קצפת, דובדבנים ואני

לפני 12 שנים נפרדתי מתפקידי האחרון בתקשורת: מבקרת הקולנוע של "רייטינג" תנצב"ה. זה אומר שתריסר שנים לא הייתי בהקרנות עיתונאים. זה אומר צניחה דרמטית בביקוריי בקולנוע עד לאפס המוחלט (אולי סרט בשנה ואולי לא). ומאז שהתחלתי ליצור סרטים אני לא צופה כמעט בסרטי קולנוע. בעיקר אני לא צופה בסרטים ישראליים. צפייה ברולר ואו בפתיח בכל הגופים שתמכו ביצירות המועלות בבתי הקולנוע מסובבת את הסכין בלבי הלוך ושוב, מעגלים מעגלים, והכאבים קשים מנשוא. אז לא, לא צופה. לא חובבת BDSM.

אבל קיבלתי הזמנה להקרנת עיתונאים לקצפת ודובדבנים של גור בנטביץ' ובשנייה הפרתי את הכללים. וזה למה? או. באחרונה דמות קרובה לי הורדמה והונשמה שבועיים תמימים. חוסכת את הפרטים, הכל בסדר טפו טפו, אבל מה שמעניין זה מה סיפרה היפהפייה הנרדמת אחרי שהוערה: בעת תנומתה הארוכה, חלמה/ חזתה/ חוותה, לא יודעת מה המילה, שהיא עולה למטוס והטייס אומר לה שאין לה מקום. היא מתרעמת, אומרת "מה, קניתי כרטיס, זכותי". אחרי דין ודברים עם הטייס הוא מתייאש ואומר לה יאללה בסדר, והיא מוצאת את עצמה יושבת על כנף המטוס (!) עם מזוודתה וטסה. אותו חזון אירע לה באוניה: היא מגיעה לאוניה, רב החובל אומר לה שאין לה מקום היא מתעקשת ומבלה בהפלגה על הסיפון. כשסיפרתי זאת לחבר אמר לי, וואוו, זה מה שקרה לגור בנטביץ' כשקיבל התקף לב שהוביל למוות הקליני הכי ארוך בתולדות איכילוב, זה מה שקורה בקצפת ודובדבנים (בצילום). הבנתי שאני חייבת לצפות בסרט.

הגעתי לסינמטק ת"א, שנה וחודש אחרי הפעם האחרונה שהייתי שם עם ביקורה המופלא של לילבס בישראל והקרנת איפה לילבס ילדת הקרקס ומה קרה בהונולולו?. התחושות היו קצת פוסט טראומטיות, כי ביליתי בסינמטק בהקרנות סרטיי ברציפות שלוש שנים וההיעדר הותיר חללים בנשמתי.

צפיתי בסרט ופאק, ראיתי את עצמי. הסרט הוא שיגעון של לילה בחייו של קולנוען שלא רק סובל מחרדות אלא גם מהתקף לב קשה וממשי כאמור לעיל, כשמתברר לו שהסרט החדש שלו לא ממש דוהר. ובמאי חי בשביל הקהל שיבוא לצפות בסרטים שלו, כמו שאומר גור/צורי בסרט. הוא יושב על מדרגות האולם, כמוני, כמוני, הוא עוקב אחר תגובות הצופים, כמוני, כמוני, הוא מלין על הזובור של חיפוש כסף, הוא מנהל קרבות עם מדביקי הפוסטרים לסרט שלו ברחובות, אה, לא בדיוק כמוני, אני הדבקתי את הפוסטרים של איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? בעצמי, פעם אחר פעם, פוסטרים יפהפיים, עבים ומטופחים, שתוך זמן קצר עלה עליהם הכורת. הוא מדביק מדבקות של הסרט, כמוני, כמוני, פרסום מפה לאוזן, כמוני, כמוני. הוא מתלונן על תקציב ההפצה, אה, לא כמוני, לי אין תקציב הפצה כלל. צחקתי פעם אחר פעם, צחוק עצוב, על הקשיים ועל הנסים.

קו"ד הוא סרט תיעודי/עלילתי בכיכובו של בנטביץ' עצמו בתפקיד חייו. כל יצירה היא על היוצר עצמו, לא משנה במה היא עוסקת וזה לא בגלל נרקיסיזם, זה משהו אחר. בנטביץ' בהחלט לקח את האמירה הזו לאקסטרים. כמוני, כמוני.

וגם לבי פרפר לא מעט, כמוהו, כמוהו ובכל זאת צפיתי ברולר עד הסוף. ועכשיו חוזרת לעריכת "צוללת", סרט הגרילה הנוכחי שלי, שוב עם הראש בקיר, שוב מנסה לטפס על החומה הגבוהה בלי למעוד. כמוני, כמוני.

אולי בעצם אני כן בקטע של S&M.

אלה קרי, נוריקו-סאן ולילבס במגזין ספרות איטלקי

בסוף ספטמבר 2019 התפרסם במגזין הספרות האיטלקי (!) האליטיסטי וחצי,
Leggendaria. Libri Letture e Linguaggi, ראיון מקיף איתי על הטרילוגיה. כתבה אותו Annalisa Comes, דוקטורנטית העוסקת בשירי ילדים באיטליה מ-1945 ועד היום, שגם למדה עברית.
הרומן בינינו החל בדיוק היום לפני חצי שנה, כשאנהליסה חיפשה חומרים על אנה ריבקין-בריק (מאנה לאנה כוחנו עולה), צפתה בטרילוגיה וביקשה לראיין אותי. הוחמאתי עד מאוד.

