לילבס, אלה קרי, נוריקו וסיאה בדצמבר 2017

-סקירת "איפה לילבס ילדת הקרקס ומה קרה בהונולולו?" של אורון שמיר באתר סריטה.

-ההמלצה של כרמית ספיר-ויץ במעריב.

כרמית

תוספת, 3.12:

-מאמר שכתבתי על הסרטים ב"הפנקס". מיועד למנויים.

ביקורת באתר "סרט" (שרון טהר).

לוח ההקרנות של הסרטים:

איפה לילבס ילדת הקרקס ומה קרה בהונולולו?

סינמטק תל אביב

שבת, 2.12, 11:30

שלישי, 5.12, 13:30

שבת, 9.12, 11:30

שבת, 16.12, 11:30

שבת, 23.12, 11:30

שני,   25.12, 21:45

טיקוטין, חיפה

חמישי, 14.12, 17:00

שבת, 16.12, 11:00, 18:00

שני, 18.12, 18:00

שלישי, 19.12, 16:30

בית גבריאל

ראשון, 17.12, 19:30

סינמטק חיפה

רביעי, 27.12, 19:00

טבעון, מרכז הנצחה וספרייה

שבת, 16.12, 11:30

שלישי, 19.12, 20:30

איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?

שני, 25.12, 17:00, ספריית רמת ישראל, ת"א

חמישי, 28.12, 19:30, ספריית בית כרם, אולם בית הוועד

A3-01.jpg

מוצ"ש, 30.12, אירוע פרטי

בנוסף: יש דיוידי למכירה במהדורה מוגבלת. הדפסה אחרונה.

אפריקה! סיאה מהקילימנג'רו

20.12, 16:39, פסטיבל הקולנוע באורוויל, הודו.

AfricainAurville

שבת, 23.12, ראשון, 24.12, מושי, טנזניה (לא טסה איתו)

שלישי, 26.12, 20:30, קיבוץ המעפיל

נותרו דיוידי ספורים למכירה.

לקט "מהנעשה בפייסבוק" בנובמבר 2017

איפה הייתם כשקראתם את "לילבס ילדת הקרקס"?
גם הסרט השלישי בטרילוגיה שיצרה דבורית שרגל נפלא ומרומם את הלב בהרבה רמות. סרט מסע, שכקודמיו מונע מתשוקה למפגש חוזר עם גיבורות הילדות הסיפרותיות שהיו מושא לחלומותינו על עולמות רחוקים, שהוא גם מרתק, גם מיטיב עם הזיכרונות וגם נוגע מאוד בניסים ובלב. ראיתי היום בסינמטק ת"א את "איפה לילבס ילדת הקרקס ומה קרה בהונוללו?" עם אמה וסופי (9), ויצאנו נלהבות ונרגשות. והמשכנו לדבר בו הרבה, מדהים היה לגלות גם שנכדותיי ואני חקקנו בזיכרון הקריאה את אותם דפים ותמונות.
לא מצליחה להבין (!!!) כיצד אף גוף שידור עוד לא חטף את השלישיה הנדירה הזו, שמעוררת לא רק את בלוטות הנוסטלגיה אלא גם מחשבות על החיים ביקום האנושי (וכמה הוא קרוב לנו יותר מזה שנדמה לנו כילדים), והרבה השראה מיצירה שהיא בראש ובראשונה הגשמת החלומות של היוצרת האמיצה שלה.
בינתיים אתם מתומלצים בחום רב לא להחמיץ את ההקרנות המתקיימות כעת בסינמטק ת"א, המזמנות כבונוס גם שיח מעניין עם דבורית על מסע הסרט (יעל גבירץ). 


אני צופה באיפה לילבס ילדת הקרקס ומה קרה בהונולולו? בכל הקרנה ומפענחת פעם אחר פעם את הסרט מחדש. אז היום חשבתי ולאחר מכן דיברתי על משפט שאני אומרת בו: "ומה אם לילבס כבר לא לילבס"? ופתאום הבנתי שזה הפחד הכי גדול (שלי?), לא להיות יותר מה שהיינו פעם, מה שאהבנו בעצמנו, למשל כל החלקים המפעימים בילדות שלנו. ואז מישהו מהצופים אמר שאנחנו דינמיים, ולכן אולי לא נישאר "אותו דבר". אז עניתי ש"דינמיים" זה תיאור חיובי ואני מקבלת אותו.

צדה ספרים ישנים לאוסף סדרת ילדי העולם שלי. מצאתי את "לילבס ילדת הקרקס" ב-30 ש'. עסקת חיי. הבלבית אמר לי שחסר עמוד השער. אמרתי לעצמי, שטויות, מה. הספר נראה הכי ישן שיש וזה מה שרציתי. עד מדבריות רמת-גן רכבתי כדי לרוכשו.
הבלבית ירד עם האוצר וסיפר לי שריגל אחרי וגילה שעשיתי סרטים על הילדים מהספרים. "מה, באמת טסת להוואי?" שאל אותי, ממש כמו הילדים הלא-מאמינים בהקרנות הסרטים. נשבעתי שכן והצעתי לו לבוא לסינמטק בשבת כדי לצפות בלילבס.
רק בבית בדקתי את מה שנראה לי כהוצאה הראשונה של הספר בעברית ואויה, כחצי מדפי הספר אינם. אה, עכשיו ברור למה כ"כ זול. אבל אני שומרת אותו. גם לספרים מחוללים מגיע מקום על המדף. 

