למה "איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?" לא שודר ולא ישודר בטלוויזיה הישראלית?

סיפורם של ישראל וינקלר ואלדד בוגנים, הכיצד סרטם לא התקבל לפסטיבל חיפה אף שלא צפו בו לפי גרסתם ולפי הוכחות וימאו שהביאו ובכפוף לדעתם החולקת של אנשי הפסטיבל, מכה גלים.
עדכון: זה לא נגמר בטוב לעת עתה. אני לא מאוד מופתעת.
סיפורי הידוע בחלקו, באשר לאיפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? שונה. הגיע הזמן להביאו במלואו.
במחצית השנייה של 2014 שלחתי את הסרט לכל הפסטיבלים בישראל: דוקאביב, ירושלים, חיפה. הסרט לא התקבל לשום פסטיבל. באותה עת עוד לא היה לי חשבון וימאו ועדיין לא הייתי אמונה על צפיות בקישור שנשלח ובכלל על כל הטכנולוגיה הפשוטה הזו. כך שאין לי שום ראיות לכאן או לכאן. אבל מה, ההתלהבות בה הוא התקבל ומתקבל ע"י הקהל מאז ועד היום מובילה למסקנה שאם כל הלקטורים ומנהלי הפסטיבלים צפו בו הם כנראה עיוורים או שהם לא נמצאים בתפקיד הנכון. אפשרות שלישית? אשמח לשמוע.
 –
הלאה. הסרט נשלח לכל קרנות הקולנוע ולכל גופי השידור בישראל. שלוש פעמים. אפילו ארבע.
יס דוקו דחו אותו ארבע פעמים (אחרי שברביעית הם פנו אלי). בפעם החמישית, כשפנו אלי שוב (אחרי שהצלחת הסרט המובהקת הייתה בלתי ניתנת להכחשה יותר), הציעו לי עליו 10,000 ש' ל-15 שידורים(!). למען הלא בקיאים: הסכום הבסיסי שערוצים משלמים על "הפקה": 300,000 ש'. אבל ברגע שהוא עובר למסלול "רכש" ינסו לקנות אותו ממך בגרושים. הפקת הסרט עלתה 500,000 ש'. אמרתי "לא".
ערוץ 8 תעתעו בי במשך שנתיים, כן-לא-אולי, באפריל 2014 אמרו "כן" ואחרי שבועיים אמרו "לא". למה? כי "אנחנו מעדיפים להשקיע בסרטים אחרים". שנתיים לאחר מכן אמרו הוא מתאים לסינמטקים, לא לטלוויזיה. לצחוק או לבכות? תחליטו.
לערוץ 1 זצ"ל הוגש הסרט שלוש-ארבע-חמש פעמים מאז 2012. לא התקבל. בסוף, דקה לפני סגירת הערוץ הודו שם שהסרט "נפל בן הכיסאות" (מה?). כדי לתקן את העוולה הציעו לי לשדרו ועדיין אמרתי לא, מאחר שהסכום שהוצע לא התקרב בשיט לעלות ההפקה.
ערוץ 2, ערוץ 10, ערוץ 20: דחו אותו.
הקרן החדשה לקולנוע – דחתה את הסרט שלוש פעמים.
גשר, קרן מקור – דחו את הסרט.
קרן רבינוביץ – הקרן דחתה את הסרט כמה פעמים. זמן רב אחרי שהושלם התקבל ערעורי והסרט זכה בתקציב השלמה. הללויה. המשך יבוא.
שורה תחתונה: בגלל הצלחת הסרט ואהבת הקהל, כשנה אחרי שיצאתי איתו לדרכים החזרתי את עלות ההפקה שלו. כלומר, הסרט הצליח למרות ועל אף. נוק-אאוט היסטרי למסרביו.
כמובן שאפשר להזמין אותי להציגו בכל מקום בישראל (ובעולם). 

אבל מה עם כאן, תאגיד השידור המהפכני?

פה אני מגיעה לסיפור הטרי. כל הטרילוגיה שלי הוגשה לתאגיד לפי הצעתם הראשונית. כל הסרטים קיבלו, שנה ורבע (!) לאחר מכן, וגם זה אחרי לחץ בלתי מתון ועצבני שלי, תשובות שליליות. השיא היה תשובת הלקטורים לשאלה למה אאקוקל"ס לא ישודר בתאגיד הציבורי:
מדובר בסרט מוכן שכבר הוקרן בסינמטק ובמקומות נוספים בארץ פעמים רבות . לכן איננו מתאים לנו למשבצת הנוכחית.
המילים "זלזול באינטליגנציה" קטנות על התשובה המופרכת הזו, והנה הסיבה: באפריל 2017, כמה חודשים לפני שקיבלתי את התשובה פנה התאגיד ליוצרים בזו הלשון:
…ראשי התוכן בתאגיד הביעו את רצונם לרכוש זכויות על תכנים קיימים ומוכנים. לשם כך הם רוצים לפנות אך ורק ליוצרים שתמה תקופת השידור של הפרויקטים שלהם בגופי השידור השונים, והזכויות חזרו למפיקים/ליוצר עצמו. היוצרים… ש…מעוניינים להציע את עבודתם למכירה לתאגיד, מתבקשים לשלוח פרטים עליה, כמה שיותר מהר..
כלומר, התאגיד ביקש סרטים שכבר שודרו! קל וחומר צריכים היו לחטוף סרטים שלא שודרו מעולם בטלוויזיה, לא?
משקיבלתי את התשובה חסרת הפשר השבתי לתאגיד כך:
צופי הסרטים שלי בסינמטקים ובכל רחבי הארץ (ספריות, קיבוצים, מתנ"סים, בתי אבות, בתי ספר) הם צופים מאוד מובחנים.
מדובר בעידית, באלפיון העליון של צרכני תרבות (אלפיון = לא בכסף אלא בהשכלה ובחשיפה לגירויים תרבותיים).
רוב אזרחי המדינה צורכים תרבות רק באמצעות הטלוויזיה ופה אתם כושלים: במקום להביא תרבות אמיתית להמונים, תרבות שתהיה שונה משעשועונים ומתוכניות בישול ומפרשיות בטחוניות וגו, אתם מתרצים את סירובכם בנימוק תמוה במיוחד, בעיקר לאור בקשתכם שלהלן.
הטרילוגיה שלי, סרטיי, מוציאים לאור ומגוללים את סיפורם של ספרים המוכרים לדורות שלמים. ואפילו לא צריך להכיר את הספרים כדי להתרשם מהם.
אלו הם נכסי צאן ברזל בתרבות הישראלית.
לא ייאמן שהשידור הציבורי, שצריך לדאוג לתרבות להמונים, לכל מי שחי פה, לא רק למי שיש לו נגישות לסינמטקים וכו', מתעקש להתעלם מהם ומיצירה עצמאית ויוצאת דופן.
את התשובה הזו שיגרתי ב-30 ביולי 2017. לא קיבלתי שום מענה. הדיאלוג הסתיים.

תעלומת רצח העיתונאית השבדית בצוללת הדנית

*פוסט מתעדכן*

פלג גוף עליון של אישה ללא ראש וללא גפיים נמצא ביום שני, 21.8.17, על שפת המים בקופנהגן. זה לא תקציר סדרת מתח חדשה מסקנדינביה וגם לא העונה החדשה של הגשר. זו המציאות שעולה עליה. הטורסו נמצא על ידי רוכב אופניים. הגופה נשלחה לניתוח פתולוגי בעוד צוללנים ממשיכים לחפש באזור שבו נמצאה. 

יומיים לאחר מכן התברר שזה הטורסו של עיתונאית שבדית, קים וול, 30, שעלתה על הצוללת הפרטית של פטר מדסן, נאוטילוס (UC3 Nautilus), ב-10.8 באי רפסיילין (Refshaleøen), כדי לכתוב עליו כתבת פרופיל למגזין Wired. היא לבשה סוודר גולף כתום, חצאית פרחונית בשחור לבן וסניקרז לבנות. בלילה, 11.8, 02:30 דיווח החבר שלה שלא חזרה הביתה. עקבותיה של וול נעלמו עד שנמצאו השרידים עשרה ימים לאחר מכן. ב-24.8 הודיעה המשטרה הדנית כי לידי משטרת שבדיה הגיע ממצא שיכול להיות חלק גופה נוסף.

אבל בחזרה ל-11.8. ב-11:00 קפץ מדסן למים לאחר שהצוללת שלו החלה לשקוע. הוא סיפר לצוות הסירה שהצילה אותו שהייתה בעיה עם מכל הדלק. מדסן נעצר לחקירה. תחילה טען שהוריד את וול על החוף בקופנהגן, סמוך למסעדה בה נפגשו ולאחר מכן (משנתגלה צילום שלה על הצוללת) סיפר שמתה בתאונה זמן קצר אחרי שעלתה לצוללת ושהוא השליך את גופתה לים "במקום לא מוגדר", ליד מפרץ קי (Køge Bay) כ-50 ק"מ מדרום לבירה הדנית.

אחרי חיפושים משטרת קופנהגן משתה את הצוללת מקרקעית מפרץ קי, בעומק שבעה מטרים. המשטרה רומזת שמדסן הטביע את הצוללת. כנראה כדי להעלים ראיות. בהמשך נמצאו עקבות דם בצוללת והם תואמים את דמה של וול.

והגילויים המחרידים נמשכים. בטורסו של קים, שממנו נוסרו שאר חלקי גופה, ננעץ מטיל מתכת כדי למנוע את הציפה שלו. בנוסף, וסליחה על התיאור המחריד, שרידי הגופה הושחתו במאמץ להבטיח שגזי הפירוק יצאו מהגוף כדי שלא יצוף. אכזריות שאין לתאר? חוסר אנושיות? קוח רוח מחריד? כן, כן וכן.

השוטרים מחפשים אחר עדי ראיה או עדויות מצולמות לאירועים. עד היום פנו למשטרה 656 אזרחים. החקירה מתנהלת תחת איפול. מדי כמה שעות מדווחת המשטרה הדנית בעמוד הטוויטר שלה על התפתחויות (אבל גם על שאר האירועים הפליליים בדנמרק). 

מדסן הואשם בהריגה, הודיעה מועצת העיר של קופנהגן ב-21.8. מדסן הכחיש והצהיר שהוא "לא אשם". אחרי מציאת שרידיה של וול מדסן לא שינה את גרסתו, אבל העו"דית שלו, בטינה האלד אנגמרק אמרה ש"הוא רוצה לשתף פעולה עם המשטרה ונותן למשטרה את כל המידע הדרוש לה". בינתיים שונה כתב האישום ומדסן מואשם ברצח ובהתעללות בגופה. הוא נמצא בכלא, ומשפטו ייפתח ב-5 בספטמבר. מדסן ביקש שיכלאו אותו בבידוד מחשש שיבולע לו מהאסירים האחרים, לכשייוודע להם במה הוא מואשם.

ביום שישי, 25.8, מסרה משטרת דנמרק שמדסן מכחיש שרצח את וול ושהשחית את גופה ומתעקש שמדובר בתאונה על הצוללת. כ"כ המשטרה הפסיקה את החיפושים אחר שאר חלקי הגופה במים שבין שבדיה לדנמרק, אך החיפושים בנמל אליו הובא החשוד ברצח אחרי שניצל מהצוללת שהטביע נמשכים. המשטרה לא נתנה הסברים לכך.
מדסן יעבור בדיקה שתקבע מה מצבו הנפשי.

משטרת קופנהגן חוקרת מקרי רצח דומים נוספים באזור, כמו למשל את מותה של תיירת יפנית בת 22, קזוקו טויונגה (Kazuko Toyonaga) שהטורסו שלה נמצא בנמל קופנהגן ב-1986. גופתה בותרה ונארזה בשקיות ניילון שהושלכו במפרץ קופנהגן ובתעלה סמוכה. הרצח לא פוענח עד היום. החוקרים חושבים שייתכן שיש קשר בין המקרים. מדסן היה אז בן 15.

למה הגיעה קים וול לצוללת

וול למדה בסורבון ובאוניברסיטת קולומביה. באחרונה נעה על הציר ניו-יורק-בייג'ינג ונחשבה לעיתונאית פרילנסרית מבטיחה (ומקיימת). היא התכוונה להשתקע בבייג'ינג עם החבר שלה וכבר חתמה על חוזה לדירת סטודיו קטנה. זה העמוד שלה בפייסבוק והכתבה האחרונה שלה: איך מופצת התרבות בקובה ללא אינטרנט.
בביו שלה בטוויטר כתבה: "למדתי יחסים בינלאומיים ועכשיו אני כותבת על האקרים, אקטיביסטים נמרצים, וודו, ערפדים, צ'יינה טאונס, פצצות אטום, פמיניזם, וכו'". מעניין על איזו הגדרה מכל אלו עונה מדסן.

מדסן הוא אדם עם פרופיל תקשורתי גבוה מאוד. הרעיון של וול היה לפצח את דמותו ולהבין למה אדם פרטי בונה כלי שנבנה בדר"כ ע"י גופים גדולים כמו צבא. עד ראייה סיפר שראה את וול ומדסן משוחחים ליד הסדנה שלו כמה שעות לפני שהצוללת עזבה את הנמל.
אין לדעת אם היה בין השניים קשר חברתי קודם למפגש, אבל המשטרה קראה את חלופת המיילים בין השניים והיא הייתה מקצועית גרידא.

וול, עיתונאית אמיצה ששוטטה בכל העולם כדי למצוא סיפורים שאיש לא כותב עליהם, יצאה למשימה בלב שקט עם אפס חרדות: זה היה אזור שהיא מכירה היטב. כולם ידעו היכן היא נמצאת. החבר שלה חיכה לה בבית. היא פגשה את מדסן כדי לכתוב עליו כתבה לעיתון נחשק. בעיתון הזמינו את הכתבה וחיכו לה. מה כבר יכול לקרות? לא הייתה לה סיבה לא לעלות איתו על הצוללת ולהפליג בה.

