגמרי בשבועות האחרונים, פשוט כי לא היו לי שעות ביממה לדחוס את הפעילויות האלו לתוכן. וגם אנשים, את המעטים שאני פוגשת ביומיום נטשתי לגמרי.
מאתמול בערב – חזל"ש.

ipad

המארקר הקדיש לכך פרויקט שלא ענה לי על השאלה: כן או לא?
הלל גרשוני, שלח לי לינק לתרשים הזרימה הזה.
עכשיו אני יודעת.

ובעניין דומה: התרשים הזה, Should you have kids יותר מוצלח.

זהות בלויה

ביום בו מלאו לי 16 התייצבתי במשרד הפנים, נרגשת עד מאוד, כאילו מי יודע מה מחכה לי ברגע שאקבל את התעודה המעידה מי אני.

אולי חרדה קיומית, אולי קושי להגדיר את עצמי דחפו אותי לשם. באותם ימים צריך היה לחכות עד בוא התעודה, זה לא היה מתבצע במקום. כשהגיעה אחרי חיכיון ניכר נחלתי מפח נפש: התמונה אמנם תמונתי הייתה, אבל השם הוחלף בשם של גבר.
מבועתת שלחתי את התעודה האנדרוגנית לכלבוטק, וכך זכיתי לתהילת עולם. התעודה המשונה הוצגה קבל עם למשל עשרים שניות על המסך, 100 אחוז רייטינג, ואני הפכתי לכוכבת. טוב לא, לא הפכתי. איש לא שם לב, אבל תוך זמן קצר קיבלתי מהמשרד לרישום אזרחים חרדים תעודה חדשה ותקנית.

וכך היא צמודה אלי בארנק מאז ועד היום, כששתי סיבות עיקריות מנחות אותי (חוץ מזו הפילופסיכולוגית): אחת, למקרה שאעצר באישון לילה ברחוב, שהרי אין סיבה לא לחשוד בי שאני שב"ח;  והשנייה, שאם חלילה אפגע ברחוב (תאונה, פיגוע וכו'), שלא יעסקו רבות בניחושים מי אני, ויטרידו את מנוחת מקורביי בתהיות ובבקשות לזיהוי הגופה או מה.

ולכן, כשמצאתי לפני כמה ימים ת.ז של מישהי זרוקה ברחוב אספתי אותה מיד כאילו היה זה יהלום ענקים או לפחות שטר של חמישים שקלים, ולקחתי אותה הביתה. גיגול קטן ומצאתי את בעלת התעודה בפייסבוק. שלחתי לה הודעה עם מס' הסלולרי שלי. חיפשתי את מס' הטלפון הבזקי שלה, והשארתי לה גם שם הודעה קולית.

מתברר שנוכחותה של התעודה בחייה לא ממש חשובה, כנראה, והיא לא השמיעה קול או אות. אובססיבית ככל שאני יכולה להיות עטפתי התעודה, הכנסתי למעטפה, הוספתי פתק הסבר, והלכתי לשלוח אותה בדואר רשום, כדי שלא תיפול בשבי האויב. רק כשראיתי את 30 האנשים המחכים בתור החלטתי שיש גבול, ושלשלתי המעטפה לתיבה.

מסקנות:
אנשים לא מקשיבים לתא קולי בטל' של בזק.
לא כל בנות העשרים מבלות בפייסבוק.
או שואלות את עצמן מי אני? מה אני?
תעודות זהות זה פאסה.
בפעם הבאה אניח לתעודה להתבוסס בדמה על הכביש.
לא כל אחד רואה את עצמו כפליט נצחי.
או כלוחם גרילה בג'ונגל האורבני, העומד לאבד את חייו או חירותו בכל רגע נתון.

עדכון, שני, 9:22.
אמה של הנערה (שהקשיבה להודעה בתא הקולי!) התקשרה והודתה לי, ואף התעניינה איפה מצאתי את התעודה. סיפרתי לה ששלחתי אותה לדרכה, ונקווה לטוב.

עדכון, ראשון, 13.9
התעודה הגיעה ליעדה, ובעלתה הודתה לי בפייסבוק.

Facebook, Twitter ואני

היחסים שלי עם פייסבוק די קרים. זאת אומרת, יופי, יש לי 502 חברים שלא באשמתי, אבל לא כל כך ברור לי מה עושים שם. למדתי שסצינת הדייטים מפותחת מאוד, אבל מאחר שאני לא בעניין, כבר 90 אחוז מהפעילות הפייסבוקית נגולו ממני.

שמעתי שהבריות מנהלים שם מעקבים מטורפים אחרי האקסים/אקסיות שלהם, שינויי הסטטוס של הללו וריגול אחר צעדיהם, את מי הם ביקרו ומי ביקר אותם ומי חבר שלהם ולא יודעת מה עוד. שיחה שניהלתי שם פעם עם אחד האקסים המיתולוגיים בחיי (ברור שהוא פנה אלי, נו), שהסתיימה בהימלטות החשוד אל האופק (התברר, באורח פלא, שכל אחד מאיתנו חווה את מערכת היחסים – עלק מערכת יחסים – באופן הפוך), הבהירה לי שאין שום סיבה לאוורר את השלדים שבארון, ובטח שלא על מדפי ה-F. שיישארו התפלצות הללו במחשכים. זה המקום המתאים להם.