לילבסישנושן

אחד הנוכחים, פסיכיאטר בפנסיה, להעניק לי את פרס ז'ול ורן לרגל מסעותיי ברחבי העולם. אמרתי שאשמח לקבל כל פרס שהוא, כזו גרידית אני. על השאלה "למה הסרט לא בטלוויזיה" הצעתי לנוכחים לכתוב מחאה למנכ"לים.

"…המסע שלך לעשיית הסרטים האלה מרשים ומרגש אותי בכל פעם מחדש. לפעמים קשה להסביר איך מתחברים לאדם שאתה לא מכיר וזאת מבלי אפילו לפגוש אותו…" (א', מייל)

איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?

חבר: מה את מראה בכמון?
אני: את איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?
חבר: למה לא את איפה לילבס ילדת הקרקס ומה קרה בהונולולו?
אני: אתה כמו הבדיחה על האימא הפולנייה שקנתה לבן שלה שתי עניבות, אדומה וירוקה. כשענב את האדומה שאלה אותו במרמור: "אה, אז את הירוקה אתה לא אוהב?"

יומולדת שלוש לאיפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? והנה, לאוסף, מכתב מצופה חדש:
"שלום דבורית! מצחיק שאני מאחל לך איחולים על הסרט הזה בדיעבד, אבא של הבדיעבדים… צפיתי בו פעמיים. גם בפעם השנייה דמעתי. מצחיק לגלות כמה אנשים יכולים להיות שותפים לתמונות-עולם ועולם-תמונות מעולם עמוק כל-כך. זה היה כמו לגעת במחצבים פרטיים שלא נגעתי בהם שנים. בעקבות זאת היו הרבה שיחות עם אלה שהיו איתי שם בזמן ההוא, שבו פגשתי את נוריקו ואלה קרי. תודה רבה רבה!" (י')

אלהקרישלוש

עם משלחת יפנית: אמנים, סטודנטים, גלריסטים, עיתונאים. כולם אורחי משרד החוץ, שבאו להריח קצת את ישראל וללמוד עלינו. הקרנתי להם מחצית מאיפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?, את כל החצי העוסק אינטנסיבית בחיפוש אחר נוריקו. מעניין היה לראות את תשומת הלב שלהם גואה בכל פעם שיש בסרט שיחה ביפנית:). אחרי הסרט שאלו אותי "במה עסקו ההורים של נוריקו בשנות החמישים, כשהספר צולם?" ולכל מי שטוענים שאנחנו כפר גלובלי ואין הבדל בין בני האדם במקומות שונים בעולם? ובכן, יש ויש ויש.

יפניםנוב2017

אפריקה! סיאה מהקילימנג'רו

התלבטתי, בגלל כל המחמאות שקוצר איפה לילבס ילדת הקרקס ומה קרה בהונולולו? בעשרת ימי חייו על האקרנים, האם אוכל לאהוב שווה בשווה את כל יצירותיי. קיבלתי מענה לשאלתי. נסעתי עם אפריקה – סיאה מהקילימנג'רו (שני אוטובוסים כל כיוון, בילוי בתחנה מרכזית, כל הרוק הזה) להספרייה הציבורית ע"ש צ'ייס מבשרת-ציון (אם תלחצו תראו מה כתבה המנהלת היקרה). זה לא עניין של מה בכך, כי בפעם הקודמת הייתי שם עם איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? ביוני 2015. גם אז היה נפלא כמו היום. הקרנת סרט בינות למדפי ספרים עמוסים היא אירוע מעניק השראה וירושלים ובנותיה (וחיפה!) אלו ערים אוהדות לסרטים שלי. אני בשוק מכך שסיבוב ההופעות שלי נמשך כמעט שלוש שנים ושבפרק הזמן הזה הבאתי לחופה וקידושין את שלושת סרטי הטרילוגיה (+אח קטן קצר קומה). הלם. אבל מה אני בעצם רוצה לומר? שצפיתי בסיאה שוב ומה-זה התמוגגתי. כך שכל חרדותיי בטלות ומבוטלות (לחצי השעה הקרובה). והתובנות של תושבי מבשרת על אפריקה, שפתיים יישקו. אפילו קו 405 במחלף עין חמד החדש הגיע בצ'יק. 