רגע. האומנם? מדסן אמר לחבריו בעבר "אפשר לומר שקללה רובצת על הצוללת הזו, אבל הקללה הזו היא אני, לא תהיה מנוחה לצוללת, כל עוד היא קיימת".

ואם לא די בכך, הנה דבריה של סוזן יוהאנסן, עיתונאית דנית שראיינה את מדסן בעבר. היא עלתה על הצוללת עם הצלם שלה, אבל כשהצוללת עגנה על החוף. לדבריה, לא היה עולה בדעתה להפליג בה ללב ים, כי הכל שם היה גולמי ולא מלוטש, לא גמור. היא חשבה שיש לה סיפור מצוין, על המשיגנע שבנה צוללת, ונוכחה שהוא מאוד מאוד מאוד מסור לפרויקט שלו. יחד עם זאת, אבחנה שהוא קצר רוח וחם מזג ושהכל צריך להתנהל בדיוק איך שתכנן.

קים וול בסרטון שפרסמה רשת הטלוויזיה SVT.

מהרגע שוול צולמה על הצוללת ועד הרגע שהצוללת אותרה/טובעה ומדסן קפץ ממנה, חלפו 15 שעות. מה קרה באותו פרק זמן? לא ברור. ובכ"ז, הנה חלק מהטיים ליין:
חמישי, 10.8, 19:00, הצוללת מפליגה מנמל קופנהגן.
19:30, עוברי אורח רואים את המראה החריג, צוללת שעל המגדל שלה שני אנשים, ומצלמים.
22:30, לפי העדות הראשונה של מדסן הוא הוריד את וול בחזרה לחוף, קרוב למקום בו נפגשו.
זמן מה לאחר מכן הוא משנה גרסה, מספר שוול מתה בתאונה ושהוא קבר אותה בים.
00:00 בין חמישי לשישי, 11.8, הצוללת נראית במים בפעם האחרונה בין קופנהגן לאי סלטהולם.
02:30, שישי, החבר של וול ניסה להשיג אותה בסל' בכל השעות שהחלפו. או אז הוא מודיע למשטרה על היעלמה. 20 ד' לאחר מכן משמר החופים מנסה לקרוא לצוללת אך לשווא.
07:11, משמר החופים שולח קריאה לכל כלי השיט באזור לחפש את הצוללת.
10:14, מגיעה הודעה מאחד מכלי השיט שהצוללת נמצאה. 25 ד' לאחר מכן מגיע למדסן שעל הצוללת מסוק הצלה. הוא מסביר שהיו לו בעיות טכניות אך איש לא נפגע.
אחד מאנשי סירה סמוכה מספר שמדסן נעלם לשנייה מתחת לצמיג אך מיד צץ שוב.
11:00, מדסן משליך עצמו למים. 30 שניות לאחר מכן הצוללת צללה לתהומות.
17:44, משטרת קופנהגן מוציאה הודעה לעיתונות שמדסן נעצר ומואשם בהריגה ברשלנות של וול "במקום ובזמן לא ידועים". משנמשתה הצוללת המשטרה הכריזה עליה כעל זירת פשע אפשרית.

מיהו פטר מדסן

מדסן, 46, הוא יזם, אמן, ממציא, בונה הצוללת ומהנדס שהקים תוכנית חלל לחובבים בקופנהגן, ארגון הבנוי על משקיעים ועל מימון המון באינדיגוגו. השקת הצוללת שלו הייתה חלק מהפרויקט. הוא התכוון לשגר ממנה את אחד הטילים שבנה. נאוטילוס הייתה הצוללת הפרטית הגדולה ביותר שנוצרה אי פעם. מדסן השיק אותה ב-2008. ה-UC3 Nautilus הייתה הצוללת השלישית שלו. הוא אמר עליה שזה "כלי ענק, הנושא מסר פוליטי של חופש. אתה יכול לצלול שבועות כשאתה מנותק מהעולם החיצון. אין דרך בטוחה לעקוב אחר צוללות ואתה יכול לנוע בחופשיות".

המשקיע הנורבגי גיאורג פול ארטמן, מחזיק בכ-75% ממניות חברת החלל של מדסן. בעקבות האירועים האחרונים אמר שיערוך בדק בית בחברה, אך לא פירט. חיבתו של ארטמן לחקר החלל הביאה אותו להשקיע כ-40,000$ בפעילויות החלל של מדסן. "לא התערבנו בפעילותו היומיומית", אמר. כשהתחיל לעבוד על אחד מפרויקטים שלו נהג לעבוד 16 שעות ביממה שבעה ימים בשבוע.

לכותב הביוגרפיה שלו, תומס דיורסינג (Thomas Djursing), שכתב את "רוקט מדסן הדני, אסטרונאוט עשה זאת במו ידיך" סיפר מדסן שאביו, נגר שבנה צריפים ובונקרים עבור הנאצים במלחמת העולם השנייה, התעלל בו. מדסן, אחד מארבעה בנים, גדל בעיירה הונג, על חוף המערבי של האי זילנד, האי הכי גדול בדנמרק. הוריו התגרשו כשהיה בן ארבע. אמו צעירה מאביו ב-36 שנים. הוא גדל עם אביו השמרן, האלים ובעל פונדק, מוקסם מסיפורי מלחמת העולם השנייה שלו ומחלליות. אביו הלך לעולמו כשהיה בן 17. האובדן הזה "עורר אותו לחפש אחר חירות אישית", מספר הביוגרף שלו.

מדסן בעסקי החלל כבר מגיל 15. במהלך חופשות הלימודים היה מתכתב עם מוריו לפיזיקה ולכימיה ושוול שאלות על אודות נוזלי טילים. אחרי הלימודים היה מגיע לספרייה כדי למצוא ספרים על מסעות לחלל ונחיתות על הירח. שני שיגורי הטילים הראשונים שלו היו כישלון. הטיל הראשון נפל ליד בית חרושת והשני ליד בית אבות. בשיגור השלישי הטיל שלו נסק לגובה 100 מ'. 

הוא למד הנדסה באוניברסיטה, ליתר דיוק קורסים בהנדסה ובריתוך, אבל עזב כשהיה לו מספיק ידע כדי לבנות טיל וצוללת. הוא הפך לסוג של סלבריטי, כשהקים ב-2008 סוכנות חלל קטנטנה משל עצמו, "קופנהגן סאבאורביטלס", בעזרת תומכים ומשקיעים. השיגור המוצלח הראשון היה בים הבלטי ב-2011, אבל בו"ז מדסן רב עם החברים והקולגות שלו והמשיך במסעו לבד.

מדסן מצא פתרונות פשוטים לבעיות גדולות והפך השראה גם למהנדסי טילים מקצועיים בכל רחבי העולם, אבל הוא נחשב גם כרע מזג, כפי שציינה גם העיתונאית הדנית ו"צבא של איש אחד", הנוטה לכעס ולתסכול. עם זאת, מעולם לא תואר כאלים. כותב הביוגרפיה שלו המום ומזועזע.

אחד החברים תיאר את מדסן כאישיות צבעונית אך חפה מרשעות. לדבריו, הצוללת היא מקום לא נעים ואתה מסתובב בו במבוכה. חברה אחרת של מדסן מזה 14 שנים סיפרה שהיא לא יכולה לראות את מדסן כרוצח. "הפלגתי בנאוטילוס, ויש הרבה מקומות בהם אפשר להיפגע".

מספר חבר: לפטר לא היה מעולם דבר זולת תיק בגדים ומדף ועליו ספרים על דלק טילים, מלחמת העולם השנייה ופרויקט אפולו. הוא לא גר אף פעם בדירה לטווח ארוך, אלא בבתי מלאכה שם עבד על כל הפרויקטים שלו ועל הנאוטילוס. הייום מחסן העבודה שלו נטוש. חבריו גורסים שלא לקח סמים ולא שתה. אחיו למחצה סיפר שהוא מאוד מוזר, וזה הפך אותו לאויב הכי גדול של עצמו כרגע.

חבר אחר אמר שמדסן היה פטישיסט, ש"ניסויים מיניים הם חלק חשוב בחייו". לדבריו הזמין פעם חשפנית שבדית לבית המלאכה שלו, הם נכנסו למכל מים ושם בדקו את מנוע הצוללת. לא, אל תשאלו אותי מה זה אומר.
הביוגרף שלו אמר שמדסן מוקף בנשים רבות אבל נשוי המון שנים במערכת יחסים פתוחה, והוא מאמין שאהבה שוררת בין בני הזוג. פה נכתב שהמשטרה מנסה לברר את הקשר של מדסן לסצינת מסיבות סקס. שמועה מספרת על כך שהזמין לצוללת נשים לסשנים של BDSM.

הוא ידוע כמרואיין קשה, אבל פעם חלק פנטזיה שלו עם אחד העיתונאים: "הייתי רוצה לבנות בחשאי צפלין ולרחף איתו מעל קופנהגן כשצי מכוניות משטרה רודף אחרי על הקרקע". אמממ. החזון די התגשם.

אמא של קים וול

אינגריד וול כתבה בעמוד הפייסבוק שלה על בתה קים:

בעצב ללא גבול ובחרדה קיבלנו את ההודעה כי שרידים של הבת והאחות שלנו נמצאו. הטרגדיה פגעה לא רק בנו אלא בחברים ועמיתים מכל העולם. בימים הנוראים מאז נעלמה קים, קיבלנו עדויות אינספור עד כמה אהובה ומוערכת הייתה, אנושית וחברית וגם עיתונאית מקצועית. מכל קצווי תבל מגיעות עדויות ליכולת של קים להיות אדם שיוצר שינוי בעולם.

היא מצאה וסיפרה סיפורים ממקומות שונים, סיפורים שצריכים להיכתב. קים הייתה במשך כמה חודשים בים הדרומי כדי ליידע את העולם במה שקורה לאוכלוסייה כתוצאה מפיצוצים אטומיים. היא הגיעה להאיטי, לרעידת אדמה, לתא העינויים של אידי אמין באוגנדה ולכפרי הכרייה בסרי לנקה. היא נתנה קול לחלשים, לאנשי השוליים.

הקול הזה היה נחוץ במשך זמן רב. ועכשיו הוא נדם.

אבא של קים, צלם העיתונות יואכים וול, שקים הושפעה ממנו רבות, עדיין לא עיכל את האירועים ולא מסוגל לדבר על בתו.

הנקודה הישראלית

שהרי אי אפשר בלעדיה: רון רותם, יוצר קולנוע ומרצה חי בקופנהגן. לפני כעשור היה שותף ליצירת סרט תיעודי על פטר מדסן, כך שהוא צבר לא מעט שעות עם האיש. אם לסכם את דבריו, ומבלי להיקלע לאבחונים אישיותיים אלו ואחרים – לצורך זה יש אנשי מקצוע – אישיותו של מדסן מאוד קיצונית וסוערת ורותם נקלע לאי-אלו עימותים איתו במהלך הצילומים. למשל, הניסיון של מדסן לשקע את הצוללת נכשל ובמקום לרדת הימה אופקית היא שקעה בזווית. רותם צילם זאת ומדסן רתח מזעם. יחד עם זאת הוא מאוד כריזמטי ויש לו עדת מאמינים ומעריצים. הסיפור הנוכחי לא מאוד הפתיע את רותם.

הסרט שנגנז

באוקטובר הקרוב צריכה הייתה להיות פרמיירה לסרט על מדסן, במסגרת אירועי 2017 של "בירת התרבות של אירופה" בעיר ארהוס, אבל בעקבות האירועים נגנז הסרט. הסרט, שמתעד את נסיונותיו של מדסן לפתח טיל חלל מומן ע"י מרכז התרבות. הוא עוד צולם לסרט כמה שעות לפני שהחל מסעה האחרון של וול על הצוללת.
כמה חברות הפקה התעניינו הסרט, אך הרצח של קים וול גרם להם לסגת. קדימון הסרט שהיה באתר ארהוס וכן הפוסטר שלו, הוסרו.

אבל סרט אחר כן ייצא לאקרנים בנובמבר והוא לא קשור כלל לרצח. הוא מוכן כבר מ-2016 ונקרא חובבים בחלל.

היי גם את חוקרת

שתי השערות לאשר קרה בצוללת: כאמור, מדסן הוא חם מזג וגם גחמתי-משהו בענייני מין, ע"פ עדויות חבריו (ע"ע).
א. מדסן חיזר אחר וול ואו ניסה לכפות את עצמו עליה. היא סירבה, הוא איבד את עשתונותיו וזה נגמר ברצח מחריד.
ב. מדסן ראה שהראיון לא מתקדם כפי שתכנן והעיתונאית שאלה שאלות נוקבות מדי. כנ"ל וזה נגמר ברצח נורא.

ואסיים ב"הגשר"

מיד כשנודע על המקרה, הוזכרה הסדרה "הגשר", שנפתחת בגילוי גוף אישה מושחת ומתרחשת בחלקה ליד קופנהגן. תסריטאי הסדרה, הנס רוזנפלדט, אמר ל"טיימס" שאין דעתו נוחה מההשוואה ומהרפרור של הסדרה לפשעים אמיתיים. כלומר להפך.