הנה הראיון, מתורגם, מקוצר וערוך.
תרגמה: סוזאנה קוג'מן

מרדף אחרי הילדות האבודה
במאית ישראלית איתרה את ילדי העולם, היום אנשים מבוגרים, שהונצחו בשנות ה-40 וה-50 על ידי הצלמת אנה ריבקין-בריק. היא מספרת על חיפושיה, על כמיהתה ועל השאלות שעוררו אצלה את הדחף, בשלושה סרטים דוקומנטריים מקסימים
מאת אנליסה קומס

מה קורה לילדות ולילדים שהונצחו על דפי ספרי צילום? זה נשמע כשאלה רטורית, אך היא לא כזאת. הם נשארו צעירים לנצח, אך הם המשיכו לגדול מחוץ לדפי הספרים והפכו לנשים וגברים בוגרים. איפה הם עכשיו? מה הם עושים? מה הם הפכו להיות?

זה המסע המרתק וסוחף שהבמאית הישראלית דבורית שרגל מציעה לנו בטרילוגיה של סרטים דוקומנטריים המתחיל בהשראת פרויקט "ילדי העולם" של הצלמת אנה ריבקין-בריק (1908-1970) והופך להזדמנות לערוך מסע בעולם הילדות, בזמן שעובר, בקיצור, בזמן. הסדרה כוללת 17 ספרים שתורגמו ל-18 שפות, ושולבו בהם טקסטים של סופרות כגון אלי יאנס, אסטריד לינדגרן, לאה גולדברג, יוג'יני סודרברג, מרטה דה לאבל, אינגה טוביאסון, קורדליה אדוורדסון, ורה פורסברג והם יצאו לאור בסטוקהולם החל משנות החמישים המוקדמות. הם זכו מיד להצלחה גדולה, ולא רק בזכות החידוש בהיותם ספרי צילום המיועדים לילדים או בגלל אופי הספונטני של הסיפורים שלהם.

ההרמוניה המושלמת בין צילום לסיפור, תיאור מצבים ללא שום כוונה דידקטית מראים לנו ילדים ממדינות שונות (יפן, אתיופיה, טנזניה, שבדיה, יוגוסלביה, הולנד, נורבגיה, תאילנד) שנלכדו בעדשה במהלך חיי יום יום פשוטים. כתיבת הסיפורים הללו מספר שנים אחרי תום מלחמת העולם השנייה, במהלך המסעות אל עולמות רחוקים ושונים, היוותה דרך להתגבר על החשדנות שבמקורה בבורות, שהינה זרע של אלימות, גזענות ומלחמות. הפרויקט של אנה ריבקין-בריק, שחוותה בעצמה את כאב הגזענות עקב היותה יהודייה, מצביע על אומץ ותקווה ולא על יומרנות.

מכאן, מכמה מהספרים הללו שהיום מודפסים מחדש ונמכרים בהצלחה בישראל, החלו חיפושיה של דבורית שרגל, שהפכו להרפתקה וחקירה בלשית מוקפדת ובלתי נתפסת, בעקבות הגיבורות והגיבורים הצעירים: אלה קרי בלפלנד, נוריקו-סאן ביפן, דירק בהולנד, ליליבס ילדת הקרקס ומוקיהנה מהוואי.
שלושה סרטים שהופקו בין 2014-2017 (איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?, ישראל, 2014, 50 ד'; אפריקה – סיאה מהקילימנג'רו, ישראל, 2016, 46 ד'; 
איפה לילבס ילדת הקרקס ומה קרה בהונולולו? ישראל, 2017, 54 ד') סרטים יפים, פיוטיים, שמאפיינת אותם תשומת לב מיוחדת לפרטים ובחירה בשפה מלאה ברמיזות ושימוש במילים נרדפות.

דבורית שרגל (פה הרזומה…ד"ש) מקסימה ומשעשעת אותנו בזמן שהיא הולכת בעקבות הצלמת ועבודתה המדויקת, הקפדנית ומלאת תשוקה. במהלך הריאון הזה היא מספרת את הסיפור של המפגש שלה, על מה שהגשימה עד היום ועל הפרויקטים שלה לעתיד.

-מהחיפושים שלך ניכר שיש לך עניין גדול בעבר
"אני לא 'מעוניינת' בעבר, אני מבקשת להשאיר אותו בחיים, להצילו ולהוקיר אותו. לא רציתי להתבגר, ממש כמו פיטר פן, כי מי שמתבגר מזדקן ומת. הספרים מהילדות והסרטים הם את הדרך שלי לאהוב את הילדה שהייתי, ההבטחה שהייתי בשנים ההן (כל החלומות הגדולים שנגשים כשנהיה גדולים).
"החיפוש אחרי הילדוֹת האלה והגילוי שהן התבגרו והפכו להיות נשים מוצלחות עזר לי לראות את עצמי בתור אישה בוגרת, להשלים עם עצמי ובמובן מסוים לחיות בשלום עם ההכרה שהזמן חולף וגם אם אני לא יכולה לעצור אותו, אני עדיין יכולה לנסות ליצור משהו בעל משמעות, כמו ליצור סרט ולכתוב. עצם העובדה שמצאתי את גיבורות הספרים כנשים בוגרות שימש לי כמראה ועזר לי להבין שגם אני כבר לא דומה לילדה שהייתי.
"בסרט הראשון יש צילום ילדות בו אני מופיעה מחופשת בפורים, ובסרט השלישי, 'איפה לילבס ילדת הקרקס ומה קרה בהונולולו?' אני מציגה עטיפה דמיונית של ספר מסדרת ילדי העולם ושמו: 'דבורית, הילדה מפתח-תקווה'. אחרי עשרות שנים של פסיכותרפיה, סוף, סוף מצאתי את התרופה: לעשות סרטים שנוגעים בנושא הזה ממש!".