רוצה להסביר משהו על הילדים המגיעים לסרטים שלי.
ראשית, ממש ממש ממש לא התכוונתי ליצור סרטים לילדים. זה קצת מבלבל, אני יודעת, כי הסרטים עוסקים בספרי ילדים ובגיבורי ילדות, אז אנשים עושים לכאורה את ההיקש המתבקש, אה, אז זה לילדים. ובכן לא. נכון שיש ילדים שצופים בסרטים ומאוד נהנים, נכון שיש קבוצת ילדים שהיא פריקית שלהם, אבל זה לא סרט ילדים (בגיל הרך). כלומר לא סרטי ילדים. ואני חושבת שזה מסלים, במירכאות, מסרט לסרט.
הסרטים מיועדים לאנשים שנשאר בתוכם משהו, ולו קמצוץ זערער של הילד שהם היו. וכאלו יש מיליונים. אני מנסה לא להתקלשא פה (כלומר להשתמש בקלישאות) ולהגיד שהסרטים מחברים אותך לילד שבך, אבל זה די ככה. הסרטים מיועדים לאדם הבוגר שתוהה בהשתאות איפה הילד שהיה. ואני באה לשים את האצבע ולהגיד, הנה, פה פה פה, זה הילד שהיית. רואה כמה אתה חמוד? בדיוק כמו הגיבורים מהספרים.
ואם להיות עניינית: אז רגע, לא להביא ילדים? והתשובה, כן, הביאו אותם, בת נ אי שהם יודעים לקרוא כתוביות בעברית במהירות די גבוהה, בתנאי שהם סקרנים ופתוחים להתנסויות בז'אנר שהם לא מכירים לרוב, קולנוע תיעודי, ובתנאי שהם יכולים לשבת 54 ד' ולהקשיב ולצפות בכל החושים וגם לשמוע אותי לאחר מכן;).
אז כל מי שיגיע עם בני חמש, למשל, לאולם, יתאכזב מרה שהם לא בעניין. ולכן אומר: בבקשה, היצמדו להצעת ההגשה שלי: בני 9-99. ככה אני מכסה את עצמי ביטוחית מפני עוגמת נפש. ואל תתבאסו על הילדים אם למרות שהם עונים לקריטריונים שהצבתי לא ממש ירצו לצפות.
וכל ילד שמתחבר לסרטים זו בהחלט ברכה גדולה וברור שהוא מחונן;)
שלא לומר המבוגרים!

ואם פספסתם: ממליצה על הפוסט הקודם שלי על זכויות יוצרים ותוכן חינמי. מיוטיוב ועד נטפליקס.

רוצים גם?

כל הסרטים, כל הפרטים, הזמנות להרצאות, הקרנות ושיחות: דבורית שרגל, 052-3512025, dvoritsh@gmail.com

זכויות היוצרים ביצירה שלך או: האם אפשר להרוויח כסף מחינם? מיוטיוב ועד נטפליקס

בעקבות דיונים בפייסבוק כתבתי את הקטע הזה, ואני מביאה אותו גם פה, עם עריכה ועדכונים, כדי שלא יישטף בנהר הגועש והשוצף של הרשת החברתית. לתחושתי לבלוג יש חיי נצח ארוכים יותר. אה, מה זה הפרדוקס הזה, או שיש חיי נצח או שאין, לא? בטח בטח. אבל זה לצורכי הדגשה והאדרה.

דרמה קצרת מועד התחוללה בעקבות סטטוס שכתבתי על הפרת זכויות יוצרים ביוטיוב לאחד הסרטים שלי. הפרטים הטכניים לא מעניינים אבל הרוחות התלהטו (אוקיי, הרוח שלי התלהטה) ותוך פחות משעה הפכתי את הפוסט ל"פרטי". יוטיוב מצדם הסירו את הקישור הבעייתי אחרי כמה הסברים והודעות שנשלחו אליהם.

אבל אני רוצה להתייחס להסתערות התגובות המיידית בפוסט בפייסבוק, חלקן מאנשים שמעולם לא הגיבו לי, לא מכירים אותי ולא יודעים דבר על דרך העבודה שלי, אך זה לא מונע מהם להביע את דעותיהם המאוד נחרצות, המבוססות על עולמות תוכן שונים לגמרי ולהסביר לי שאני טועה, בלי לנסות לשמוע קודם או להבין איך בדיוק אני עובדת ומשווקת את הסרטים ובלי להבין שלכל מוצר יש ליצור את התוכנית המתאימה לו. אין תוכנית שיווקית אחת שמתאימה לכולם.

תגובות המומחים פה היו: מה קרה לך, עזבי, זה המשפך השיווקי החינמי, הוא יביא לך מאות אלפי צופים, את חיה את הכלכלה הישנה, את לא מבינה את המאה ה-21, גם רדיוהד נתנו אלבום בחינם וגם מישהי מפיצה את הספרים שלה בחינם. יופי! זה מה שהתאים לה. לכם. להם.

ובכן, אסביר שוב. מדובר במספרים אחרים. בעולמות אחרים. אתם חושבים מסות, סטטיק ובן אל וכאלו. הסרטים שלי, חיים ונושמים ומוקרנים, אינם כאלו. הם לא מיועדים למיליונים. והם עלו כסף. מאות אלפי שקלים כל אחד.