רק השבוע, בכנס איגוד האינטרנט, וסליחה על הבורות, שמעתי שאנשים באמת קונים את הכבשים או כוסות משקה או פרחים או לא יודעת מה יש שם עוד כדי לשלוח לחברים. משתתף באחד הפאנלים סיפר שאישתו קנתה מתנה ב-F לחברה שלה, במבצע. יכול להיות שזה מעיד על הניתוק שלי מהיקום הווירטואלי המתקיים שם ורוחש מתחת לאפי, אבל לא הייתי מעלה בדעתי רכישה שכזו, ולא בגלל שאני לא עושה רכישות אינטרנטיות. אני כן. אבל כוס משקה וירטואלית?
למען ההגינות אני חייבת לציין שגם לא קיבלתי אף פעם שי וירטואלי, כך שאולי רק בגלל חסך נואש במתנות כלל לא ידעתי שזה עסק פורה ומשגשג, ולמעשה חלק מהמודל העסקי של יזמיו. כן, די טיפשי מצדי שלא הבנתי את זה.

בכל מקרה, אני לא ממש פעילה בפייסבוק, כאמור, ורוב המיילים שאני מקבלת הם ספאם לכל דבר: עשרות הודעות על אירועים שונים ומשונים ומיני דברים ששווה לי לצפות בהם, לרכוש אותם – במבצע כמובן – או לעשות. כלומר, אם הייתי רוצה למלא את ימיי ולילותיי בכל מיני פעילויות חברתיות, תרבותיות וצרכניות, כל ההצעות מפייסבוק היו מספיקות לי לגמרי.

מעט מאוד מיילים קונסטרוקטיביים קיבלתי בכל הקריירה הפייסבוקית שלי. בנובמבר 2007 התגאיתי בתוכנית של דוד ויצטום ואורן נהרי בערוץ הראשון בכמות החברים הפייסבוקיים שיש לי – זה נראה לי עכשיו כל כך מטופש, כל כך חסר משמעות.

מה שמעניין זה שכשאני מצותתת לשיחות בין אנשים (ברור שצעירים) ברחובות, בבתי קפה, או בקיצור בכל מקום שיש בו אנשים, אני מבינה שפייסבוק הוא חלק אינטגרלי מהחיים שלהם – פגשתי אותו בפייסבוק, ראיתי אותו בפייסבוק, דיברתי איתו בפייסבוק – ועוד כל מיני. יכול להיות שאני מפסידה משהו ושכדאי לי להיכנס לחשבון שלי יותר מפעם בשבוע?  היום למשל, קיבלי הודעה ממישהי שפתחה שם כרטיס. נכנסתי, וראיתי אופציה להמיר את הפייסבוק לעברית, אז המרתי (באיחור של כמה חודשים, אני יודעת).

facebokkkk1

וואוו, איזה כיף, עכשיו אפשר יהיה לכתוב מימין לשמאל בלי שהכל יתחרבש. מקסים. אבל מה, זה יביא אותי לשלוח כוס שמפניה לזר מסתורי ודובי לחברה שיש לה יומולדת? לא נראה לי, אני מעדיפה כבר להשקיע את כסף המתנה בחולצה בקסטרו.

אם לבחור, אני מעדיפה את Twitter על פני פייסבוק. יש לי שם הרבה פחות עוקבים, אבל יש בצייצן הזה איזושהי קלילות ונוחות שימוש. מה שמשותף לפייסבוק ולטוויטר מבחינתי זה  שאני מדווחת בהם על פוסטים חדשים בולווט (ולפעמים גם בחייה) – התברר לי שיש אנשים שיותר נוח להם לקבל הודעת על הפוסטים בצורה כזו – אבל זהו כמעט. לעתים אני חשה איזשהו צורך שאינו בר כיבוש לכתוב איזה עדכון מרעיש בטוויטר, נניח, למשל, אם הסתבכתי היום בעקיפות בשיעור, משמש לי הטוויטר אופציה לשינון החומר. לא יודעת אם זו הייתה כוונת המצייצים, אבל בעיני זה נחמד (אופס, פחות שני אנשים עוקבים אחרי, בטח בגלל זה).

twitter

כן, המסקנה (הלא עגומה) היא שאני מחוברת כל היום וכל הזמן ולכל מקום, ומשריצה ברשת לפחות אלף מילים ביום ועוד טונות קשרורים, וזו חתיכת טרחה, לתחזק את הזהות המקוונת שלי. אבל האמת, הרבה יותר קל מלתחזק את הזהות הגשמית.