-נתקלת בהרבה קשיים בעשיית הסרטים שלך?
"כן, היה באמת מסובך מאוד, אך אני אוהבת אתגרים. אני אוהבת להתמודד עם קשיים, למצוא פתרונות, אני אוהבת לעשות תחקירים ומחקרים וכשאנשים אומרים לי 'זה בלתי אפשרי' זה מדרבן אותי יותר. הפן הכספי מהווה בעיה ענקית, וזו הסיבה שפניתי למימון המון לכל אחד מסרטיי ולכך שאני חייה חיים מאוד-מאוד צנועים. זו הדרך בה בחרתי לחיות את חיי. מדובר בסדר עדיפויות".

-מאיזה יוצרים ובמאים קיבלת השראה?
"כמבקרת קולנוע לשעבר ראיתי יותר מדי סרטים בחיי וקרוב לוודאי שהושפעתי מהם. בשנים האחרונות אני עוברת סוג של גמילה, כי אני חשה שצפייה עלולה להפריע ליצירתיות שלי. אני מאוד אוהבת מינימליזם, דקויות, דמיון (למשל: נעלי הקסם בסרט על לילבס), אני מתעבת הגזמות. התסריט מאוד חשוב, ואני מקדישה לו הרבה זמן. בשנים האחרונות אני ממעטת לקרוא. העיסוק בסרטים מאוד מחייב, וייתכן שהפכתי להיות גם מאוד סלקטיבית.
"על המדפים בביתי יש לי ספרים של פול אוסטר, קפקא, ז'אן פול סארטר, נורה אפרון, ג'ון בארת ואלברט קאמי. אני מחבבת את התרבות הצרפתית וטרם נגמלתי מהאקזיסטנציאליזם מתקופת נעורי. אני חובבת מושבעת של 'זן ואומנות אחזקת האופנוע' ו'התיקונים' של ג'ונתן פרנזן.
"בין היוצרים הישראלים אני מעריצה את יעקב שבתאי ומאיה ערד, במיוחד הספר שלה 'חשד לשיטיון'. האהובה עלי היא יעל נאמן: ספרה 'היינו העתיד' והרומן האחרון שלה 'היה הייתה'.
"בזמן שעבדתי על 'איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?' צפיתי ב'מחפשים את שוגרמן' של מאליק בנג'לול, שנתן לי כוח להמשיך הלאה. אחד הסרטים האהובים עלי – כמובן, חוץ מאלה המשתייכים לגל החדש – הנו 'שמש נצחית בראש צלול' של מישל גונדרי".

-מה היה תהליך היצירה שלך מהספר לסרט?
"תמיד התחלתי בתחקיר. הייתי מתחילה בחיפוש רמזים ברשת, במקרה של נוריקו-סאן התהליך היה הכי קשה: מאות אימיילים ושיחות טלפון, קריאת מסמכים בלי סוף. החיפוש המתואר בסרט הוא רק קצה הקרחון. זו עבודה בלי סוף, אך אני מאוד אוהבת אותה. את כרטיסי הטיסה ליפן קניתי בכספי החסכונות האחרונים שלי".

-את סבורה שהמבט הנשי יכול לאפשר לראות את הילדות מפרספקטיבה מיוחדת?
"בהחלט! קודם כל אנה ריבקין-בריק הייתה צלמת בשנות ה-40, ה-50 וה-60, תקופה בה לא היו הרבה צלמות עצמאיות שהסתובבו בעולם. כל ספרים נכתבו על ידי נשים, חברותיה של אנה, כולל אחותה (יוג'יני סודרברג) אותה הזכרתי בסרט השלישי שלי. ורוב גיבורי הספרים הן גיבורות! ילדות ונערות מאוד עצמאיות ואמיצות. אני חושבת שהפרספקטיבה החדשה והמיוחדת היא הפתיחות, החופש ושוויון ההזדמנויות: העולם גדול וכל אחד יכול לעשות מה שהוא רוצה. כל הנשים והילדות הן עצמאיות ולא תלויות באף גבר".

-באחד הסרטים שלך, את מדגישה שאנה ריבקין-בריק, לאה גולדברג ואת בעצמך הן שלוש נשים שוויתרו על אימהות מרצון או שלא מרצון, אך הקדישו את חייהן לילדות.
"גולדברג מאוד רצתה להביא ילדים לעולם, אך היא לא הצליחה למצוא אהבה יציבה, ובתקופה שלה לא היה קל ולא מקובל להיות אם יחידנית. חיי האהבה שלה היו מאוד מסובכים. אנה, שהייתה נשואה, לא רצתה להביא ילדים לעולם בגלל מלח"ע 2 והשואה. ואני לא רציתי ללדת ילדים מפני שלא רציתי לגדול, וגם כי זה לא עניין אותי, לא הרגשתי שזה פרויקט שיש לו מקום בחיים שלי.
"מישהו כתב לי אחרי הצפייה בסרט על אלה קרי ושאל למה לא רציתי ילדים, הרי רדפתי אחריהם בכל העולם. עניתי לו 'זה באמת כך'. נראה שכל אחת משלושתנו רצתה קשר עם ילדים: לאה על ידי כתיבה, אנה בכך שתיעדה אותם במצלמה שלה ובכך לכדה בתוך בועת ענבר את תקופת הילדות. ואני? אני רק רוצה למצוא את הילדה שהייתי, את הילדות שלי, הילדות הקולקטיבית שלנו."

-מהם הפרויקטים שלך לעתיד?
"הייתי רוצה לכתוב ספר על המסע שלי בעקבות אנה ריבקין-בריק, אך אני עדיין לא בטוחה שאצליח לעשות זאת. בינתיים אני עומדת לסיים (סיימתי, ד"ש) את ההפקה של שני סרטים, 'הפרוטוקול של גלעד', סיפורו של נער בן 15.5 שנפטר מסרטן ו'צוללת' על העיתונאית השוודית קים ואל, שנרצחה על ידי הממציא הדני פטר מדסן, כשהגיעה לראיין אותו באוגוסט 2017".