לא בכדי אינכם רואים כמעט סרטים ישראלים (דוקו או עלילתיים) המופצים ביוטיוב. כן, יש מקרים מיוחדים, למשל סדרה שקיבלה מימון מלא מגוף שידור ומקרנות קולנוע, שנעשתה בהון עתק (הכל יחסי, כן?) שכל יוצריה קיבלו את שכרם+, ועכשיו אפשר לעשות איתה מה שרוצים. מי הרוויח מהצפיות ביוטיוב? המפיקים? היוצרים? גוף השידור? באמת? כמה? איך? אה, מהפרסומות? שוב, חוזרת למסות. בהחלט היה מעניין לקבל מספרים, אלא אם כמובן הכל היה לשם שמיים ולהרביץ תורה בעם ומי צריך בכלל כסף.

לעתים גופי שידור מעלים רק פרק אחד מסדרה ליוטיוב כגריין, ואת השאר מוכרים ב-VOD. כן, אף גורם לא מעניק תוכן חינם סתם. המטרה: להרוויח מהחינם כסף.

אבל אני, אני מתפרנסת מכך שאנשים מזמינים אותי להראות את הסרטים ולשמוע אותי, או מהקרנות סינמטקיות. כן, אלו המקומות היחידים שהסרטים שלי מוצגים בהם. חלילה אני לא אומרת זאת בתלונה. זה המצב, ומכאן יצאתי לדרך. זו נקודת המוצא שלי.

כ-מו-בן שצריך המוני אזכורים של היצירה שלך בפייסבוק וביוטיוב ובטוויטר ואיפה לא? ברור! מי אמר שלא? אז אני מפיצה את שמעם של הסרטים בדרכי, בפייסבוק באופן יומיומי, בעזרת הקהילה המלווה אותם ובעזרת אחרים, ובטח שיצרתי טריילרים לסרטים שלי, המופיעים ביוטיוב ופתוחים לכל דיכפין שיכול לקחת אותם ולעשות איתם כרצונו ואני מפנה בהם אלי, קוראת לצופים להזמין את הסרטים. וכמובן שאני מעלה גם את כל הראיונות איתי לרשת וכותבת שוב ושוב ושוב על הסרטים. איזו שאלה? ללא ספק, ברשת אני מפיצה את מרכולתי, את הסרטים שלי. אבל מכאן ועד להנגישם לצפייה חופשית במלואם יש מרחק לא קטן.

וגם אותו מפיק שנזף בי שהסרטים שלי ייעלמו כגשש החיוור אם לא אציף אותם להמונים ביוטיוב, כי גם הגששים נאבקים על זכויותיהם, מה הוא יודע על דרכי עבודתי? על העבודה היומיומית שאינה נגמרת, כבר שלוש שנים, שאני עושה בהפצת הסרטים ובשיווקם? ומה הקשר בין הגשש לבין הסרטים שלי? האם הגששים מפמפמים את יצירותיהם ברשת כמוני, כמה פעמים ביום, בכל צורה שהיא? ברור שלא! האם היצירות של הגשש חיות, מוקרנות, מונגשות, מדוברות, נמכרות היום? לא!
והאם כל הסרטים והסדרות שלו, של אותו מפיק, מופצים בחינם ביוטיוב? מה פתאום! לא ולא. אבל להשיא לי עצות שלא מתאימות לד.נ.א של הסרטים שלי, זה כן.

הוסיפו לכך עובדה אלמנטרית שכל מפיק צריך לדעת: ברגע שהסרט שלך מופיע ברשת אי אפשר למכור אותו לשום גוף שידור או לשגר אותו לשום פסטיבל. כן. בשום מקום מעולם. איך אפשר להתעלם מפרט כל כך משמעותי?

כמה יוצרי קולנוע עושים סרט אחר סרט מהכסף הפרטי שלהם? כמה? עליכם להבין שוב: אני מתפרנסת מהקרנות הסרטים ומשיחות עליהם. ולא, אנשים לא יצפו בסרט ביוטיוב ואחר כך יזמינו אותי תמורת סכום לא מבוטל לראות אותו שוב במתנ"ס המקומי ולשמוע אותי. זה פשוט לא יקרה.

הסרטים שלי חיים, בועטים ונושמים ואני משווקת אותם בכלים המתאימים להם ולי. חנוך לנער על פי דרכו? ככה גם עם כל מוצר שהוא.

כל משפכני השיווק החינמי חייבים להבין: לא הכל מתאים לכולם. כן, לפני עשור גם רדיוהד הוציאו אלבום חינם והרוויחו ים כסף כי למעשה *מכרו* אותו. אבל לרדיוהד יש מיליוני-מיליונים של אוהדים בכל העולם. ויש להם מכונת שיווק ויחצ משומנת שעולה הון-הון-הון. וחוץ מזה, עובדה, את האלבום של 2016 וכן את האלבומים שבין לבין הם מוכרים בכסף מלא.

הסרטים שלי הם ארט-האוס. השוק שלהם הוא לא השוק של רדיוהד וגם לא של הגשש החיוור, מיינד יו.