5.9.17

ב-5 בספטמבר 2017 ב-14:00 שעון דנמרק הסתיימה תקופת מעצרו הראשונה של פיטר מדסן, החשוד בהריגת העיתונאית השבדית קיל וול ב-10 באוגוסט. מדסן ממשיך לדבוק בגרסתו "הייתה תאונה על הצוללת, קברתי אותה בים". הוא לא מודה ברצח, בביתור ובהתעללות בגופה. התובע השבדי, יקוב בוך-יפסן ביקש הארכת מעצר והפעם באשמת רצח והשחתת גופה. הסנגורית של מדסן, בטינה הלד אנגמרק רצתה שזה יהיה דיון פתוח לתקשורת וזה מה שקרה בסוף. "מלכתחילה הלקוח שלי מבקש שקיפות בעניינו, אולי ככה מסך העשן יתפוגג, רק שניים-שלושה משפטים מההצהרה שלו פורסמו, אבל מדובר בסיפור ארוך מאוד", אמרה.
הקרימינולוג השבדי, לייף פרסון אומר שעל סמך מה שמדסן עולל לגופה, לכאורה, מדובר באדם מסוכן. לא מעט אנשים, יחסית, יכולים למצוא עצמם בסיטואציה קיצונית בה הרגו מישהו. אבל לבתר את הגופה ולהתעלל בה ולהתמודד עם זה, מע
ט שבמעט יכולים. הוא לא טיפש, מדסן, והוא ימשיך לשקר כדי לנסות לחלץ את עצמו מהמצב ככל שיוכל.
מדסן אמר בביהמ"ש שוול נהרגה מצוהר/פתח (hatch) במשקל 70 ק"ג שנפל עליה. מדסן אחז בו כדי שתעבור
אך אחיזתו נשמטה והיא נפגעה בראשה אנושותר. שלולית דם ענקית נוצרה במקום בו נפגעה.

אחרי מותה, כך הוסיף, היה תשוש ומותש וישן כמה שעות ולאחר מכן הטביע את גווייתה השלמה. איך התגלה טורסו מבותר? על כך לא השיב.
יחד עם זאת הודה שתקע מטילי מתכת בגופה כדי להטביע אותה. לדבריו, הסיר את נעליה ואת הגרביונים שלה ויצר מהם חבל כדי לקשור אותו לקרסוליה ולגרור אותה. לא היה ביניהם שום מגע מיני, אמר, כנראה במהלך התשאול על חייו האינטימיים.

"לא היה לי שום קשר עם הגופה ולא רציתי גופה על הצוללת שלי. כרכתי חבל סביב רגלה כדי לגרור אותה מהצוהר ובכיתי תוך כדי", סיפר לביהמ"ש. רציתי להתאבד אך שיניתי את דעתי כי רציתי לראות את רעייתי ואת שלושת החתולים שלי.
בתשובה לשאלה למה הטביע אותה בים? מדוע, הרי יש לה משפחה שבטח רוצה להיפרד ממנה וחלקת קבר להשתטח עליה, ענה "הייתי בהלם וזה נראה לי הדבר הנכון לעשותו באותו רגע". ולמה שיקר בתשאול הראשון, שהוריד אותה ליד החוף? 

השופטת החליטה שתיכפה על מדסן בדיקה של מצבו הנפשי לאחר שסירב לכך.

כתב האישום שונה ל"רצח" ומעצרו של מדסן הוארך בארבעה שבועות. המפגש הבא בבית המשפט יהיה ב-3 באוקטובר.

הרשויות ממשיכות לתור אחר חלקי הגופה של וול, בתקווה שהממצאים יסייעו לגלות מה אירע בצוללת.

 

נה-נה-נה, נה-נה-נה, נה-נה-נה-נה נה-נה-נה! והקולוסיאום של פייסבוק

לא יודעת אם נכתבו כבר עבודות על קהילות בפייסבוק. אני משערת שכן. בכ"ז, כבר 11 שנים כמעט שהפלטפורמה פתוחה לכל המעוניין והיא כר מעולה למחקר סוציולוגי ורשתי.

אפשר להגיד שאני פעילה בפייסבוק כעשור ושלמדתי דבר או שניים בדרך. לפחות כך חשבתי. אני משווקת את הסרטים שלי ובעבר את הבלוג שלי דרך פייסבוק, מספרת על חיי מה שמתאים לי ובקיצור, מתנהלת בו באופן סביר. בהגדרה ובאופן מודע לחלוטין, כל מה שאני כותבת גלוי לכולם. ככה מתאים לי.

אבל שום דבר לא הכין אותי לאלימות של העמוד הפופולרי "כשאבא ואמא בני דודים" (ובקיצור, כוב"ד, כמה אירוני). עמוד וקהילה חסרי מודעות עצמית באופן כל כך גורף, שהיתקלות חזיתית איתם הביאה אותי לכתוב את השתלשלות האירועים. 

העמוד מכנה את עצמו "עמוד סאטירי", הגדרה משונה, מאחר שאין בו שום סאטירה. הוא מתבסס על ליקוט סטטוסים מביכים או מביכים לכאורה בפייסבוק, שמעידים על כך שכותביהם נפגעו גנטית בגלל נישואי קרובים (סתם נו, צוחקים איתכם! לא באמת!). מנהלי העמוד מוחקים את שם הכותב ואם מדובר בצילום מורחים פרצוף מחייך על פני המשתתפים ומוסיפים לצילומסך הערה המכוונת לטמטומו של הכותב/מצטלם בגלל אותו מפגע גנטי לכאורה. איונו של אדם מקל לטווחו בחצים. סתם נו, לא באמת. רק צוחקים!

פסיב-אגרסיב במיטבו. האנשים הנבוכים, כנראה, במידה שהם יודעים שהפכו לכוכבי העמוד, לא מגיבים ברוב המקרים. שהרי קלונם הוצג ברבים ואיך יסתערו על אלפי לייקים ומאות תגובות? וכך, במשך כמה ימים נאספים עוד ועוד לייקים ועוד ועוד תגובות השואפות לשנינה, המלגלגות על הכותבים או על המצולמים. כן, בלי לדעת את שמם.

כל משתתפי העמוד חושבים שזה מאוד משעשע, שהם מאוד חכמים ביחס למי שצוחקים עליו, ושצריך לקחת את הכל ברוח טובה.

והנה, זכיתי בזכות טמטומי הגנטי לכאורה והמובהק למעשה, להגיע לקולוסיאום לקרב גלדיאטורים שלי נגד ההמון. ההמון (6,000 איש עשו לייק, 1,000 איש הגיבו) יצא מגדרו בגלל הסטטוס שכתבתי בקהילת יפו שבו חיפשתי שיר מסוים והסתייעתי בכמה נתונים, כמו גם בכתיבת המקצב. אלא שאני, להבדיל מאלפי האנשים שכיכבו בעמוד הקלון, כוב"ד, לא סתמתי והתביישתי בפינה, מהטעם הפשוט שמיליוני אנשים כותבים על זיהוי שירים כך, כמוני, והכי חשוב, תוך פחות מ-24 שעות זוהה השיר שחיפשתי (להלן), לצהלת חברי קהילת יפו וכל מי שהשתתפו בניסיונות הזיהוי, כך שכל הלעג המשונה (מה, את לא מבינה בדיחות?) היה מופרך לחלוטין.


ומה שקרה זה שסדר הכוחות השתנה. מישהו, אני, שלא שייך למארג הקהילתי הצפוף הזה, עונה על הזובור שהוא חוטף (בצחוק, מה!). זה מערער את המבנה החברתי של הקולוסיאום שנוצר בכוב"ד. כי הסטטוסים האלו, שהעלו לעמוד הזה, אמורים להישאר דוממים ולספוג כל מה שאלפי אנשים חושבים עליהם, בלי להגיב. לא ייתכן שהחילזון הזה, חסר השריון, שכל הילדים דוקרים במקלות עד מוות, בצחוק, בצחוק, יהפוך פתאום מחפץ דומם לבן אנוש עם דעות וקולות שלא מסכים להתעללות שהוא עובר. הוא מתמרד! זהו. חוק הקולוסיאום, שמשתתפיו מקבלים את כוחם מהידיעה ש-400,000 איש ויותר מנויים על העמוד, הופר. הם זה העולם, הם הרבים והם הצודקים והם המנצחים לפיכך. לא ייתכן שכל כך הרבה אנשים יטעו, נכון? אז זהו, שכן. אפשרי גם אפשרי. כוב"ד הוא בעצם ההפך הגמור של חוכמת ההמונים. תחושת האומניפוטנציה נסדקת.

כתבת משהו טיפשי לדעת האורקל=כוב"ד? סתום תפה. ברגע שהחפץ הדומם הזה, הסטטוס שהועלה לזירה, פוצה פה, ההמון מסרב להשלים עם כך. החפץ הזה עוד עלול לחלוק על הבחירה בו כשק החבטות הרגעי, ואז אנה אנו באים?

מה פתאום היא עונה בכלל? מה היא חושפת את עצמה? שתשב בשקט ותתבייש! מה היא פותחת את הפה אחרי שהראינו לה כמה היא טיפשה ומגוחכת!

הריטואל הוא כזה: מישהו כתב משהו שנראה לנו אידיוטי לגמרי, נעמיד אותו במעגל (בטח שלא בשמו, אנחנו הגונים!), כולנו נצחק עליו ונראה כמה אנחנו שנונים ומבינים יותר טוב ממנו מה זה "אינטרנט" "מוזיקה", "שזאם", "מה פתאום טייפ, מה, היא ב-86'?" או כל דבר אחר. כמה הוא טיפש, זקן, לא בעניינים להבדיל מאיתנו, הסופר-מעודכנים מלשלשי הממים. נתחרה אחד בשני מי יכתוב משהו יותר מצחיק ושנון על הטיפשות שבתיאור מקצב וכו'.

העובדות לא מזיזות לאיש. השיר נמצא לפי התיאור? לא רלוונטי!

והנה אפקט הבומרנג במלוא הדרו: ההעלאה האווילית של הסטטוס התמים שזכה לאהבה רבה בקהילה הקטנה והדו לאומית של יפו הופכת את כל המשתתפים במשחק (כותבי כוב"ד, נותני הלייקים והמגיבים) לשוטי הכפר. אבל הרעיון שקהילה שלמה מוכיחה שכולה צאצאי קרבת משפחה צפופה מדי הוא בלתי נתפס מבחינתה. עוצמת הקהילה נבנית מהמספר הרב של הפרטים שמרכיבים אותה ומתחושת העליונות האדירה שהתפתחה אצלם בזכות יכולתם לצחוק על הטיפשים מהם לכאורה כשהכל מהדהד במאסות הקוראים.

כל הסאגה הזו צריכה מעתה להיות ההגדרה למילה אירוניה.

אז כאמור הגבתי שם בשמי, חשפתי את קלוני ובכך "עברתי את גבול הטעם הטוב" (שם, שם). רגע, קודם תייגתי אותם בסטטוסים שכתבתי בפייסבוק. אח"כ כתבתי בעמוד הקלון תגובה קצרה עם קישור לסטטוס המקורי שלי בו נחשף גם השיר שנמצא. ואז הגבתי ישירות ובתקיפות, כן, בישירות ובתקיפות, לתגובות המיזוגניות והגילניות והרומסות שזכיתי להן.

למשל, מישהו כתב "זו הסיבה שאני לא פותח לאמא שלי פייסבוק" וזכה לעשרות לייקים. אז הסברתי לו נחרצות למה המילים האלו בלתי נסלחות. וכנהלאה. והנה כמה מהכינויים שזכיתי בהם: כולה היה לה בלוג עלוב/ כולה עשתה סרט דוקומנטרי שלא שינה את העולם/ שום דבר שעשתה בעולם החומרי לא רלוונטי כאן/ היא בנאדם בלתי נסבל ולא נחמד בעליל/ בהמה/ כיבדתי את הגיל שלכן/ היא לא יודעת מה זה "הגדרת פרטיות"/ אתן (למי שתמכה בי) שולפות את קלף הפאשיזם (מה?)/ תמכרי את המחשב/ תעזבי את האינטרנט/ לכי למקומות אחרים.

אבל אם לנפות את הכל, האסון הגדול של חיי אליבא דכוב"ד הוא שאני מ-בו-ג-רת. זהו החטא הבלתי נסלח שאין עליו כפרה. מכאן הכל מתדרדר. מכאן חוסר ההבנה שלי באינטרנט, בבדיחות, בממים, בשפה, מכאן הטמטום שלי, לבקש עזרה במציאת שיר בעזרת תיאור מסוים. לא משנה מה אני עושה באינטרנט כל יום כל היום.

אני מציעה לכם, חברים יקרים, לא להתבגר. זה יהפוך אתכם ללא רלוונטיים בקרב מי שהיו יכולים להיות הילדים שלכם, או חלילה, אם ממש התבגרתם, הנכדים. זהו החטא הקדמון. ושום דבר שתעשו בחיים לא יציל אתכם מזה כשבני 22-28 מסבירים לכם מה זה שזאם, מם, או אינטרנט, גם אם המצאתם אותו בעצמכם. ואם אתם זה אתן, כלומר נשים, החטא כבד עוד יותר. אתן הופכות לתינוקות חסרות ישע. אבל אולי הבן הטוב יקנה לכן מחשב ויפתח לכן חשבון בפייסבוק ורק יפקח עליכן שלא תעשו לו בושות כדי שלא יתברר שגם ההורים שלו, טפו, לא עלינו, בני דודים.

"איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?" אוגוסט 2017

אני רואה שלפני חודש ויותר כתבתי ממש ספר פה:) אז החודש אקצר. אמממ.

איפה אפשר לצפות ב"איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?" באוגוסט 2017?

7.8, 20:30, מושב פארן שבערבה. אם אתם מהאזור, צרו קשר ואזמין גם אתכם.

21.8, 17:00, אחוזת בית, רעננה. כנ"ל.

30.8, 08:30, יום היערכות, בי"ס גולדה, נס-ציונה.

להזמנות, בקשות ושאלות פנו אלי: dvoritsh@gmail.com, 052-3512025 או בפייסבוק.

"איפה לילבס ילדת הקרקס ומה קרה בהונולולו?"