פרדוקס הלקטורה בקולנוע תיעודי בישראל

איך יוצרים סרט תיעודי בישראל? אחרי שהתחלת לגבש לעצמך על מה יהיה הסרט וצילמת קצת ותחקרת קצת וכתבת קצת, את מגישה את ההצעה לקרנות הקולנוע ולגופי השידור. לכל אחת מהישויות האלו יש כשני מועדים בשנה להגשות, מעין מכרזים. לכל הגשה פונים 100-200 איש.

את כותבת סינופסיס ארוך, קצר, בינוני, הצהרת כוונות, אמצעים אמנותיים, הצעת יישוג ועוד פכי-פכים, לפי דרישת הגוף הפונה. תמיד זו הצעה זמנית, נכונה לשעתה, כי הרי דוקו מתהפך עשר פעמים לפחות בזמן יצירתו, הפקתו, צילומו ובעיקר עריכתו. ואת שולחת קצת חומרי גלם ערוכים באופן ראשוני כשברור לכל בר דעת, גם אם לא יצר סרט מימיו, שזה הבסיס ושבמהלך העבודה, אצל רוב רובם של היוצרים, הסרט מתעצב ומשתנה ומשתבח.

ההצעות לסרטים תיעודיים בישראל נבחרות על פי מפתח סודי כלשהו. לא על פי טיב ההצעות. יש לי חשד שבעיקר לפי שש המילים המתארות אותו: "זה סרט על… (סבתא בישלה דייסה)". שלוש המילים המתארות את "על" נראות למממנים "נכונות", "עדכניות"? שיחקתן אותה. כל השאר לא רלוונטי.

אגב, שמעתי על במאי המתגאה ומתרברב בכך שאת ההגשות שלו הוא כותב בארבע מילים על מפית בבית קפה ותמיד מקבל תמיכה.
אגב2, יש במאים ומפיקים שמקבלים כסף על כל הגשה שלהם. או על 99% מהן.
כן, מההגשה האחרונה ההגשות הן אנונימיות, אבל בחייאת. ולא ארחיב.

הנורא הוא שמחצית מהלקטורים לא יודעים לקרוא או לצפות בהצעות. למה הכוונה? אין להם שום יכולת, אבל שום יכולת, להבין מה זה סרט בעבודה. אבל זה לא הגיוני, פשוט לא הגיוני, הרי חלק גדול מהם יוצרי קולנוע תיעודי בעצמם, תגידו, ובצדק. אז איך ייתכן? ולכך אין לי רבע תשובה. לא מבינה.

ההערות תמיד, אבל תמיד, מתייחסות לכל מיני נקודות בהגשה שברור שישתנו ויעובדו ויתרחשו בהמשך. חצי שנה מתחילת העבודה את לא במקום בו את והסרט תהיו כעבור שנה. זה חוק טבע שכזה, לא נבואה. את לא יכולה לחזות את כל הדברים שיקרו מראש, כי זה תהליך. אבולוציה. עוד תחקיר, עוד צילומים. ובעיקר: עריכה, עריכה, עריכה. תחקיר הסרט לא נגמר עד סוף האוף ליין. אי אפשר לעבור מזחילה על הגחון לעמידה זקופה בשנייה. לא ייתכן שהם לא מבינים זאת, הרי הם יוצרי סרטים בעצמם, לא? הם עוברים זאת בעצמם פעם אחר פעם, לא? עובדה.

הם מתייחסים להגשה כאילו זה הסרט הגמור. מתלוננים על היעדר חומרי ארכיון או על עודף חומרי ארכיון, מחליטים מה תהיה הסצינה האחרונה של הסרט לפי החומרים הערוכים המסוימים שראו, ממציאים דברים שלא נכתבו, מבלבלים את מה שכן קראו וטועים באופן מביך ומגיעים למסקנות מופרכות.

אני למשל תמיד החלטתי על הסצינה האחרונה בסרטיי בעקבות התפתחויות שאירעו במהלך הפוסט פרודקשן. אף פעם לא כתבתי ולא אכתוב בהגשה מה תהיה הסצינה האחרונה. איך אני יכולה לדעת? זה חלק מתהליך הגילוי והעבודה והחשיפה והגילוף של הסרט. וגם ההחלטה על הסצינה האחרונה, כמו על רבות, משתנה כמה פעמים בתהליך העבודה. אם לסכם, אי אפשר להתייחס לסרט בעבודה, או בתחילת הדרך, כאל סרט מוגמר. מדוע אתם כושלים בכך?

ויש גם את עניין האקסס, כלומר גישה לחומר המסוקר/מצולם/ לאובייקט שעליו הסרט שנראה ללקטורים חיוני בתחילת העבודה. את האקסס אני *יוצרת במהלך* העבודה על הסרט. נקודת המוצא היא *לא*, חוזרת, *לא* אקסס. לא, לא היה לי שום אקסס לנוריקו-סאן הילדה מיפן. אז מה? הפכתי עולמות וחפרתי והתאבדתי על אקסס.

החצי השני של הלקטורים כן יודע לקרוא ולצפות, אבל דבריו לא נספרים בהחלטות הקרן/ הגוף המשדר ולכן את יכולה לקרוא מיליון סופרלטיבים על הסרט שלך ולקבל אפס שקלים, תוך הכסתו"ח המופתי "הסרט לא מתאים לתמהיל הערוץ".
חייבת לצַלֵ"ש את מי שחיבר את משפט החרטבונה הזה.