מאות אלפי בני נוער לא יגיעו לסרטים שלי. לא, היוטיוביסטים (כהמון) לא בנויים לאלה קרי ולנוריקו-סאן וללילבס ושות'. הקהלים שלי אחרים לחלוטין. ולא, אני לא אגיע למספרים שרק מהם מרשה יוטיוב להצטרף לתוכנית הפרסומות שלו.
כל אותם מעריצי המשפך צריכים ללמוד לתפור את החליפה המתאימה ללקוחות שלהם, לא לזרוק מנטרות שיווקיות בחלל ולספר איך המשפך השיווקי החינמי יביא לעליית ההכנסה באלפי אחוזים.

אכן, בני נוער ואו צעירים שצופים בלהיטים ההוליוודיים באינטרנט הולכים לאחר מכן למולטיפלקסים עם החבר'ה כדי לצחוק ולהתרגש וליהנות מהמסך הגדול. צריך להבין: סבבה, אבל זה לא קהל היעד שלי. הסרטים שלי לא מוצגים במולטיפלקסים ולא בטלוויזיה שלכם. הם מוצגים בסינמטקים, בספריות, במתנ"סים, בקיבוצים, במועדונים, בסלונים, בקבוצות סגורות. הם לא מתאימים להפצה חינמית.

זמן מה אחרי שכתבתי את הטקסט הזה קיבלתי מייל ממישהו.י, שיוצא.ת להעביר הרצאה בחו"ל לישראלים (ברור שבכסף, מי יטוס לחו"ל להעביר הרצאה בחינם)? וביקש.ה, פשוט כך, לקבל לינק לסרט שלי, כדי להרצות עליו ועל הדרך בה העולם נחווה בישראל של פעם. זוהי בהחלט הקצנה, למעשה שיא חדש, של "הכל ביוטיוב פתוח לכולם" (זה כמובן לא נכון, כפי שהסברתי לעיל). אבל הרעיון שאני יוצרת סרט, ומישהו יקבל אותו ממני בחינם כדי להרצות עליו ולקבל על כך כסף הוא בהחלט צעד דרמטי ומהפכני באותה כלכלת-חינם חדשה.

כלכלה ישנה? אני לא מבינה את המדיום? שיהיה. בינתיים מי שהחזירה את ההשקעה בסרט הראשון ויצרה עוד שני סרטים נוספים, ביחד טרילוגיה, זו אני.

תוספת, 2.12:

"תעלי את הסרטים שלך לNetflix, תרוויחי הון", היא עצה נוספת שקיבלתי. ובכן לא, זה קשה הרבה יותר. צריך: 1. הופעה מוחצת בפסטיבל גדול ונחשב 2. מפיץ ואו אגרגטור. ונניח שאכן (אין לי אף אחד מהפרמטרים, אבל נניח), מוכנים לשקול את נוכחותך בנטפליקס, צריך לשכנע אותם שבסרט שלך יש:
א. שמות גדולים
ב. נושא בוער
ג. צבא עצום ברשתות החברתיות שיפיץ אותו. כלומר, הכל זה שיווק שיווק שיווק. בעוד אני יכולה לעשות את הדברים בקטנה פה, בשכונה המצומצמת שלי, זה לא אפשרי באוקיינוס התוכן האינסופי.
בקיצור: אם נראה היה שעולם הסטרימינג נותן תקווה ליוצרי הדוקו העצמאיים, אז לא. הוא מתנהל בדיוק כמו הכלכלה הישנה. כן, יש יוצאים מן הכלל. מסכימה. והרי מה אני אם לא היוצא מן הכלל במובנים מסוימים, אבל המנגנון הזה גדול על מידותיי וכל עוד לא יימצא מפיץ שאמון על נטפלוקסים, אני נידונה לשלוח לנטפליקס הודעות ולא לקבל תשובה.

איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?

אפריקה! סיאה מהקילימנג'רו

איפה לילבס ילדת הקרקס ומה קרה בהונולולו?

להזמנות ופרטים ורכישות והרצאות: dvoritsh@gmail.com | 052-3512025

ראיונות וטריילר ל"איפה לילבס ילדת הקרקס ומה קרה בהונולולו?"

-ראיון טלוויזיה אצל אמיר בר-שלום, יומיים לפני הפרמיירה, ב-18.10.

-ראיון במיזם התרבות "החללית" ב-31.10 אצל יאיר נהוראי. זה היה בעצם שידור חי בפייסבוק, אז אי אפשר להטמיע ולכן קישור בלבד. שעה שלמה. מולווט ועד הטרילוגיה.

-סופסוף, הטריילר של "איפה לילבס ילדת הקרקס ומה קרה בהונולולו?".

ובפוסט הקודם: כל הקרנות הסרט בארץ בנובמבר 2017, כמו גם שאר הסרטים!

איפה לילבס, אלה קרי, נוריקו-סאן וסיאה בנובמבר 2017?