תומכי הסרט בכל הפורמטים קיבלו עדכון המתייחס לבחירת המתנות לעתיד לבוא. מי שבטעות לא קיבלו, בבקשה כתבו לי ואתזכר אתכם באשר למעמדכם:).

פרטים נוספים בקרוב!

הסטטוסים הכי הכי שלי מיוני-יולי 2017

  • השבוע פנו אלי כמה אנשים ושאלו היכן אפשר לרכוש את איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?. אז התשובה היא שבקרוב אדפיס עותקים נוספים (כל מה שהיה לי ולThe Third Ear – האוזן השלישית אזל, והייתי צריכה להסדיר את העניין) וכמובן אפשר להזמין אותי עם הסרט לכל מקום ע"פ כדור הארץ. מזוודותיי כבר ארוזות.
  • אני אוהבת לשמוע מאנשים שהכתיבה שלי על קולנוע השפיעה על היחס שלהם לקולנוע או לסרטים מסוימים או לכתיבה על קולנוע. אחד דברים המתגמלים בכל מה שאני עושה זה לשמוע שאני משפיעה על מישהו. זו תחושת התעלות עצומה מבחינתי (הייתי בין היתר מבקרת קולנוע לפני שהתחלתי ליצור סרטים).
    -אני אוהבת לשמוע שהסרטים שלי משפיעים על אנשים, שהם גורמים להם להרגיש או לחשוב או להזדהות. או גם וגם וגם. אני אוהבת לגרום לאנשים טלטלה אמיתית ואני מאושרת שהקולנוע שאני יוצרת מצליח לעשות זאת.
    -אני אוהבת לגלות שיש אנשים שראו את הדרך שלי ליצור קולנוע עצמאי וזה היה התמריץ עבורם ליצור סרט. שני אנשים שדרבנתי אותם ושהקשבתי להם בראשית הדרך נמצאים עכשיו בעיצומה של עשיית סרט תיעודי עצמאי. אלו אנשים שלא עשו קודם לכן קולנוע, אבל מאוד רצו, הדבר בער בעצמותיהם, אבל חסר היה להם הסטרטר.
    -אני שמחה להיות גם סטרטר. בסתיו אפתח סדנת קולנוע תיעודי עצמאי, סדנה קטנה ואינטימית שכותרתה: "איך יוצרים סרט תיעודי עצמאי ככל העולם אומר לך 'לא'". פרטים נוספים אצלי.
  • בלעדי: רשימת ספרי ילדי העולם ע"פ סדר הספרים הנמכרים, מהמקום הראשון עד השמיני, מהיום שיצאה המהדורה המחודשת עד היום.
    מקור: הקיבוץ המאוחד – ספרית פועלים
    1. "נוריקו-סאן הילדה מיפן" גיבורת איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?
    2. "אלה קרי הילדה מלפלנד" כנ"ל 
    3. "סיאה הילדה מאפריקה" גיבורת אפריקה – סיאה מהקילימנג'רו
    4. "לילבס ילדת הקרקס" לכבודה נוצר הסרט איפה לילבס ילדת הקרקס ומה קרה בהונולולו? – ב ק ר ו ב
    5. "דירק הילד מהולנד" מגיבורי אאקוקל"ס
    6. "נואי הילדה מתאילנד"
    7. "גנט הילדה מאתיופיה"
    8. "הרפתקה במדבר" מגיבורי אאקוקל"ס, ואם לא הייתי משנעת אותם ברחבי הארץ, מי יודע כמה היו נחשפים אליהם:)
    כל הספרים האלו יצאו כאמור במהדורה המחודשת של ההוצאה, בעיצוב יפה ומושלם, אבל אני מביאה כאן צילום של המהדורה הראשונה של "לילבס ילדת הקרקס". אם יש אותה למישהו בבית הוא מוזמן לשמור. ואם לא רוצה לשמור, אקנה מכם.
    כדי לצפות בשני הסרטים הראשונים יש לעקוב אחרי הפרסומים שלי פה או להזמין אותי.

  • אין לתאר כמה אני אוהבת להראות את איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? בסינמטק ת"א. המקום הזה ממלא אותי שמחה ואושר ואנרגיות אינסופיות. חזרתי מיום עבודה שם, שני אירועים משמחים וכיפיים. אם לפני שבוע צפו בגני תקווה ארבעה דורות בסרט, הרי שהיום הגיעה מישהי שצופה בסרט בפעם החמישית (!). היא זוכה בפרס הצופה המצטיינת אלא אם פתאום יתברר שיש לה מתחרים. יש? כבר אמרתי לה מה יהיה הפרס שלה. תמיד גם יש שאלה שעדיין לא נשאלתי, והיום ילדה אחת שאלה אותי מה עם החברה של דירק (מ"דירק הילד מהולנד") אז סיפרתי לה:). אני ממש מקווה שאוכל ליצור אירוע פעם בחודש לסרט בסינמטק תל אביב וגם לאפריקה – סיאה מהקילימנג'רו, כי מתברר לי מכל מפגשיי עם אנשים, שרבים כלל לא יודעים על קיומו.
    (צילמה דקלה קידר אתמול בבוקר, בכניסה לסינמטק)

  • היום היה יום הרדיו שלי. בשמונה בבוקר הודיע לי חבר ששמע אותי בגל"צ. הופתעתי מאוד. מדובר בסינקים בווטסאפ ששלחתי ביום שני לקראת השידור בשלישי, פתיחת פסטיבל סרטי הילדים בסינמטק, שלא שודרו במועד. האירוע, השיחה על הטרילוגיה שלי, בסינמטק, היה אתמול:). השידור על כך: היום.
    מיד אחרי הדיווח על גל"צ רכבתי לאולפני רשת ב', לתוכנית "נעם ולוסי" לדבר על הטרילוגיה שלי ועל ההקרנות של איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? בשבת בסינמטק ת"א. זה לפחות מה שחשבתי:) הראיון נדחה משבוע שעבר בגלל האירועים בהר הבית.
    הגעתי לרשת ב', השייכת ל"תאגיד" והתברר לי שאני חלק מפאנל תרבות ילדים בתוכנית של נעם סמל ולוסי איוב. האורחים בפאנל היו קובי מחט ואפרים סידון (שהשתתפו בדיון בטלפון) ובאולפן היינו הקוסם קליוסטרו ואנוכי. אני לא חובבת פופוליטיקות (זה עוד משודר?) ופאנלים, כי לא מתאים לי להידחף כדי ללכוד זמן שידור, אבל המנחים ניסו לנווט בינינו ובאמת השמעתי כמה משפטים ברצף ואופס, נגמר.
  • [הנה הקישור לתוכנית. ענייני (בתאריך 21.7) מתחיל בדקה 22:24 ותם ב-26:07. בסוף יש לי טעות משונה מאוד שלא ברור לי איך נוצרה. מיטיבי הלכת מוזמנים לחשוף אותה:)]
    לקחתי תקסדה וירדתי במעלית עם קליוסטרו שאמר לי "אנחנו בני מזל שאנחנו יכולים לעשות מה שאנחנו אוהבים. יש אולי 1-2% אנשים בעולם שעושים זאת". הסכמתי איתו.
    מה שמעניין פה, וכבר הייתי בקטע הזה, זו העובדה שאף אחד מהסרטים שלי לא ישודר ב"תאגיד". למה? ככה. לא רוצים.
    זה הנוהל: אני מתראיינת על היצירה שלי בגופי שידור שלא רוצים לשדר אותה.
    איך קוראים לפרדוקס הזה?
    לא שווה הפגנה מתחת למשרדי התאגיד? 
  • תם ונשלם הפרויקט המורכב עד מאוד של הקרנת איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?ביפו הדו-לשונית, כשהסרט בהתאם. קהילת יפו שהגיעה לצפות במרכז תרבות מנדל בסרט בחמישה שקלים (ותודה לעת"א) זכתה בפיס וגם אני נהניתי להראות את הסרט חצי ק"מ מהבית שלי.
    ילדים רבים היו היום באירוע, והחכם מכולם (זה שדיבר, ברור שכולם חכמים) שמו אובי. ומהו אובי? האבנט שנלבש מעל קימונו וקייקוגי (חליפת אומנויות הלחימה). אובי ניחש מי ביקרה פה לפני שנתיים ולאן טסה לאחר מכן, ואז אתגרתי אותו בשאלה כמה עלה הסרט, והוא כמעט ניחש, כלומר אמר חצי מהמחיר האמיתי (שהוא חצי מיליון ש').
    גם ביפו היו מי שצפו בסרט בפעם השנייה, והפעם באו עם הילדים ועם החברות. אז תודה לקהילת יפו וליעל ממרכז התרבות שהפיקה את האירוע וגם צילמה את התמונה המעניינת הזו, מזווית שעוד לא ראינו במופעיי עלי במות.

  • הקלישאה המוכרת, תמיד יש פעם ראשונה? אז הנה, היום, בפעם הראשונה, אחרי מאות הקרנות של איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?, אחרי יותר משנתיים וחצי של המסע שלי מים לים הייתה הפסקת חשמל 19 ד' אחרי תחילת הסרט. קפצתי ממקומי בבהלה, עליתי לבמה ודיברתי קצת עם הצופים על החלק הראשון של הסרט עד שכל החשמלים חזרו. כשאמרתי לצופים שזו הפעם הראשונה שזה קורה לי ענו שאצלם בגני תקווה זה שכיח.
    אבל חוץ מזה היה מקסים. זו הייתה הגראנד פיינאלה של הסיבוב שלי במגדלי הים התיכון, שהחל ב-1 במרץ והסתיים היום, ביום החם והמטורף הזה. עשיתי לשם את הדרך בקטנוע, ובגבורה. אבל היה חם, הו, כמה חם. חשתי את האספלט נמס מתחתיי.
    מגדלי גני תקווה זוכים גם בפרס הבית המצטיין, כי היו בו הבוקר די הרבה ילדים – אירוע רב דורי – כמו שאני מציינת בכל פעם שמזמינים אותי עם הסרט ו… משפחת בר-עוז הגיעה בהרכב של ארבעה דורות! כן, ארבעה דורות צפו היום בסרט והתרגשו כדבעי. בצילום: חלק מהבר-עוזים. 

  • בטל-אל היה כיף ביותר, מועדון מלא, אורחים מבחוץ והקרנה נעימה. בדרך כלל אני יושבת באחורי האולם כדי לעקוב אחר הקהל, אחרי הטיית הראש-צוואר שלו, אבל הפעם, בגלל מבנה המועדון ישבתי ממש לפני המסך ומה אגיד, מאוד נהניתי מאיפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? בפעם האלף אולי שאני צופה בו:). מה, באמת אני עשיתי את כל זה והייתי שם? ויואו, הרגע הזה והרגע הזה, וכל החומרים שנשארו בחוץ, מיליוני מחשבות טסטסו לי בראש תוך כדי.
    אחר כך סיפרתי על מסעי ברחבי המדינה עם הסרט, על הגשמת חלומות וכמובן על הטרילוגיה. אני אוהבת כשאנשים שואלים אותי שאלות מאוד ממוקדות וענייניות המראות על התרכזות מוחלטת בסרט והערב מישהו שאל אותי איך נכנסה אסטריד לינדגרן לפרויקט. 
  • ב-8 ביולי חגגתי שנה לפרמיירה שלי "אפריקה! סיאה מהקילימנג'רו" (בצילום: עם מיכל מטוס, נהלת פסטיבל סרטי ילדים בסינמטק ת"א ליר הרול-אפ של הסרט.
  • אחד הפרויקטים המדהימים הקשורים לסרט איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? היה הסדנאות הממושכות לילדי כיתות המחוננים בבית ספר גרץ בת"א, פרויקט שנולד בזכות המחנכת המיתולוגית שלהם דאז, אופירה לויתן. עברתי עם הילדים את כל שלבי העבודה על הסרט, הם ערכו תחקיר מקביל בכיתה וכמובן הוזמנו לפרמיירה ולאחר מכן להקרנה החגיגית שנערכה בקיץ לפני שנתיים. אותן כיתות עקבו גם אחר העבודה על אפריקה – סיאה מהקילימנג'רו והילדים אפילו מופיעים בסצינת הפתיחה של הסרט. אבל נראה לי שגולת הכותרת של הפעילות איתם הייתה ספר מכתבים לנוריקו-סאן. בספר המקורי כתב כל אחד מהם מה חיבר אותו לספר ולסרט, ובחלק השני של העמוד ביקשתי שיכתבו "הידעת?" על ישראל, משהו אישי לגמרי, לא ויקיפדי, שמתחבר לחיים שלהם. הספרים נכרכו בסגנון רטרואי עם פס בד אדום על שדרתם. באקט הירואי ממש הצליחה אופירה להביא לתרגום הספר ליפנית ואז שלחנו אותו לנוריקו ביפן. הספרים נכרכו לילדים שהשתתפו בפרויקט וגם לי יש עותק אחד, היסטורי, מכל מהדורה, עברית ויפנית. 