וזהו פרודקס הלקטורה.

פעם שאלתי אחד מאנשי המימון, תגיד, עם כזו חוו"ד, למה לא תמכתם בסרט?
שתק.
פעם אחרת שאלתי איש מימון אחר, תגיד, למה לא תמכתם בסרט? ענה לי: "נפל בין הכיסאות".
נו, אז לא להשתגע?

באחת ההגשות, אחרי שקראתי את חוו"ד הלקטורים, שהיו רגישות מאוד והשכילו להבין את הסרט, כתבתי, בדמעות, מייל נוגע ללב ללקטורים. לא מכתב מתלונן אלא להפך, מכתב *אוהב ומודה ומעריך*, על שאני שמחה שהבינו את פוטנציאל הסרט למרות שדבריהם נפלו על אוזניים ערלות והסרט נדחה. שלחתי אותו למשרדי הגוף המממן. אין לי מושג אם העבירו אותו ללקטורים כפי שביקשתי. איש לא הגיב. יש לי תחושה שנזרק לפח.

וכן, הייתי גם בצד השני. הייתי לקטורית. אחת ההצעות שקראתי הייתה מצולמת הכי רע שאפשר, כתובה ברמה של כיתה ב' חינוך מיוחד. הגשה מביכה. אבל מה, ידעתי *שיש פה סיפור* שיעניין אנשים מסוימים. לא זו אף זו, הוא גם היה דומה לאחד מסרטיי ולאחת ההגשות שלי שנדחתה כמובן.
בהכירי את הנפשות בתעשייה ואת העדפותיהן האישיות ידעתי גם ממי הסרט הזה יקבל כסף. וכך היה. המלצתי לתמוך בו ואכן הוא קיבל קרן, גוף שידור ופסטיבל וכמובן סעד קולנועי וטיפוח מהמממנים. רתחתי מזעם. מצד אחד עשיתי מה שהאמנתי בו ולא נתתי לכעס ולתסכול לחבל ביושרה שלי ומצד שני, ההגשה שלי לנושא דומה הייתה פי עשר יותר טובה.

אגב, קיבלתי מכתב המסביר שהלקטורים המועדפים כעת הם אנשי פריפריה ומיעוטים שונים ומגזרים אחרים שאינם אנשי דוש גן ממוצא מזרח אירופי מתועב שלא באשמתם וחילונים לא עלינו. שוב, איקס גדול עלי, אישה פריווילגית שכמותי.

לסיום אזכיר, כאותה ד"ר אורלי לובין שחתמה כל טקסט עיתונאי שלה ב"הכיבוש משחית", שהכל החל כשאיפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? הוכרז כמצורע בקרב הגופים התומכים ונמנע ממנו מלבוא בקהל הסרטים – שידור/ קרן/ פסטיבל – לא פעם ולא פעמיים ולא שלוש ולא ארבע.
זה היה החטא הקדמון.
כך החל הערפל להתפזר והאמת העירומה תקעה ותוקעת מדקרות בעיני.

ובכל זאת נוע אנוע. עם לקטורים וקרנות וגופי שידור או בלעדיהם.
וזה בדיוק מה שאני מציעה לכם, יוצרים בפוטנציה, לעשות. אל תיפול רוחכם.
אם תרצו, זה יקרה, למרות שיהיה מאוד (מאוד) מאוד קשה.

איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? במאי 2019

מזמן לא הבאתי פה היילייטס מפייסבוק, לטובת מי שלא מעלעלים בעמוד שלי.
אז הנה הם, נבחרי אפריל-מאי 2019 פלוס הקרנת מאי של "איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?" שתהיה ב-29 במאי 2019 בתל אביב במסגרת אירועי דוקומנטרי בשפירא. מחכה לכם.

ועוד תזכורת מלפני ארבע שנים:

ויום השנה למותו של במאי נערץ שהשפיע עלי:

דבורית שרגל מראיינת את דבורית שרגל

מהיתקלות אקראית בתקשורת המקומית גיליתי שאין אדם כמעט מבין תשעה מיליון אזרחי המדינה שלא רואיין לעת הפסחא. מצוקת המרואיינים קשה היא. כמו כן גיליתי שחלק משמות המרואיינים לא שמעתי מעולם. ואני דווקא מתעניינת מאוד בעולם האמיתי הסובב אותי.
ולפיכך, לרגל החג השני של פסח תשע"ט החלטתי לראיין את עצמי.
הריאיון יתפרסם גם ב"דבר הפועלת", גיליון 1 במאי😉

-הלו דבורית, מה עניינים? מה חדש אצלך?
"סביר, סביר. אני עובדת כל היום, לבד או עם העורך ומתכוננת להביא לגמר שני סרטים בעזרת השם ושמעון בחודשים הקרובים".

-אבל עכשיו חופשת פסח, את לא יוצאת לטבע, לראות נחלים בפריחה ופרחים בזרימה ופקקים בעמידה?
"אה, לא, מה קרה לך. גם לא נתב"גתי. אבל כל יום, לפני שקיעת החמה, אני קמה מהכורסה שעליה התיישבתי בחמש בבוקר ויוצאת להליכה בפארק עם מסכה על האף כדי לא להריח את המנגלים ומודדת צעדים בפדומטר. קשה, קשה לנשום אוויר צח בישראל בימים אלו".

-אוי, מסכנונת. רחמים. אבל מה הכוונה שני סרטים? הרי עשית מימון המון ל"רצח בצוללת" בינואר האחרון. אז מה זה שני סרטים?
"הסרט השני הוא סרט מוזמן שביקשו ממני ליצור. סרט פרטי הממומן על ידי מזמיניו, הנקרא 'הפרוטוקול של גלעד' ואספר עליו בהמשך".