מפעלות דבורית שרגל שמחים להציג בפניכם את הקרנות כל הסרטים לנובמבר 2017 (ייתכנו שינויים, עקבו אחר הלוח):

אתחיל מהחדש-חדש-חדש:

איפה לילבס ילדת הקרקס ומה קרה בהונולולו?

בסינמטק תל אביב:

שבת, 28.10, 11:30

שבת, 4.11, 11:30

שלישי, 7.11, 12:30

שישי, 10.11, 16:00

שבת, 11.11, 11:30

שבת, 18.11, 11:30

שישי, 24.11, 16:00

שבת, 25.11, 11:30

שני,   27.11, 21:45

סינמטק ירושלים

6.11, 19:00

16.11, 18:00

סינמטק הרצליה

9.11, 19:15

21.11, 18:00

מכללת קיי, באר-שבע

7.11, 12:15, הקרנה יחידה בבירת הדרום!

ספריית הר אדר

19.11, 20:00

אולם מופעים מזרע

20.11, 20:00

ספריית אבן יהודה

26.11, 18:00

אבןיהודה

איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?

24.10, 16:00, בי"ח טירת כרמל (אירוע סגור)

31.10, 17:00, סינמטק חיפה

2.11, 18:00, ספריית כוכב יאיר

7.11, 19:00, "מסע נשי" בבית הבד בשרונה

15.11, 20:00, ספריית נס ציונה

נסציונה.png

16.11, 20:00, צור הדסה

23.11, 20:00, מושב כמון

28.11, 17:30, קיבוץ כרמים (מועד מעודכן)

אפריקה! סיאה מהקילימנג'רו

30.10, 20:00, ספריית מבשרת ציון

איך הייתה הפרמיירה של איפה לילבס ילדת הקרקס ומה קרה בהונולולו?

ב-20.10.17 התקיימה הקרנת הבכורה העולמית של "איפה לילבס ילדת הקרקס ומה קרה בהונולולו?".

אולם מס' 3, סינמטק ת"א, שישי, 20.10.17, 14:16. הנקודה על הבמה: אני. צילום: שלומית כרמלי

הקרנותיו הקרובות בסינמטק תל אביב:

שבת, 28.10, 11:20

שבת, 4.11, 11:30

שלישי, 7.11, 12:30

שישי, 10.11, 16:00

שבת, 11.11, 11:30

שבת, 18.11, 11:30

שישי, 24.11, 16:00

שבת, 25.11, 11:30

שני,   27.11, 21:45

סינמטק הרצליה:

8.11, 19:00

21.11, 18:00

מכללת קיי, באר-שבע

7.11, 12:15, הקרנה יחידה בבירת הדרום

והפרמיירה

זו הבכורה הרביעית שלי (אחת, "כדור בגב", הייתה קטנה ומשפחתית) והייתי כבר צריכה להיות בעלת ניסיון, כך חושבות הבריות. אז זהו, שלא. כלומר, הניסיון רק הופך את האירוע למפחיד יותר. ראשית, כל בכורה היא אירוע מלחיץ ברמות, אבל יש גם עוד משהו: לפני הטיסה הראשונה שלי בחיים (בגיל 21 הגעתי לפריז. חסכתי כסף במשך חצי שנה של עבודה אחרי הצבא) נורא רציתי כבר לטוס, אבל לא ידעתי מה זה אומר, איך מרגישים. ואז הגיעה הטיסה והבנתי. ומאז פיתחתי חרדת טיסה. כלומר, רק מהטיסה השנייה התחלתי לפחד. כך גם עם הפרמיירות. לפני הראשונה לא הבנתי כלום. לא הייתי מודעת לעוצמות שהדבר הזה מחולל. לשאלה מה יקרה אם אנשים לא יאהבו את הסרט.

הפעם, לקראת פרמיירת הסרט שמסיים את הטרילוגיה הפחד והחרדה מילאו אותי בכל החודשים שלפני היום הגדול.

מאוד מאוד רציתי שהסרט יתקבל באהבה, כי במובנים מסוימים הוא דרש את ההשקעה הגדולה ביותר  מבין שלושת סרטי הטרילוגיה. טמונים בו כל כך הרבה מרכיבים מסוגים שונים, עסקתי בו בכ"כ הרבה מישורים ונושאים במקביל, כך שהעומס היה רב מנשוא.