אם חשבתי שרק כוחות הביטחון וההצלה נמצאים בכוננות, הלילה התברר לי שגם יוצרות קולנוע יכולות להיקרא לדגל. מתברר שהמדריכה של שישה סוכני נסיעות יפנים שהגיעו לסיור לימודי בישראל סיפרה להם על איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?, על הסרט ועל הספר. הם התלהבו וביקשו לצפות בו ולפגוש אותי. אבל מה, הלו"ז שלהם עמוס בטירוף, הם מתים מעייפות ומחר טסים בחזרה ליפן. אחרי אקרובטיקה שלא תיאמן אספתי הלילה, כשעיני כבר חצי עצומות, את ערכת העבודה שלי, כולל אלתורים וכבלים ואצתי לפועה – קפה ומסעדה אשר בשוקפשפשים, עליתי לקומה העליונה, לחדר הפרטי וארגנתי להם חדר הקרנה זוטא, שכלל מחשב ורמקולים ואת הסרט. בגלל קוצר הזמן הראיתי להם רק את החצי שעוסק בנוריקו-סאן והם נגנבו ביותר ואת סיפוריי שמעו כשהם מתורגמים ליפנית ע"י המדריכה והבטיחו לפלס את דרכי ביפן. מילאתי את משימתי בכבוד, משרד התיירות בישראל יכול להיות מרוצה ממני, וחזרתי לסביוני יפו כדי לספר על עלילות הגבורה שלי. בתמונה: הסוכנים והמדריכה

  • עדכון למכירה הפומבית של "גדי וחמורו הקטן", כולל קישור לסיפור שהבאתי בחודש שעבר.
  • "כתבי שאני יותר יפה במציאות", ביקשה רות, הדיירת הכי ותיקה בבית גיל פז כשצילמתי אותה. רות ומש' שרגל הצעירה דרו באותו בניין, דלת ליד דלת ברח' אהרונסון שבפ"ת בסיקסטיז של המאה הקודמת. רות, שהייתה מורה ללשון ולספרות בביה"ס בו למדתי זוכרת הכל. גם את הגננת חביבה ואת המורה בלהה שאותן פגשתי במסעותיי בדיור המוגן. על המורה עטרה שכחתי לשאול אותה.
    רות ציינה שדיברתי בהרצאתי עם קהל צופי איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? בלי שגיאות. הידד. רות זוכרת את הורי עוד לפני שנולדתי! כן כן. ואפילו זכרה שאבא שלי עבד אז במכבסה וגם עזר להם פעם לתקן פנצ'ר, ושהורי באו לבקרם רק פעם אחת אחרי שעברו דירה. תכף תשמעו לאן.
    אני לא השכנה היחידה שרות פגשה היום. אחרי שMichal Binheim, שהייתה איתי בשמו"צ, קראה שאני בבית גיל פז כתבה לי שאחפש את רות, שהייתה שכנה שלהם ברוטשילד. לא מטורף?
    כשרות ניגשה אלי והציגה את עצמה התקשרתי למיכל שדיברה עם רות, שנזכרה לאט לאט גם בשכנה מרוטשילד ואפילו איך הכירה מיכל את אהובה!. רות הפכה לציירת אחרי הפנסיה והייתה לה תערוכה גדולה בבית האבות.
    רות היא גם אמא של עמיקם בלשן, שחמטאי רב אמן, אלוף ישראל 1965. ואת זה אני זכרתי.
    אבל זה עוד לא הכל. גם אמא של רענן שקד ניגשה להגיד לי שלום ושהיא זוכרת אותי מסיפורי רענן וגם שנהנתה מהסרט. אין לתאר או אין לתאר? איך ייתכן שכל חיי עוברים בסך במסע שלי לבני גיל הזהב? מה השיעור שאני צריכה ללמוד?

אנה ריבקין בריק ואחייניתי ימימיקי נולדו באותו יום, 10 ביוני. סיפרתי על כך. אך היומולדת כלומר הבתמצווה (ב"ם) – מדלגת על הסיומת יוש – נחגגה היום ברוב טקס והדר. יש אירועים שיש להם ערך מוסף, ולב"ם של ים יש כזה בגלל נסיבות הולדתה המטלטלות. חוץ מהאירוע המוש (כולל קדירה טבעונית! השארתי צלחת ריקה!) ועתיר השמחה, שהיה גם צנוע ומעודן – לא הלך רוח שנפוץ בימינו, כשילדות יוצאות מצדפות ומגיעות בשמלות מעצבים, תסרוקות כדרלעומר ונעלי עקב כשסטטיק ובן או משהו מגיעים להנעים זמירות – שמחתי כשאנשיםניגשו אלי, הדודה המשונה שמגיעה רכובה על קטנוע בבגדי שרד (בטח), וסיפרו לי על אהבתם לאיפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?. איריס, חברה של אמא של ים, סיפרה לי איך התרגשה לצפות בו כי נוריקו היה הספר האהוב עליה בו הייתה קוראת בכל פעם שבאה לבית סבתה בערד והודתה לי ממושכות וביקשה לצפות בו שוב. זה מאוד משמח ומרגש אותי עדיין, שנתיים וחצי אחרי שהסרט יצא, שמספרים לי שהרעיד כל כך הרבה מיתרים אצל כך כך הרבה אנשים ונשאר חרוט וחקוק בלבם. ע', חבר של אחי, סיפר שהוא עוקב אחרי בקפידה וסימן אצבע למעלה ובנדוד שלי ורעייתו סיפרו גם הם שצפו בסרט. מכאן שהכל מתחבר לשורה הראשונה של סטטוס זה. ים ואנה, אנה וים. וזה המקום להזכיר שחודש יולי עתיר באירועי הסרטים. קישורים ותזכורות בתגובה הראשונה. בצילום: סיום המצגת של אבא של ים המברך את בתו ומציין שזו התמונה שהוא הכי אוהב. נחשו מי צילמה?

יואו, איזה חודש היה לי! אני בהלם.

להזמנות, בקשות ושאלות פנו אלי בבקשה: dvoritsh@gmail.com, 052-3512025 או בפייסבוק.

איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? וגם אפריקה! סיאה מהקילימנג'רו ביולי 2017

החופשה הגדולה מתחילה ואני ממשיכה בעבודה עם הסרטים הישנים ועל הסרט החדש. הפוסט המאוד ארוך הזה כולל כל מיני היילייטים שלי מפייסבוק (עיר הנצח, ארני דרוק, המורה של אחי, שגריר טנזניה בישראל, "גדי וחמורו הקטן", פגישה עם הממסד, שמש נצחית בראש צלול) וגם רשימת ההקרנות והאירועים שלי עם הסרטים הצפויה ביולי 2017:

תוכנית יולי

1 ביולי, 19:30, "אפריקה! סיאה מהקילימנג'רו" בגבעתיים. זוהי לא סתם הקרנה של הסרט אלא גם מסיבת גיוס ל"איפה לילבס ילדת הקרקס ומה קרה בהונולולו?". המעוניינים להגיע כתבו לי כדי לקבל את פרטי המקום.

3 ביולי, 18:00, "איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?", מגדלי הים התיכון נורדיה. קרובי משפחה של הדיירים מכל הגילים מוזמנים להגיע.

11 ביולי, 19:00, "איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?" ביישוב טל-אל שבחבל משגב.

15.7, 11:00, "איפה אלה קרי…", מגדלי…., גני תקווה

17.7, 17:00, "איפה אלה קרי…" ביפו! סופסוף במקום מושבי ולעניי עירי. זה יקרה ב"מרכז תרבות מנדל", רח' התקומה 1, ולעותק המוקרן יהיו כתוביות בעברית ובערבית! מה תגידו על זה?

20.7, 10:00, אירוע רב רושם בסינמטק תל אביב במסגרת פסטיבל סרטי ילדים ונוער:

סרט המשך יבוא… איך יוצרים טרילוגיית סרטים לכל המשפחה?

דבורית שרגל יצאה למסע קולנועי בעקבות גיבורי ילדותה מהספרים המצולמים: אלה קרי מלפלנד, נוריקו-סאן מיפן וסיאה מהקילימנג'רו. עכשיו היא עובדת על סרטה השלישי: "איפה לילבס ילדת הקרקס ומה קרה בהונולולו?"

במפגש ישולבו קטעים קצרים משני הסרטים הראשונים והפתעה. לגילאי 9 עד 99

22.7, 12:00 ו-15:45, "איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?" בסינמטק ת"א, כשהפסטיבל מארח.

 

הסטטוסים הכי הכי שלי

והנה, כדרכי בקודש, כמה מהסטטוסים הרלוונטיים לענייני הקולנוע שלי כפי שהתפרסמו בפייסבוק בחודש החולף, יוני 2017.

– נגעתי בנצח. הצלחתי לעצור את הזמן. ידעתי שבסוף אצליח. ביקוריי בבתי הדיור המוגן מפגישים אותי עם פיסות מעברי, ואני תוהה מה היקום מסמן לי בכך (בקישור: הביקורים הקודמים והמפגשים המהממים). בקיצור, חזרתי ממגדלי הים התיכון ברמה"ש הנמצאים ברחוב הנצח.
אם מישהו היה קורא את זה בתסריט מיד היה פוסל את השם על עודף סימבוליזם. אבל החיים סימבוליים באבוה. מול המגדלים נמצא פארק רמה"ש, מקום די עצום ויפה שלא ידעתי על קיומו ומשמאל נמצא המוסד שבתמונה. בחיי. מחלקת הארט מובטלת.
הדיירים החביבים צפו באיפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? נהנו והודו לי, אחת מהן, דוברת סאמית, סיפרה שהייתה עם משפחתה בלפלנד כשבתה הייתה פעוטה ובגן שעשועים פגשו את אלה קרי הילדה. בחיי.
אחרת סיפרה שהיא הגיסה של טוביה ריבנר ושלאה גולדברג מאוד מעורבת במשפחתם ואמרתי ודאי, "אולי רק ציפורי מסע", חלופת המכתבים בין השניים נמצא על שולחני הרי! (ערך אהובי ד"ר גדעון טיקוצקי).
ואז הגיע מישהו, בנשל דיירת, ושאל אם אני זוכרת אותו. לא זכרתי בהתחלה, אבל הוא סיפר על אבא שלי ועל הבית בו גרתי ושהיינו פעם בסרט ביחד, הייתי בת 18 ונעלתי כפכפי עץ והיה לי פוני. אמרתי לו, דיייי, גם היום יש לי כפכפי עץ ופוני! אז הצלחתי לעצור את הזמן או לא?
מי אמר שהנצח הוא רק אפר ואבק? הוא פוני, כפכפי עץ ודייט בגיל 18
 –
שנה אחרי שהצעתי זאת בסרטי אפריקה – סיאה מהקילימנג'רו, טנזניה שולחת שגריר לישראל, לראשונה מאז קום המדינה. השגריר, דאודי ג'וב מסימה, יקבל את כתב האמנתו מהנשיא היום. החלק המצער הוא שלא האישה שהצעתי בסרט זכתה לשגרר פה. לא נורא, אחמיא לעצמי על החזון וראיית הנולד. את הסרט אפשר לראות ב-1 ביולי בגבעתיים. נראה לי שאזמין את כבוד השגריר להקרנה. ההרשמה פה או אצל Ady Barill
עדכון מקבלת כתב ההאמנה אתמול: השגריר מסימה חבש כיפה ובירך "שהחיינו" והנשיא הישראלי התרגש.
גדיוחמורו
גדיוחמורו2
אספן האמנות הדגול ארני דרוק הלך לעולמו ב-9.4.17 בקול דממה דקה. לא מצאתי מילה על כך ברשת, למעט מודעה באתר "אבלים".
לארני ולרעייתו נחמי התוודעתי כשעבדתי על איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?. דרוק היה, בין היתר, בעליו הגאים של הספרון "גדי וחמורו הקטן", שצולם בקיבוץ אפיקים ע"י אנה ריבקין-בריק ונכתב ע"י לאה גולדברג.
גולדברג הייתה ידידה קרובה של הקיבוצניק יוסף אופין, אותו פגשה בחצר כנרת זמן קצר אחרי שעלתה לישראל מליטא ב-1935. הוא הכיר כמה משיריה וכך נרקם הקשר. כנראה גם מאחר שהיה הליטאי היחיד בקבוצת נצ"ח (שמו"צניקים יוצאי בריה"מ) בה הייתה מעורבת. כ-25 שנים לאחר מכן, באפיקים, השתיים צילמו וכתבו את הספר על בנו של אופין, מולי (שמואל). בספר השתתפו עוד כמה מילדי הקיבוץ, ביניהם גינת בסוק-יצחקי. בסיפור, גדי וחמורו יוצאים לטיול בשבילי הקיבוץ, החמור נעלם וגדי יוצא למסע חיפושים: הוא מבקר ביישובים סמוכים, בכפר ערבי, נפגש עם רועה-צאן, מאבד את דרכו ולפנות ערב נרדם תחת אקליפטוס. הוריו פונים לתחנת המשטרה בעפולה (בהמשך גרסה קצת שונה) ויוצאים לחפש אחריו. עם בוקר מוצא אחד מחברי הקיבוץ את גדי על הכביש הסמוך לכנרת, מחזירו לקיבוץ, שם גדי מתקבל בשמחה ומגלה שהחמור חזר לאפיקים.
וכך סיפר מולי אופין על חוויותיו מהצילומים לעלון קיבוץ אפיקים:
"…אמרו לי בבית שהנה עומדת לבקר אותנו ידידה מחוץ לארץ והיא צלמת. היא רוצה לצלם אותי בכול מיני פעילויות בחצר אפיקים ובחוץ… והנה הצלמת הגיעה. היא לנה בדירת הורי יחד איתם כשהיא עמוסה בציוד רב. ומכאן התחילו ימי צילומים עם האתון בפינת החי, עם גינת יצחקי כחברתי ששומעת ממני שאבד לי החמור. עם ישה אלישדה כנהג טנדר שלוקח אותי לחפש את החמור. ועם רועה ערבי (שהיה בעיני שיא הפחד) שחשבתי שראיתי אצלו את החמור. וביקור בתחנת משטרת טבריה שהיה חוויה לא פחות מפחידה, ששם ביקשתי עזרה בחיפוש החמור. צולמו מאות צילומים (של פעם) שהיה צריך לפתח בחדרי חושך ולהעביר לנייר מיוחד ולאט לאט סופר לי הסיפור שבו אני מככב. ועדיין לא גילו לי מי זאת הצלמת שהייתה פשוט מדהימה בפשטות ובסבלנות. עבר זמן רב מאז הסתיימו הצילומים… ורק לאחר כשנתיים לאחר הצילומים הגיעה לביתנו 'אורות קטנים'… ובחוברת הופיע סיפורון קצר על הילד מאפיקים שאיבד חמורו…. ואז סיפרה לי אמא… שהשותף השבדי של אנה החליט שדמותי בעיניו לא משקפת את הצבר הישראלי שאותו דמיין. כך חלפה לה תהילת עולם ולא זכיתי להיות מולי הילד מאפיקים בישראל. קשרינו המשפחתיים עם אנה, לאה ורבים וטובים נמשכו לאורך כל השנים".
הספר לא יצא לאור לבסוף כי הוצאת הספרים השבדית סברה שהסיפור והנוף לא ייחודיים לישראל. אנה ולאה וגם משפחת אופין ושאר הילדים המצולמים התבאסו קשות.
הנה התמונות שהתפרסמו ב"אורות קטנים" ("כתב עת לילדי הגולה" שערכה גולדברג והוציאה הסוכנות).
הספרון הכרוך (בצילום), מעין הדמיה לדפוס, קרטון+תמונות זעירות, שהיה שייך למשפחת אופין נמכר לדרוק, שהיו לו (בין היתר) 38 ספרים של גולדברג. בחורף 2013 נפגשתי עם דרוק בביתו שביפו כדי לצפות בפלא ולצלם את הספרון וכמה חודשים לאחר מכן החליט דרוק למכור את כל האוסף העצום והיקר שלו במכירה פומבית בגלריה קדם ואכן הספרון נמכר לבסוף ב-$2,952.
אבל זה לא הסוף. כעת הספרון שוב מוצע למכירה בגלריה קדם.
המחיר ההתחלתי הוא 1,000$. אם מי מכם רוצה את הנכס (הספרון כבר הוצג בתערוכה ב-2010), אז קדימה, קרצפו את הארנקים.
ארני התראיין בפעם האחרונה והראשונה לדנה גילרמן ב"כלכליסט" ב-2013 (שווה מאוד לקרוא) וסיפר על השינויים שעשה בחייו ומדוע החליט להיפטר מהאוסף:
"…המחשבה למכור את האוסף נולדה אצל דרוק לפני כשנתיים, לאחר שראה מה עלה בגורל אוסף עמי בראון, מהאוספים המרכזיים בישראל שאחרי מות בראון הגיע לבית המכירות תירוש. …'אמרתי לעצמי שאני לא רוצה להשאיר את זה לילדים ולנחמי אשתי, כי הם לא יכולים לטפל בזה, וצריך לטפל בזה. אני רוצה שהמכירה תתקיים כשאני עדיין חי ויודע מה הערך של כל הדברים ומה חשיבותם'…
…'התייאשתי מכל הבלגנים שלי. הגעתי לאיזה שלב בחיים שבו לא התייחסתי לשום דבר פרט לאוספים ולמשפחה, ולפעמים המשפחה הייתה בעדיפות נמוכה יותר. ואז הבריאות שלי נתנה לי סימן שאני צריך לשנות כיוון. לפני עשר שנים חטפתי התקף לב במטוס לניו יורק, ולפני כמה חודשים קיבלתי התראה נוספת כשהגעתי לאיכילוב עם מיחושים בלב. הלכתי לדיאטנית ובשלושת החודשים האחרונים רזיתי 12 ק"ג. בלי מוצרי חלב, בלי בשר, פעם בשבוע חזה עוף, שלוש פעמים דג, ירקות – זהו, אלה החיים החדשים, עם כמה אגוזים בצד. הדם שלי חזר להיות נקי ובריא, הרופאים אמרו שהם לא ראו דבר כזה. ואז אמרתי לעצמי: כמו שעשיתי דיאטה בכוח הרצון, גם לא להיות אספן זה בכוח הרצון״.
אבל כוח הרצון הזה לא הספיק ודרוק, אספן אמנות דגול ובעיקר מענטש, הלך לעולמו באפריל השנה, בגיל 67. יהיה זכרו ברוך.
 –
הרעיון לייצר סדנת קולנוע תיעודי עצמאי ששמה:

איך ליצור סרט תיעודי עצמאי כשכולם אומרים לך "לא!" (בהמשך לסטטוס הזה ולהצעותיכם) הולך ומתהווה. כמי שמטפסת על אדמות טרשים כבר שבע שנים כמעט (פאאק, איך שהזמן), ובהצלחה, כשמאחורי שלושה סרטים והרביעי בדרך, מציעה לכל מי שרוצה, לכל מי שהדוקו בוער בעצמותיו, סדנה שתעסוק בכך. התפקדו פה למטה אם תרצו להיות חלק ואו כתבו לי dvoritsh@gmail.com ונגבש קבוצה לקראת השנה הקרובה (כלומר, נובמבר וצפונה). כ"כ, הציעו לכל מי שנראה לכם מעוניין. בברכת אומץ ותושייה לכל

עדכון: מסמך נשלח לכל המעוניינים בגוגלדוקס (21.6, 16:00)
רוצים גם? כתבו לי
הייתי בפגישה עם הממסד. כלומר עם שני אנשים שבין היתר מופקדים על כספים שונים ליצירת קולנוע. זו הפעם הראשונה שאני מגיעה למפגש כזה. בכל השנים האחרונות, כשקיבלתי את התשובות השליליות קיללתי בקול או בשקט. הפעם החלטתי ללכת עד הסוף. חייבת לפצח את השיטה.
הייתי מאוד לחוצה, למרות שאני מדברת בפני אנשים למחייתי ועשיתי זאת אינספור פעמים, הפעם זה היה אחרת. ראשית הלכתי לישון עם מועקה. שנית קמתי עם צוואר תפוס. ואני לא מאנשי הצוואר התפוס (אח"כ קובי כתב פה בתגובות: "דבורית קשת עורף"). לא קורה לי. ספרתי את השעות עד הפגישה. קמה מאוד מוקדם הרי. הגעתי, הכל החל בזמן ופתחתי את פי.
סיפרתי את כל הסיפורים שאתם מכירים, הבאתי מובאות ומראי מקום, שתיתי מים, גרוני קצת נשנק, אבל עמדתי בזה, די בסדר אני חושבת. השניים הקשיבו, נראה לי, רוב קשב.
אכן הודו שליוצרים המציעים נושאים בוערים וחשובים (הכל במירכאות לטעמי, כן?) לסרט יותר קל. אמרו עוד דברים שצריכה הייתי לשפר לדעתם והציעו פתרונות לעתיד היותר קרוב והיותר רחוק.
אני לא יודעת אם משהו ישתנה. ייתכן שדיברתי הרבה יותר ממה שהייתי צריכה, גם על נושאים שהשתיקה יפה להם. אבל אחרי שעה וחצי (!) יצאתי משם עם הקלה. שדיברתי. שסיפרתי. שאמרתי. שהצגתי את עצמי ללא כחל ושרק. כמו תמיד, רק בפני אנשים שמעולם לא שמעו אותי.
הצוואר שלי עדיין תפוס. אני מניחה שיעבור זמן עד שכל השרירים ירפו. אני לא יודעת אם משהו דרמטי יקרה בתחום בעתיד. אבל אמרתי כל מה שהיה לי לומר. וזה חשוב.
לפני 109 שנים, 10 ביוני 1908, נולדה אנה (חנה) ריבקין בסוראש שבבלארוס. כשהייתה בת שבע וחצי עברה המשפחה לשבדיה. אנה (משמאל) רצתה להיות פרימה בלרינה, אלא שלא הייתה דקיקה כגבעול. הוסיפו לכך פציעה ברגל ואנה עברה לצד השני של הבמה. מצלמה שקיבלה במתנה מאבא שינתה את חייה, את חייהם של מאות אלפים ואת חיי.
היום לפני 12 שנים, 10 ביוני 2005, נולדה פה פעוטה פעוטתית במיוחד, עיניה כים. ימימיקי אחייניתי, הידועה בכינוי אחיינית-הפלא. ימימיקי, המקדישה את כל עתותיה להתעמלות אמנותית, שינתה, ביום שנולדה, את חיי הסובבים אותה ובקרוב את העולם כולו:)
יומולדת שמח!
פוערים פה? גם אני!
נכנסת לדיור מוגן מגדלי הים התיכון בצומת סביון. עוצרת אותי הגברת המושלמת שבתמונה ואומרת לי "שלום דבורית, זוכרת אותי? אני עטרה, המורה של שי". לא זכרתי. בכ"ז, זו לא הגננת שלי חביבה או המורה שלי בלהה שגם אותן פגשתי בסבב הדיורים המוגנים המרגש (בקישור).
אבל איך זכרת שאני אחות של שי? נדהמתי. "מה זאת אומרת", אמרה, "אני זוכרת את שי ואת אופיר (חבר שלו) ואת **, הם היו שלישיה. שי ואופיר היו משהו-משהו, ו** קצת פחות, אבל כשנתתי ציונים נתתי גם לו אותו ציון כמו לשי ולאופיר כדי לתמרץ אותו והסברתי להורים". פעם לא תייגו מיד את הילד אלא חשבו איך לדרבן אותו.
עטרה "עוד שנתיים בת 90" ועד לפני חצי שנה נהגה ברכבה. רק לאחר שעברה החלפת מַסְתֵּם נלקח ממנה הרשיון לצערה. שאלתי אותה מה הסוד שלה לזיכרון פנומנלי שכזה, מה היא אוכלת, מה היא עושה. אמרה לי שאינה אוכלת שום דבר מיוחד אבל פותרת תשבצים ומשחקת ברידג' וגם מארגנת את הבינגו פעם בשבועיים. שש שנים הייתה בוועדת תרבות במגדלים. הסוד הוא, היא אומרת, זה להיות פעילה.
אבל באתי בעצם כדי להראות את איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? וההתלהבות הייתה גדולה. בתשובה לשאלה פרטנית עניתי שאין לי הסבר למה הסרט לא שודר ביס דוקו. רק אלוהים יודעת, חרקתי שיניים. בסוף עטרה סיפרה לכולם שהיא מאוד התרגשה לראות לאן הגיעה הילדה השקטה אותה היא זוכרת בכיתה ו' (אני).
עד כאן דיווחנו להערב מצומת סביון. להתראות להתראות והלוואי על כולנו אמן ואמן

13 שנים ליציאת* שמש נצחית בראש צלול, אחד הסרטים שטלטלו את חיי, שחתכו אותי לפיסות פיסות וגרמו לי להסתכל על כל אחת מהן במיקרוסקופ אלקטרוני. עדיין יש לי את הפוסטר בבית. ממוסגר. לרגל המאורע אזרתי עוז וקראתי שוב את הביקורת שכתבתי ב"רייטינג" (הייתי מבקרת קולנוע, זוכרים?) על הסרט. נורא פחדתי שאביך את עצמי אבל זה לא קרה ולכן סרקתי אותה. אם תקראו היטב תראו שיש קו ישיר בין הביקורת הזו לבין הסרטים שלי, שבאותה נקודת זמן לא היו אפילו בגדר ביצית או זרעון בתודעתי. נשבעת.
כל החומרים של "רייטינג" נמצאים על דפי נייר וכך גם מאופסנות כל הביקורות שלי. בשקיקי פלסטיק. אז הנה, הופעת בכורה של הביקורת מגיליון 28.7.2004 (*מציינת את זמן יציאת הסרט לפי הפרמיירה העולמית).

Image (4)

Image (5)

 

מסעה של במאית קולנוע לפסטיבל בקמרון שבאפריקה

אפריל-מאי 2017 היו חודשים מטלטלים במיוחד, אחרי נסיעה בת שבועיים לקמרון שמרכז/מערב אפריקה עם אפריקה! סיאה מהקילימנג'רו, לפסטיבל הקולנוע הבינלאומי במדינה, CAMIFF. "אפריקה!" זכה בפרס הסרט הדוקומנטרי. וזה סרטון הזכייה (הלא ערוך).

שגריר ישראל בקמרון, רן גידור וע. שגריר, נועה שחר. ואני

trophycamiff

פסלון הזכייה של "אפריקה!"

אבל זה היה סיומו של המסע, שהחל ביאונדה הבירה. קמרון מחולקת לשני חלקים מבחינת תרבותית (וגם למעשה גיאוגרפית): החלק הפרנקופוני והחלק האנגלופוני. בין שני החלקים יש מתיחות מתמדת. אדייק: מלחמת תרבות. בתחילת 2017 חלה הסלמה: חלק מזכויותיהם של האנגלופונים (החלוקה היא כמובן בשל שליטתן של שתי המעצמות, בעבר, על המדינה הגדולה) נגזלו: חל איסור על שימוש באנגלית כשפת לימוד בבתיה"ס וכן במערכת המשפט. נערכו הפגנות ומעצרים אלימים רבים. חלק מהעצורים כלואים עד היום.

כדי להעניש את "המורדים" האנגלופונים הוריד הנשיא, פול בייה, את מתג האינטרנט לשלושה חודשים. וזאת, מאחר שהאינטרנט הוא בחסות הממשלה. בייה מכהן מ-1982, באופן מפתיע זוכה בבחירות בכל פעם ואין לו שום כוונה להיפרד מתפקידו. אומנם, אחרי לחץ מהעולם האינטרנט הוחזר, אבל קמרון לא חזרה לעצמה והבעיות השונות והקשות לא נפתרו.