לא הבנתי. את עובדת על שני סרטים במקביל עכשיו?
"כן, בחודשים האחרונים שניהם בשלבי עריכה מתקדמים, אז אני עושה סוויץ' בראש בכל פעם שאני עוברת מסרט לסרט. ולשאלה הבאה שלך, זה ממש לא קל, בעיקר כשאני גם המפיקה הראשית והמפיקה בפועל ועוזרת ההפקה וכו וכו וכו עוד מיליוני תפקידים בשני הסרטים בכל המערך הזה".

-מה מצב הצוללת?
"סבבה. בדיוק אתמול קניתי תמונות מסוכנויות צילום, מה שערער את התקציב הדל של הסרט לגמרי. אבל אין ברירה.
"בשבועות האחרונים אני עובדת גם על התרגום מדנית של סצינות שונות. זה כל כך מסובך, שקשה לדמיין אפילו. זו מין שפה כזו, מהקשות בעולם, שאני לא מבינה בה מילה, חוץ מאשר כשהדוברים אומרים "פיטר מדסן" (בעצם לא מדסן, אומרים מאאסן) או "קים ואל". היא פתלתלת באופן לא ישוער, עם תחביר בלתי אפשרי וביטויים מוזרים מאוד למילים שבעברית יש רק אופציה אחת עבורן. מאחר שהמתרגם ישראלי וחי בדנמרק, אנחנו עושים פגישות תרגום מורכבות בשיחות טל' בשיטה שהמצאתי.
"הוא שומע וצופה און ליין איתי בקטעים דרושי התרגום, מתרגם לי בעל פה, אני אומרת לו איזה משפטים אני צריכה משם והוא מוצא לי את הטיים קודים המתאימים, וגם אומר לי מהי המילה הראשונה והאחרונה, כך שאוכל לכתוב לי רצף של אותיות, שנשמעות בערך (כי אין מקבילות הגייתיות בעברית) כמו המקור, כדי לא לטעות".

-הצעת את הסרט לקרנות קולנוע? לגופי שידור?
"פחחח. מה נראה לך? ברור. אחסוך את התשובות המבישות".

-מה עם טרילוגיית ילדי העולם? אלה קרי, נוריקו, סיאה, דירק, לילבס? איך הצלחת ליצור טרילוגיה בשלוש שנים מהרגע שיצא הסרט הראשון לאקרנים?
"כן, זה באמת קסם, הדבר הזה. לשמחתי, כידוע איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? (1) היה הצלחה, כך שהחזרתי את ההשקעה בו תוך שנה וכך יכולתי, ככל טייקון, לגלגל את חסכונותיי שחזרו אלי ולהשקיע אותם בסרטים הבאים, אפריקה – סיאה מהקילימנג'רו (2) ואיפה לילבס ילדת הקרקס ומה קרה בהונולולו? (3) ויחד עם מימון ההמון הצלחתי לשרוד את יצירתם, ולהגיע פחותויותר לאפס מבחינת משאביי הכלכליים, לא גרעונות ולא יתרונות, אם לסכם את כל השנים האחרונות".

-למה טרילוגיה? הסרט הראשון לא הספיק?
"כי נכנסתי לנעליה של אנה ריבקין-בריק, רציתי לדעת עליה יותר, כמו גם על הגיבורות האחרות. וגם חשבתי שאם ספילברג יכול לעשות את זה עם 'בחזרה לעתיד' גם אני יכולה".

-אפשר לצפות בסרטים עדיין? בכל זאת, אאקוקל"ס כבר בן ארבע וחצי וגם אחיו הצעירים בני כשלוש ושנה וחצי. לא פרק זמן שסרטים מחזיקים מעמד בסיבוב ברחבי הארץ
"עם דוקו זה קצת אחרת. מאחר שממילא הסרטים האלו אף פעם לא היו סרטי קומפלקסים, הסיבוב איתם הוא יותר ארוך. סינמטקים, מתנ"סים, קיבוצים, ספריות.
"כלומר, אפשר להזמין את הסרטים יחד איתי לצפייה בכל רחבי הארץ. אני תמיד שמחה להגיע איתם לכל מקום.
"ההקרנה הבאה של אאקוקל"ס תהיה ב-29 במאי 2019 בפרויקט 'דוקומנטרי בשפירא'.
"בנוסף, יש גם דיוידי של הסרטים ואפשר לרוכשם לשימוש פרטי. תומכי מימון ההמון של הצוללת כבר קיבלו אותם הביתה מזמן מזמן".

-את יכולה להסביר לי למה הטרילוגיה לא משודרת למשל בתאגיד השידור הציבורי, כאן? זה הכי מתבקש. האין המנדט שלהם להציג תרבות ישראלית?
"לא, אני לא יכולה להסביר, אבל את יכולה לפנות אליהם ולשאול אותם".

-אה, עשיתי זאת אבל יצאתי מתוסכלת מאוד. 
"טוב נו, כמוני כמוך. את הרי האלטר אגו שלי".

-את כותבת בלי הפסק בפייסבוק. אבל למה אף פעם לא על חייך האישיים? את יודעת למה אני מתכוונת.
"אני כן כותבת, צריך רק לדעת לקרוא".

מה קרה לג'ניפר מיי, סוכנת חשאית, מאמנת דולפינים, בפברואר 1994?

לפני 25 שנים, 11.3.1994 נערך טקס אשכבה לג'ניפר מיי, אשת הדולפינים, בכנסיית סנט ג'ון, כנסיית הנשיא מול הבית הלבן בוושינגטון. בכנסייה נערכים טקסי אשכבה לבכירי הממשל והבית הלבן, חברי קונגרס ואנשי ביטחון. טקס האשכבה למיי היה לא שגרתי. בכנסייה התנוסס גם דגל מדינת ישראל והיו בה המון אנשי צבא, אמריקאים וישראלים. צו איסור צילום הוחל על הקהל למעט הנואמים. בין הסופדים היה ראש ה-CIA לשעבר, וויליאם קולבי.