אני מביאה פה את דבריי, וגם כמה מהתגובות שנכתבו בפייסבוק (בהמשך אביא עוד):

אני: חזרתי הביתה מהפרמיירה של איפה לילבס ילדת הקרקס ומה קרה בהונולולו? אין לתאר את רמת המתח, ההתרגשות, החרדה וההיסטריה שהייתי נתונה בה כל החודשים האחרונים, שלא לומר היום. היה אירוע מרגש מאין כמותו. אני מודה לכל המאות שהגיעו לשמוח איתי ואני שמחה שאהבו את הסרט. אני מביאה פה את הנאום הקצרצר שנשאתי לפניו.
מחר! מתחילות ההקרנות בסינמטק תל אביב ובכל רחבי הארץ. לוח נובמבר יתפרסם בקרוב.
מוכנים? הנה הדברים שאמרתי. תמונות יתפרסמו כשכל הצלמים ישלחו את תוצרתם:)
*
ברוכים הבאים להקרנת הבכורה העולמית של "אֵיפֹה לילבס יַלְדַּת הַקִּרְקָס וּמָה קָרָה בְּהוֹנוֹלוּלוּ?". אני, דבורית שרגל, שמחה מאוד לראות את כולכם. לְכָל אֶחָד מִכֶּם יֵשׁ חלק בִּיצִירַת הסרט הזה וּלְמַעֲשֶׂה בְּכָל הַטְּרִילוֹגְיָה.

לא דמיינתי, בַּפְּרֶמְיֶרָה שֶׁל "אֵיפֹה אֵלֶּה קרי וּמָה קָרָה לנוריקו-סָאַן?", שֶׁאֶעֱמֹד פֹּה הַיּוֹם, שָׁלוֹשׁ שָׁנִים לְאַחַר מִכֵּן, עם טְּרִילוֹגְיָה ביד. אבל בּשׁבַע הַשָּׁנִים הָאַחֲרוֹנוֹת חיי התגלגלו באופן מֶטָפִיזִי כִּמְעַט, פלאי, שֶׁלוּוָה בַּעֲבוֹדָה אֵינְסוֹפִית. כשאֲנִי מִתְבּוֹנֶנֶת אָחוֹרָה אני לֹא מַאֲמִינָה שעשיתי את כל הדרך הזו.
הָעַקְשָׁנוּת, מִתְבָּרֵר, מוֹכִיחָה אֶת עַצְמָהּ.

אבל למה בכלל טרילוגיה? כי לא רציתי להיפרד מהספרים ומהדמויות. רציתי לדעת עוד על אנה ריבקין-בריק, הצלמת, עוד על עצמי. רציתי להבין מה אני זוכרת מהילדה שהייתי כשקראתי את הספרים. מה זה זיכרון. איך אפשר לאחוז בו, אם הוא אמיתי ומה קורה כשהוא נעלם? משתבש? וְגַם, אִם דֶּרֶךְ הַזִּכָּרוֹן, אותו אני אוחזת בצבתות ברזל, אוּכַל לְהַנְפִּישׁ אֶת הַיַּלְדָּה הַהִיא מפ"ת.

לא מעט קסמים ושעשועים יש בסרט הזה, שהעלילה שלו משופעת בקווים מקבילים בין הסיפורים. מצאתי בו תשובות להרבה מהשאלות שלי. לא תמיד תשובות עולצות, אבל תמיד עם קו ורוד דק באופק.

אני מוֹדה מִכָּל הַלֵּב לָאֲנָשִׁים שֶׁעָבְדוּ אִתִּי עָל הסרט: מִיכָאֵל בַּלָּק וַאֲשֶׁר סבידנסקי שֶׁצִּלְּמוּ, שְׁלוֹמִית כַּרְמלִּי שֶׁערְכה, עוֹדֵד זְהָבִי שֶׁכָּתַב אֶת הַמּוּזִיקָה ומִיָה הרמן-צָבּרי שֶׁקּוֹרֵאת וְגַם שָׂרָה. וּלְמִי שֶׁהֵבִיאוּ אוֹתוֹ לַגְּמָר: ערן מושקטל שעיצב, אור קפלן, אביב פרס, אורי גלאון, נעם לוי ואהרון פאר.
וְכַמּוּבָן, לְכָל מִי שֶׁתָּמְכוּ בּלילבּס וּבְכָל הַסְּרָטִים שֶׁלִּי וּלְקֶרֶן רָבִּינוֹבִיץ' וְלָעוֹמֵד בּרֹאשָׁה גִּיּוֹרָא עֵיני, שעזרו לי לסיים את הסרט.

תּוֹדָה לְכֻלְּכֶם,
נִתְרָאֶה בְּעוֹד 54 דַּקּוֹת.

——————————————————————-

יובל לוי: דבורית הייתה העורכת שלי בשלושה עיתונים ועל כן זכתה לתואר ״עורכת שלושת המלחמות ״. נשארנו חברים גם אחרי שעזבתי את עולם העיתונות והערצתי את היכולת שלה להמשיך להילחם על מקומה ודרכה תוך חריקת שיניים תמידית בעולם התקשורת הנבזי. הערכתי אליה גברה כשהחליטה לעזוב את המקור היחיד לפרנסתה ובחרה לצאת לדרך קשה עוד יותר, כהרגלה לבד תוך בחירה בעצמאות מוחלטת. כשיצא הסרט הראשון בטרילוגיה שבאה היום לסיומה הוכנו בהלם. זה היה מקורי מרענן שנון ומצחיק. לסרט השני כבר חיכינו תוך הפגנת פמילאריות והוא סיפק לנו רגעים של עומק רגשי ואהבה גדולה לאפריקה שלפחות אחד מאיתנו חולק עם דבורית. לקראת הסרט השלישי גם רננה כבר הייתה מגויסת לחלוטין. היא קראה כל ספר, עקבה אחרי הסיפורים ונהנתה מהפגישות עם דבורית, שמצדה הכירה בכישרונות המיוחדים של ילדתנו עוד כשהייתה פעוטה בת שלוש. היום הגיע המסע לסיומו והותיר אותנו עם דמעה גדולה בזווית העין. דבורית פיצחה את חוויית הילדות של דור שלם ונתנה לגעגועים לאותה תקופה מסגרת ראויה, תכלית ותוקף רגשי עמוק. בקיצור, אם עדיין לא הסברתי את עצמי כמו שצריך: מחר זה מתחיל בהקרנות מסודרות רוצו לראות!!
צילומים באדיבות הדוקטור.