מאחר שיאונדה, הבירה, היא פרנקופונית יצרנו, בזכות שגרירות ישראל, עותק של הסרט בצרפתית, וכך התקיימו שתי הקרנות חביבות ביאונדה, הבירה, עוד לפני שהמשכתי משם לפסטיבל בבויה: האחת במוסד אקדמי והשנייה במעין מרכז תרבות חדש. בכל המקומות נערכו מסיבות עיתונאים. היה מעניין לראות את תגובות האפריקאים למסעה המשונה של אישה אחת (אני) לאפריקה, בעקבות גיבורת ספר ילדים מ-1958 או להסביר להם את המשפט (מהסרט) "ישראל שיווקה את אפריקה לאפריקאים". אחד ממשפטי הקריינות שלי, שלא חשבתי איך יתקבלו באפריקה. סרטים תיעודיים זה לא חיזיון נפוץ בקמרון, כך שצופיי התקשו להבין למה אני מעדיפה קולנוע תיעודי ע"פ עלילתי, עם שחקנים.

המחזה שהכי זעזע אותי אלו האלפים הרוכבים על דוג"ל בלי קסדות. מחזות שראיתי לא פעם על קטנועים: אמא, אבא וארבעה ילדים דחוסים יחדיו על הכלי האומלל. איש מהם לא חובש קסדה. דווקא את המשפחות האלו שכה רציתי לצלם לא הספקתי. לכן אסתפק בסתם שלישיית רוכבים או בזוג.

קמרון היא מדינה ענייה. ענייה מאוד. השכר החודשי הממוצע הוא כ-50-60 דולרים. אין קמרונים שגוועים מרעב ברחובות כי זו מדינה ירוקה מאוד ופורייה והמזון (ירקות, פירות) מאוד זול.

אבל את כל השאר, אין ידם של האזרחים משגת לרכוש. כמו רוב, או כל מדינות אפריקה, השחיתות בקמרון משגשגת. "כולם גונבים", אמר לי מישהו וזה ידוע, אין שום דרך אחרת לשרוד.

מצד שני, אמר לי מרואיין אחר, אלכס פאוורס, המקום היחיד בעולם כעת לעשות כסף, אבל ממש, הוא אפריקה. הסיבה, לדעתו, לכך שאפריקה ענייה היא שרק 0.1 אחוז מההון בעולם מגיע לאפריקה. הוא עצמו בהחלט עושה שם כסף, אבל במקביל מנסה לעשות ככל יכולתו למען כלכלת המדינה. נחשו מה מוצאו? יהודי אמריקאי. לדבריו, הסיבה שאפריקה לא משגשגת היא שאין שם מספיק יהודים וישראלים. לגרסתו, כל מקום שאנחנו מגיעים אליו, פורח (וזה בגלל השכל והחריצות).

גרסה אחרת לסיבה לעוניה של אפריקה אמר לי מרואיין אחר, מנהל פסטיבל הקולנוע, גילברט אבוט: הבריטים והצרפתים, ששלטו בעבר בקמרון, הם אלו האחראים לכך שהמדינה נשארת בעונייה. טביעות הידיים של המדינות, בכל התחומים הכלכליים, ניכרות. למעשה, הבריטים והצרפתים לא ממש עזבו את קמרון.

מה שכן, הגרמנים, למרות שפשעו נוראות (גם) באפריקה וטבחו בעשרות אלפים (ר' מרד המאג'י-מאג'י בטנזניה), זוכים שם להכרת תודה מאחר שהקימו תשתיות לרוב (תחילת המאה העשרים), והכבישים הטובים שבנו עדיין משרתים את המדינה.

תעשיית הקולנוע נמצאת בתחילת דרכה. רוב היוצרים לא מצליחים להרוויח הרבה, גם אם הסרטים שלהם מצליחים, בגלל הפיראטיות. בבויה (Buea), העיר בה נערך הפסטיבל יש רק בית קולנוע אחד הנמצא במול נטוש. באולם הקטן הזה נערכו הקרנות הסרטים. אבל לא לקהל הרחב, אלא לאורחי הפסטיבל ולשופטיו. נכון ששר התרבות הודיע במהלך הפסטיבל שבכוונתו להזרים משאבים לתעשיית הקולנוע ולסייע בהקמת בתי קולנוע. כך גם מושל האזור אותו ביקרנו (בצילום הקבוצתי). והנה גם פאוורס, היהודי המשקיען, בראיון על מיזם קולנוע חדש, פיי פר ויו (אפריקה! יהיה חלק ממנו).

אורחי הפסטיבל ומנהלו עם מושל המחוז הדרומערבי בבויה, ברנרד אוקליה בילאי

אגב, התשובה לשאלה מה עושים ישראלים בקמרון היא: מאמנים את יחידת הצבא, ביר (BIR), הנלחמת בבוקו חראם. זוהי יוזמה פרטית (יש טענה באזור שמותו של אל"מ מיל. אבי סיון שם בתאונת מסוק לא הייתה, אאאמ, ממש תאונה).

התיירות מישראל לקמרון כמעט ולא קיימת. זה הזמן להסתער:).

אני יש לי כוונות אחרות: לביים את הדוקו הבא שלי בקמרון. וזה אחרי שנשיק, בשעט"מ את איפה לילבס ילדת הקרקס ומה קרה בהונולולו.

איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? ביוני 2017

3 הקרנות פרטיות של איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? צפויות ביוני. אני יכולה להביא איתי אורח-שניים-שלושה אם זה מתאים למי מכם.

7.6 מגדלי הים התיכון אור יהודה
15.6 מגדלי הים התיכון רמה"ש
19.6 מגדלי הים התיכון כפר סבא
26.6 בית גיל פז כפר סבא
28.6 מגדלי הים התיכון בת ים
אפשר להזמין אותי להראות את איפה אלה קרי וכן את אפריקה! בכל מקום. יודעים איפה למצוא אותי. כן? 052-3512025, dvoritsh@gmail.com

איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? ואפריקה! סיאה מהקילימנג'רו במאי 2017

קונגלומרט הקולנוע שלי:

מימון 
ב-4.4 הסתיים מימון ההמון ל"איפה לילבס ילדת הקרקס ומה קרה בהונולולו?" בג'אמפסטארטר, אבל כמו שכבר הזכרתי, הפעם זהו מבצע מימון שהחל למעשה באוקטובר 2016, ויימשך ככל שירצו צופיי וקוראיי בכך. כלומר: אין דד ליין.

למעשה אני מייצרת מודל כלכלי אחר שיאפשר לי ליצור קולנוע עצמאי.
1. חלק ניכר מהסכומים שאני מרוויחה לפרנסתי אני משקיעה , באופן רציף, בסרט העתידי עליו אני עובדת בזמן נתון. זהו ההון העצמי, לא גבוה, אבל כך גם עליות הפקת הסרטים שלי (הכל באופן יחסי, כן?).
מאחר שאני עושה חלק גדול מהתפקידים בעצמי אני חוסכת מאוד בעלויות ובמנגנוני הפקה.

2. צפית בסרט אחד וברצונך להביע את הערכך ותמיכתך? אחלה? צפית בשני? כנ"ל. את זה אפשר לעשות ישירות דרך חשבון הבנק שלי בכל דרך שתיבחר.
דרך  נוספת: מסיבת גיוס. יוצרים אירוע (בכל סדר גודל שהוא, אפשר גם עשרה אנשים) בבית (או במקום גדול יותר), מספיק מסך טלוויזיה גדול וחיבור למחשב. אני מגיעה עם אחד הסרטים ומקרינה אותם ומשוחחת עם הנוכחים על קולנוע עצמאי, על עבודתי כיוצרת קולנוע עצמאית, על העבר, ההוה והעתיד.
הצופים משלמים על האירוע/תומכים בסרט העתידי כראות עיניהם.

לוח הקרנות מאי 2017

11 במאי, 19:00, אירוע פרטי. "איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?"
16 במאי, 08:00, בי"ס מיכה רייכר ראשל"צ. "איפה אלה קרי…"

17 במאי, חוג בית, חולון, "איפה אלה קרי…"

28 במאי, 16:30, מכון ויצמן, אולם ויקס, "איפה אלה קרי…".
זהו אירוע לעובדי המכון, אבל גם אחרים יכולים להגיע.

—————-
29 במאי, 20:00, ספריית כפר סבא, "אפריקה! סיאה מהקילימנג'רו"

רוצים גם, בכל מקום בארץ ולכל קהל? בבקשה.

dvoritsh@gmail.com

052-3512025

מימון המון ל"איפה לילבס ילדת הקרקס ומה קרה למוקיהנה?" גרנד פינאלה

בחצות יסתיים מימון ההמון ל"איפה לילבס ילדת הקרקס ומה קרה בהונולולו?".
זה היה מבצע מסובך במיוחד (המימון השלישי שאני עורכת), ואני אנתח אותו בקרוב, לכשיסתיים. עשיתי כאן כמה מהלכים שונים מאלו שעשיתי בגיוסים הקודמים ואני למדה שזה סיפור מעניין מאוד, מימון ההמון, וגם שהשוק, כמו עוד כמה גורמים, השתנו פלאים בשלוש השנים האחרונות: בי, בתעשייה הכבר לא כל כך זעירה הזו, בדרך שבה אני רואה מימון המון ומתייחסת אליו ובסביבה. אפילו בסביבת מעגלי התמיכה שלי.
אני מצרפת גם לפה את העדכון שקיבלו כל תומכי הסרט היום. אז אם אתם גם נמנים על התומכים וגם מנויים על הבלוג, עימכם הסליחה. תסתפקו בפסקה הראשונה וחכו לעתיד. לכל השאר, וגם למבקרים אקראיים, הנה:

הלילה בחצות (4.4.17) יסתיים מבצע הגיוס ל"איפה לילבס ילדת הקרקס ומה קרה בהונולולו?".
אם יש עוד משהו שתוכלו לעשות כדי לקדמו ככל האפשר, אשמח ביותר. למשל: להציע לחברים, מכרים ושות' לתמוך בסרט.
זהו מימון גמיש ובכל מקרה אקבל את הסכום שייאסף עד אז, כך שאל דאגה במישור זה.
לאחר מכן אמשיך במסע הגיוס כפי שעשיתי קודם לכן.
פרטים בהמשך.

*עדכון, 5.4, 8:35, סיום המימון וניתוחו
תמו ונשלמו 44 ימי גיוס לאיפה לילבס ילדת הקרקס ומה קרה בהונולולו? עם 42,885 ש'. אל דאגה, אקבל את הכסף. זהו גיוס גמיש.
קיוויתי להגיע ליעד, 100,00 ש', אבל ידעתי שזה יהיה קשה מאוד הפעם מכמה סיבות:
1. התחלתי באוק' האחרון בגיוס מוקדם וגייסתי בו כ-40,000 ש'.
2. אולי הגיוסים היו צפופים מדי: שלושה בקצת פחות משלוש שנים.
3. לא נתרמו, כמו בגיוס אפריקה – סיאה מהקילימנג'רו, 50,000 ש', ע"י אדם אחד. אבל היה מספיק ודי רוחב לב של אדם אחד גם פה. נשבעת.
4. המימונים ההמוניים מתרבים והולכים והתחרות קשה.
55. לא יכולתי לשלם שקל אחד על פרסום בפייסבוק, וגם לא לאף אחת מהחברות המקדמות מימונים.
66. יש לי קווים אדומים: מה אני מוכנה לעשות למען גיוס, והם קשורים ברמת הניג'וס והנדנוד. פניתי לכל תומכי איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? ואפריקה – סיאה מהקילימנג'רו במייל אחד בלבד בתחילת הגיוס. זהו.
לא פניתי אישית לחברים בפייסבוק, רק פרסמתי סטטוסים.
יש כל מיני כללים והוראות והצעות של החברות דוחפות המימונים מה לעשות, אבל אני לא רציתי. אני לא רוצה לעשות לאחרים מה שאני שונאת. בדיוק כמו בפתגם.
7. לא מעט (ר' גם ס' 3) העדיפו לקדם את הסרט ישירות דרכי ולא דרך האתר.
וכך, עם כל העקרונות שלי, היעדר תשתית שיווקית כלכלית ומסיבות הגיוס שהמצאתי (ערכתי שתיים, הלוואי והיו עשר), הגעתי לסכום ברוטו של כ-84,000 ש' (יש בגיוס הגמיש עמלה גבוהה, וכמובן מע"מ ומס כתמיד).
-מחצית מהסכום כבר הוצאתי מזמן, על העבודה השוטפת, וכל מה שאקבל בימים הקרובים יוקדש לשלבים הבאים ביצירת הסרט. לכל הסכום הזה הוסיפו עוד כמה עשרות אלפי שקלים שהשקעתי אני מעבודתי השוטפת: הקרנות הסרטים.
זה לא סכום מספיק ליצירת סרט, ולכן אקח (כלומר אקבל בנדיבות שגם היא חסרת תקדים) סוג של הלוואות נוחות מאוד לטווח ארוך מאוד.
-והכי חשוב!: אפשר להמשיך לתמוך באיפה לילבס ילדת הקרקס ומה קרה בהונולולו? ישירות דרכי, דרך חשבון הבנק שלי, בצ'קים, בפייפל, מה שמתאים לכם. אני חושבת שהרעיון של גיוס ארוך טווח הוא מצוין.
-ואפשר גם לארגן מסיבות גיוס וסתם הקרנות רגילות של הסרטים. מחכה לכם.
תודה עד השמיים (ככתוב) לכל 222 תומכי הסרט בג'אמפסטארטר ולכ-70 ומשהו התומכים בשאר הפורמטים. בסה"כ הגעתי לכ-300. הידד. קדימה, ממשיכים.
——

הנה כמה דברים נוספים שעשיתי אני לקידום המימון:
1. ראיון בתוכנית הבוקר של קשת, מצורף למעלה.
2. סטארט-אפ זוטא: מסיבות גיוס.