אפשר לגגל "ג'ניפר מיי" (Jennifer May), עברית ואנגלית, עד מחרתיים. התוצאות יובילו מקסימום למיני-סדרה של ירין קימור ודורית סטריק מ-2011, סדרה בעלת שם מושלם, "האישה שידעה יותר מדי" (והנה פרק 1, 2, 3). זהו תחקיר אימתני שנמשך 16 שנים, עלה לערוץ 1 המנוח הון עתק לא ישוער ואיש לא האמין שהמוסד יאשר לשידור אי פעם.

מיי, אשת ברזל, סופרוומן במלוא מובנה המיתולוגי של המילה, אישה חזקה שאין שנייה לה, עלק תיירת אמריקאית בת 54, כך הכריזו אז כותרות העיתונים, מאלפת דולפינים לביון וללחימה ולאחר מכן פעילה להצלתם, מתה בישראל ב-7 בפברואר 1994. גופתה נמצאה למחרת, תלויה בשירותים בחוף המערבי שעל גבול ת"א-יפו, "ע"י זוג תיירים". מה שמותיהם? האם העידו? שום כלום. אין. נמוגו. חיש מהר החלו הספקולציות על כך שמיי לא התאבדה, כגרסת המשטרה, אלא נרצחה. על-ידי מי? למה?

בלילה בו קיפחה את חייה ישבה מיי, כרגיל, בקפה נורדאו השייך לחבר שלה, בני שלזינגר, מייסד "תנו לחיות לחיות". הוא צריך היה לקחת אותה מאוחר יותר לנתב"ג. מיי התכוונה לטוס לארה"ב לפגוש את בתה. ב-21:30 היא יצאה לערוך שתי שיחות מטלפון ציבורי אך לא חזרה. כמה שעות מאוחר יותר שלזינגר הודיע למשטרה שנעלמה. כ-20 שעות לאחר מכן נמצאה גופתה כמפורט, כחמישה ק"מ מהקפה.

למיי היה כרטיס טיסה אך שמה הועלם מרישום חברת התעופה. הפתולוג ד"ר יהודה היס מהמכון הפתולוגי באבו כביר הכחיש שהיה נוכח בעת נתיחת הגופה אך יש צילום שלו בחדר הניתוח. בדרכונים הרבים של מיי אין אף חותמת המעידה על ביקוריה בישראל, לבקשתה, כי הייתה באה והולכת למדינות ערב. האם סייעה לבטחון המדינה? ועוד איך. ולאחות הגדולה, אמריקה? יו בט. עסקאות נשק בקונגו? זהב בברזיל? חילוץ ילדים באפגניסטן? כתיבת תורת ההסתערבות? זרועות הפלדה שלה היו שלוחות לכל העולם.

ג'ני מיי, "קופסה של שרירים", "פייטרית", "קילרית", הייתה מחוברת לארגונים החשאיים. מה-CIA ועד המוסד. המרואיינים של קימור מכחישים שהייתה משויכת באופן רשמי לארגון זה או אחר, אבל כל קודקודי המדינה, ראשי הממשל וכוחות הביטחון באותן שנים הכירו אותה. חלקם מרואיינים בסדרה. וגם, חִזרו לפסקה הראשונה.

מיי הייתה מומחית-על בנק"ל, בקרב מגע ובאומנויות לחימה רבות נוספות, מדריכת רכיבה, כאמור בקיאה בדולפיני קרב וביון, בעלת אינטליגנציה עילאית כמשתמע משלל עיסוקיה וכישורים צלופחיים ברמות. מי החליטו שיש להיפטר ממנה? על מי היוותה איום? על מדינות? אנשי צללים? ארגונים? מה ידעה שלא צריכה הייתה לדעת?

האגו ענק בעולם הריגול העולמי, אומרים הדוברים המרובים, כבוד, כסף, הרבה כסף מתגלגל שם. עולם הביון הוא גם עסק לכל דבר. מיי לא הייתה אישה ענייה, ביתה המרוהט בסגנון ויקטוריאני בהחלט היה שווה כמה גרושים, אבל כשהגיעה לישראל לביקור האחרון שהוביל למותה לא היה לה שקל ותנאי המגורים שלה היו ירודים במיוחד. של אדם במנוסה.

טקס האשכבה שלה, לפני חצי יובל, כמפורט לעיל, היה ההודאה הראשונה שמיי הייתה מקושרת לארגון הביון האמריקאי. ליד שמו של כל מנוח בספר הנפטרים של כנסיית הנשיא כתובה סיבת המוות. ליד שמה של מיי יש עמודה ריקה. איש כנראה לא חושב שהתאבדה. אחד המרואיינים אומר: "היה צריך שלושה גברים כדי לרצוח אותה. לא אחד, שלושה". מה קרה למיי, שיצאה מבית הקפה נורדאו בת"א לטלפון ציבורי, כמה שעות לפני שעזבה את ישראל וגופתה נמצאה 4.6 ק"מ משם ביום שאחרי, בחוף המערבי שליד בית האצ"ל?

"הרצח בצוללת", מימון ההמון מתקרב לסיומו

נותרו עוד שמונה ימים להגיע ליעד. לא קל היה החודש הזה ואני מקווה שאעמוד במטלה. ואלו הפוסטים הנחמדים שכתבתי בפייסבוק על הסרט, על המימון, כמו גם קישור לאתר הדסטארט, שם נמצא הפרויקט. הפוסטים מסודרים לפי סדר כרונולוגי, מתחילת הדרך ועד היום.
חוץ מזה, סיפרתי לבלוג "הארץ", "365 ימים", על יום בחיי. הנה הוא, היום שלי.
תודה מראש ובדיעבד.

"הרצח בצוללת", מימון המון

כמה חודשים סוערים עברו עלי בכל תחומי החיים. לא אלאה אתכם, אספר רק על הפרויקט הבא שלי, סרט תיעודי על פרשת הרצח בצוללת הדנית בקיץ 2017, כשעיתונאית שבדית  שעלתה לראיין את בונה הצוללת, פיטר מדסן, נרצחה על ידו.

נשאבתי למקרה הנורא מהרגע הראשון, עקבתי אחר כל צעד ושעל בו, אחרי החקירה, אחרי המשפט. בשלב די מוקדם הבנתי שאני לא יכולה אחרת, שאני חייבת ליצור סרט על נקודת המבט שלי לסיפור.

בטח תשאלו אותי: אבל מה לך ולזה? כלומר, זה לא קרה פה, מה לך ולמקרה הנורא הזה בסקנדינביה? או. יש תשובות בסרט, כלומר יהיו.
וזה, למרות שאני לא חושבת שיש ליצור סרטים רק על מה שקורה כאן ועכשיו, או שמתקשר באופן ישיר לחיים שלנו פה.

הייתי לא מעט בקופנהגן בשנה האחרונה, דגמתי את כל עונות השנה, לא למדתי מילה אחת אפילו בדנית, אבל הבנתי שיודעים עלינו לא מעט שם ושכל דני שני ביקר בישראל. בחיי.

הנה סרטון המימון וגם הקישור לפרויקט בהדסטארט.

mimunzolelet from dvorit shargal on Vimeo.

איפה אפשר לצפות באלה קרי ולילבס, נוריקו-סאן וסיאה בנובמבר 2018?

לוח הקרנות טרילוגיית ילדי העולם לנובמבר 2018

"איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?"
-15.11, 20:00, ספרייה ציבורית גני תקווה, דרך הים 9
כרטיסים בקישור
-28.11, 17:30, בית הגפן, חיפה, הקרנה חגיגית ומיוחדת עם תרגום לעברית ולערבית

"אפריקה! סיאה מהקילימנג'רו"
21.11, 20:00, הספרייה העירונית נס ציונה

"איפה לילבס ילדת הקרקס ומה קרה בהונולולו?"
27.11, 19:30, קיבוץ המעפיל, מרקים, פטפוטים וסוסים (בסרט 😉 ).

רוצים גם? dvoritsh@gmail.com

מאירועי אוקטובר 2018 בפייסבוק

היו ימים:

המהדורה המוגבלת של הדיוידיז של "איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?" ושל "אפריקה! סיאה מהקילימנג'רו" הולכת ואוזלת.
רוצים? כתבו לי לכתובת שלעיל.

לילבס באוגוסט 2018 ואיך אפשר לצפות בטרילוגיית ילדי העולם?

כשכולם מעולפים ורוצים רק להתחבא מהחום אני יכולה להציע:

"איפה לילבס ילדת הקרקס ומה קרה בהונולולו?"
27.8, 17:30, סינמטק שדרות
31.8, 10:30, היכל התרבות כרמיאל

איך להזמין אותי ואת שלושת הסרטים (איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?, אפריקה! סיאה מהקילימנג'רו ולילבס), ואו לרכוש דיוידי ואו ספרים?
dvoritsh@gmail.com | 052-3512025

מה עשיתי ביולי?

החודש עמד בסימן הביקור של לילבס ילדת הקרקס בישראל ובשתי הקרנות חגיגיות.
על כך כתבתי בפייסבוק רבות.

 

שלום לשרה Miri Regev מירי רגב!
חזרתי מערב ראשון ומרגש בישראל עם גיבורת אחד הסרטים שלי, העוסקים בחיפוש אחר גיבורי ילדותנו. סרט שגם הוא, כמו שאר הטרילוגיה שלי, לא שודר בערוצים הייעודיים בטלוויזיה הישראלית. אבל איפה לילבס ילדת הקרקס ומה קרה בהונולולו? יוקרן בנוכחות הגיבורה שלו רק בזכות מאמצים על-אנושיים של הפסטיבל הבינלאומי לסרטי ילדים ונוער שלסינמטק תל אביב שהביא אותה לישראל, כי לא רק ביקורי נסיכים בריטים חשובים להעלאת קרננו בעולם.
ומששבתי הביתה לשעות ספורות לפני המשך מסע התגלית הפרטי שאעשה לאורחת שלי, שתהיה הפרזנטורית הכי טובה שרק חלמת עליה, שמחתי לקרוא על הרפורמה העתידית בקרנות הקולנוע, ועל שיתוסף "רכיב של 'חוכמת ההמונים' לשקלול המימון". הידד!
רציתי לספר לך שהסרט הראשון שלי, איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?, שנדחה מכל ערוץ וקרן בעת הליך הפקתו, אך זכה להכרה בזכות חוכמת ההמונים, סורב לשידור בשנה החולפת בתאגיד הציבורי של מדינת ישראל בנימוק המופתי ש'ראו אותו כבר מספיק אנשים בספריות, קיבוצים, מתנ"סים, סינמטקים ובתי אבות'". מצחיק, אה? זהו התאגיד שמחובתו לפנות לכל העם. ולו רק בזכות תקציב העתק שלו מקופת המדינה. 

ומה עוד?

וממש מחוץ לתחום

הפוסט הזה הוא אולי הכי טוב שכתבתי בשנים האחרונות. פרסמתי אותו בחודשעבר ואני מזכירה אותו שוב.