הנה הראיון:

שתי חברות-רשת שלי הן Hanna Beit Halachmi וAdy Barill. שתיהן נשים שהמילים "רבות פעלים" קטנות עליהן בעשר מידות. וכל אחת, בדרכה השקטה והמופתית, הצליחה, בזמן אפס ובהתגייסות מיידית, בלי להסס שנייה, להרים מסיבת גיוס שלא יכולתי לדמיין מוצלחת ממנה גם בחלומותיי הפרועים ביותר. כל אחת ארגנה בצ'יק את המעגל החברתי-מקצועי שלה והרימה הפקת-על. אין בעולם מספיק מילות תודה עבורן, עבורכן, אבל אלו מעשים שלא אשכח בחיי. מאחלת לכל אחד ואחת מכם חברות כה נאמנות, מוכשרות ומוצלחות, שיכולות להפוך את העולם בלי שתראו טיפת זיעה אחת ניגרת מהן, וכל זה במקוריות, יצירתיות, תחכום ושלוות נפש של נזירות זן.
אחרי מסיבת המאה בגבעתיים לפני שבוע התייצבנו היום למסיבה ברעננה (שתי המסיבות בצילומים).
הנשים הכי שוות ever (וגבר אחד שהציל את כבוד בני מינו) הגיעו הערב לצפות באיפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?ולסייע בהפקת איפה לילבס ילדת הקרקס ומה קרה בהונולולו?. השמחה הייתה רבה והאושר עז. בצילומים אפשר להבחין בי בתנועות "א-אני כפיי ארימה" האופייניות ובשוות שותות יין נתזים, יין רוזה ורוד כי לא הייתה שמפנייה בטיב טעם ובירה, וטועמות לבנה וחומוס ופיתות מזועתרות שהכינה המארחת, מקשיבות לי וצופות בסרט. היה א"א.

רוצים לארגן מסיבות גיוס? להציע לחברים? קדימה. ממשיכים.


אני מודה לכם עד מאוד.
אמשיך לדווח.
שאלות וכו', אתם יודעים היכן למצוא אותי.
עדכונים יומיים שוטפים בעמוד הפייסבוק שלי.

LOVE
דבורית

ויתקין 10 תל אביב

ברחוב ויתקין 10, בצפון הישן של ת"א עברתי עשרות פעמים בשנתיים האחרונות. רק אתמול שמתי לב למבנה היפה והנטוש. השלט של עת"א עליו הביא אותי לחפור ביסודותיו.
בקליפת אגוז: העירייה, שהנכס שייך לה (תכף אספר איך הגיע לידיה) רוצה להפכו למיזם ציבורי.
כמה מתושבי האזור כבר הביעו התנגדות, אבל לא התארגנה תנועת המונים נגד זה.
אם אני הייתי יושבת בוועדה לשימור מבנים בעת"א הייתי דואגת שהבניין, שכבר היה מיועד להריסה ב-1989 (!) יחזור לתפקודיו המקוריים, אחרי שהמבנה יחוזק וישופץ.

המבנה היפה נבנה בערך בשנים 1947-1950, ע"י יעקב פייטלוביץ (1955-1881, נולד בלודז' שבפולין), מזרחן, חוקר יהדות אתיופיה שתרם לבניית הזהות של "ביתא ישראל". הוא נדד בעולם ולמד שפות אתיופיות בסורבון אצל יוסף הלוי. פייטלוביץ קירב את יהודי אתיופיה ליהדות הרבנית (לא הכירו את התלמוד). בהשפעתו שינו חלק ממנהגיהם הדתיים. טוב או רע? פטרוני?
את הבית בויתקין 10 תרם לעת"א. רעייתו המשיכה להתגורר במבנה לאחר מותו, בדירת מגורים באגף נפרד. באגף הספרייה בבניין, שהשתרע על פני שתי קומות, נערכו מדי פעם מפגשי ספרות. ספרייתו של פייטלוביץ הועברה לאונ' ת"א.
למבנה, כנראה בהתאם לרצונו של פייטלוביץ ולפרויקט החיים שלו (אני משלימה פה פערים עצמאית) עברה "החברה העברית לידע עם" לפולקלור יהודי, שבין מקימיה, ב-1942, היה יום-טוב לוינסקי (הרחוב והשוק לא קרויים על שמו), מורה וסופר, חוקר פולקלור. גם לוינסקי, כמו פייטלוביץ נולד בפולין (זמברוב, 1889). למד היסטוריה ומדעי המזרח, עשה דוקטורט וערך כמה כתבי עת. "ידע עם" (פריטים מארכיונה) מנתה מאות פעילים שעסקו בתיעוד הפולקלור היהודי בתפוצות ישראל וכן הפולקלור שהתהווה בארץ. היום, אם הבנתי נכון, נותר רק כתב עת הנושא את השם ידע עם. לוינסקי היה גם אחד מהרעיונאים הרבים שהובילו להקמת יד ושם. יצוין שבאותן שנים, עוד לפני שהתבררו זוועות השואה ועוד עשורים קודם, כבר היו התארגנויות שונות להציל ולשמר את הפולקלור והידע על כל תפוצות ישראל.

ואם להמשיך עם קורות הבניין: ב-1967 ביקש עמנואל בן גריון (ל א בן גוריון), בנו של מ.י. ברדיצ'בסקי, היתר לבנות בבניין, תוך שהוא חוכר אותו מעת"א. בן גריון חיפש אכסניה ראויה לספריית אביו ולצורך זה ביקש לשפץ את הבית ולבנות אגף לספרייה. העניין לא צלח וספריית ברדיצ'בסקי שוכנה בסוף בחולון.

ב-1989, כך מתברר מתיק העירייה, הוצא לויתקין 10, שבו שכנו ידע עם וספרייה עירונית, צו הריסה.
אבל ב-1999, בעודו עומד על תלו ועדיין מסוכן לציבור, הוגשו בקשות שונות מגורמים שונים לשינוי ייעודו: להפכו לרשות לקליטת עלייה, להפוך אותו למועדון נוער, למוסד לחקר פזורי  ישראל, לספרייה, לסימינריון (סמינר?) ולדירה.

ובשעה טובה, השנה כעת היא 2017, המבנה הרעוע, הנטוש והמוזנח עדיין יפה תואר, עומד איתן, לפחות כלפי חוץ ועת"א מתכננת לו עתיד ציבורי. מהבקשה של העירייה להיתר עולה שהיא רוצה להפכו ל"מוזיאון תפוצות – גלרייה חינוכית". האומנם? מתי? איך? לא הצלחתי לקבל תשובה כלשהי.

והערת שוליים ממש לא שולית: השיח הרווח הוא על הניסיון הלא נגמר להכחיד את תרבות המזרח ע"י אדוני הארץ האשכנזים. אני מודה שעד שהתחלתי לקרוא על ויתקין 10 לא ידעתי כלום על פייטלוביץ ולוינסקי, שמוצאם מיהדות פולין ומפעל חייהם היה לשמר תרבות ופולקלור של כ ל תפוצות ישראל. פייטלוביץ הקדיש את חייו לחקר יהדות אתיופיה. זו תזכורת לכך שהיו פה אנשים ומפעלים אחרים ושווה לשמר את מפעלותיהם הלא פחות ממדהימים.
*תיקונים והערות יתקבלו בברכה*
זכרונות מרח' ויתקין: קובי לידרמן.

קינוח

ובלי שום קשר ועם קשר קל, אני מביאה סרטון תיעודי קצר מ-2009 שהייתי שותפה בהפקתו, המקום הכי נמוך בתל אביב.

מימון המון לאיפה לילבס ילדת הקרקס ומה קרה בהונולולו?

מימון ההמון (קישור לאתר התמיכה) לאיפה לילבס ילדת הקרקס ומה קרה בהונולולו? נמשך. נכון שהעולם מכיר אותי כמתאבדת שיעית שתזחל עכשיו 400 ק"מ על גדר המערכת על גחונה, שתי ידיה אוחזות בקת ובין שיניה מחסנית והיא מתקדמת מ"מ אחר מ"מ, ימים ולילות, שבתות ומועדים, חודשים ושנים, הכל כדי ליצור את הסרט שלה, לא משנה מה יקרה. כן, אני עושה זאת ובכ"ז זקוקה לסיוע מכם, קוראים וצופים בעבר ובהווה ובעתיד. כל אחד לפי יכולותיו. כל תמיכה חשובה.
הנה תגובות חלק מהסייענים:
[כבר קידמתם? העבירו הלאה לסייענים פוטנציאליים]
Agvanya Rellerr: בהצלחה דבורית. המשיכי להרעיף עלינו סרטים מקסימים, מעוררי מחשבה ורגשות.
Neomi Reichman: את השראה וגאווה. בהצלחה….
מתן מלך: את דבורית הכרתי לפני כשנה וחצי ומאז אני עוקב אחרי דרכה ואחרי היצירה שלה. אני ממליץ לכם לתמוך בסרטים שלה. רוצו לראות!
Liora Soffer: בהצלחה לדבורית האמיצה!
ניר בקר: בהצלחה דבורית!
Edna Friedman: בהצלחה!
דורון שנער: פרויקט משמח
Dalia Ben-Rabi: בהצלחה!
ענת כהנא: בהצלחה, דבורית! 🙂
ליאורה כוחלני: דבורית, את מדהימה. בהצלחה!
טליה בן-צור: בהצלחה!
Galit Landman Gabbay: אני ממשיכה להנות מהסרטים ולתמוך גם בלילבס. בהצלחה.
רקפת ניסן: תודה על החיבור שאת יוצרת אל ילדותי, מקווה להעביר לנכדתי
רות גן קגן: דבורית יקרה – אני ואחיותי תומכות בסרט השלישי ומחכות לערב אחיות המסורתי שבו נצפה פה יחד
אבישי כפיר: אני מעריץ תומך בדבורית
Shira Tamir: בהצלחה דבורית!
Orly Maayan: דבורית שרגל יוצרת מעולה. הלואי ויכולתי לתרום יותר!
Ran Shaham: בהצלחה בפרוייקט
חגית הכהן וולף: בהצלחה!
דליה וירצברג-רופא: דבורית היקרה, שיהיה בהצלחה ובכיף!
אפרת שטיגליץ: בהצלחה!
Bilha Golan: בהצלחה!
Liora Paskarr: דבורית היקרה, המשיכי בעשייה המופלאה שלך ולהגשים את חלומותייך. אנחנו מאחורייך, באש ובמים, מתלהבים ומוקסמים מכל מעשייך. במקרה יצא גם קצת בחרוזים. חיבוק גדול ושיהיה בהצלחה.
Chelli Goldenberg: אין עליך. בהצלחה. וחסר לך שלא מצאת את לילבס, גיבורת ילדותי 🙂
מרים בן מלכה: בהצלחה דבורית
Yona Arzi: בהצלחה!
Michal Binheim: בהצלחה!!!!
עטרה אופק: בהצלחה מותקית
סיגל מושכל-עצמון: מחכה בסקרנות רבה!!
Gal Zak: איזה כייף!!!
מיכל גוריון: שמחה לתרום
יעל בן דרור: דבורית, בהצלחה!!!
איתי בנר: בהצלחה!!
אורנה קנו: בהצלחה! מתגעגעת ללילבס בת הקרקס. זאת היתה התחפושת שלי בפורים כשהייתי בת 6. מחכה לסרט!
רוחה שפירא: דבורית היקרה – בהצלחה!
הילה פולקה: שמחה להמשיך ולתמוך בסרטים הנהדרים שלך 🙂
קרן שלום: בהצלחה
אופיר ליבוביץ (לביד): בהצלחה!
ronit lahav: מרגש ומעורר השראה. כבוד להיות שותפה
michal pinkas: בהצלחה! ממתינה בציפייה.
Tami Dynes: בהצלחה!
Sarah Nalkin: בהצלחה בפרוייקט
רינה לוי: עוקבת אחריך בהערצה. את מודל ליוזמה, השקעה ודבקות במטרה. מקווה מאד שלא תעצרי אחרי הטרילוגיה
קלייר פגיס: בהצלחה רבה דבורית המוכשרת והנהדרת!!! כייף גדול להיות חלק קטנטן מההצלחות הגדולות שלך.
Michal Kreitler: בהצלחה, דבורית!
אביבית משמרי: בהצלחה רבה! איזה יופי
Vladi Dvoyris: שמח לתמוך בפרויקט ומייחל להצלחתו
Amir Yarchi: טרילוגיה! איזה כיף…..
Michal Hecht: בהצלחה!
אורן נדיר: שיהיה בהצלחה!
רוני גלבפיש: עפר לרגלייך, יוצרת אמיצה וחרוצה שכמוך.
Orly Mazor-Yuval: אין לך מושג כמה ציפיות והתרגשות (ופחד נורא להתאכזב) לקראת סרט שמופיעה בו לילבס גיבורת ילדותי (וכתובת המייל שלי, והניק שלי כשהאינטרנט הייתה בעילום שם), ואת זה אומרת מי שפרצה בבכי למראה השמלה התכולה של הילדה הבהירה באאאומקלנ"ס או איך שאת לא מקצרת את זה. יש פגישה עם לילבס? למה החליטה לאה גולדברג לשנות לה את השם מליליבט? למה אימא של לילבס הרשתה לה לנעול כפכפי עץ מרעישים ומגניבים ואימא שלי לא? ולא אחמיץ את ההזדמנות לספר שוב את האנקדוטה הזאת, שהיא להיט במשפחה ואות מבשר על אחד מעיסוקיי העיקריים בחיים: כשהקריאו לי מתוך הספר, בטרם ידעתי לקרוא, את השורה שלילבס אומרת, "אני כועסת על ליאו", אמרתי: "לא אומרים עליהו, אומרים עליו!" בהצלחה, דבורית.
Aviv Peres: מי שלא מביט, מפסיד את הסרט של דבורית
יפתח גבע: כל הכבוד. בהצלחה!
יריב גבר: בהצלחה דבוז'

מימון ההמון (קישור לאתר התמיכה)