————————————————————————–

גליה אלוני-דגן: לא יפה, דבורית.

השישי-שנ"צ שלי הוא עניין רציני. אפילו הילדים שלי כבר מדקלמים מתוך שינה ש"מי שמפריע לאמא לישון בשישי בצהריים, מאבד תנוך". עד כדי כך.

ולא, זו לא השעה שנקבעה להקרנת הבכורה שהרסה לי את השנ"צ. להיפך. תכננתי לחזור הביתה בארבע, להיכנס למיטה ולהמשיך במסורת ללא הפרעה. אבל אחרי מאבק קצר הבנתי שאין סיכוי. אני טעונת רגשות, מחשבות ורשמים בעקבות הצפייה בסרט. אז ישבתי לכתוב, ואל דאגה – לטוב ולרע, אני לא אשכח לך את זה.

ביקשת להימנע מספוילרים, וזה מעקֵר, מבחינתי, את האפשרות לכתוב כאן את כל מה שאני באמת רוצה לומר. לכן, יהיו למכתב הזה שתי גרסאות. האישית, שאותה אני שולחת אליך, לעיניך בלבד, והציבורית – שאפרסם כפוסט בפייסבוק, עם הרבה טקסט מושחר, שישמש כטיזר למי שהחוויה עדיין לפניו.

"אף פעם לא ראיתי סרטים כאלה.

אישה רגילה, כמוני וכמוך, ואיזו הפקה! ואיזו עריכה! מדהים"

(טל, בן 11, באוטו, בדרך הביתה)

"אוף, אני כבר לא יכולה לחכות. חיכיתי כל הגן"

(ילדה בשמלה משובצת, במעלית לקומה 1- בסינמטק)

בכורה של סרט שמתחילה עם שבבי קוקוס בפואייה, היא כבר עניין מבטיח. לא קרקרים עבשושיים, לא ביסלי, רחמנא ליצלן. שבבי קוקוס! לא יכולתי שלא להעריך את המחווה. בחיי ובלי טיפת ציניות. נפלא. כמעט הרגשתי בהוואי.

עוד בטרם כבו האורות באולם, וכבר התחוללה דרמה, כשאחת הצופות החליקה במדרגות ושברה את הקרסול. מעולם לא הייתי קודם בסיטואציה שבה באמת שאלו בקול רם אם "יש רופא באולם", ויכולתי רק לדמיין איך את מרגישה ברגעים האלה, כשגם בלי האירוע המיותר הזה, והעיכוב (שלא הטריד את הקהל כהוא זה, אגב) את מתוחה ונרגשת כל כך. אני יכולה רק לקוות שהכל הסתיים בטוב, שהגברת תשוב בקרוב להלך בינינו וגם תזכה לראות את הסרט שהחמיצה. כי מאוד, מאוד כדאי לה.

אני אוהבת לראות סרטים בקולנוע, בחושך. בעיקר דוקומנטריים. החשיכה מאפשרת לי לחוות אותם בלי לדפוק חשבון לאף אחד. לפעור עיניים גדולות כמו ילדה, לדמוע כשמתחשק לי, לצחוק בקול רם בלי שיידעו שזו אני. עשיתי את כל אלה, ולא פעם אחת, לאורך כל 54 הדקות של הסרט. וגם על זה רציתי להודות לך. כי לא תמיד אני זוכרת להיות כל כך אני,  וזו הייתה הזדמנות מצוינת.

"לילבס" הוא, בעיניי, הסרט העמוק, הבשל ולכן גם המוצלח ביותר מבין השלושה – אם כי כולם היו נהדרים בעיניי. אבל הפעם, אולי בגלל שגם אני כבר צופה "מתורגלת" וידעתי שאני יוצאת בעקבותיך למסע מסקרן, הרגשתי שקיבלתי בדרך מטען משמעותי נוסף, מעבר לחוויה הבלשית ולמתח המתבקש. הרבה חומר למחשבה, הרבה שאלות – חלקן נשאלו בקולך, חלקן נשאלו בראשי – על נושאים שמעסיקים אותי לאורך חיי: געגוע, זיכרון, התבגרות, אובדן, ילדות (רשימה חלקית). רצו החיים (כתבתי "רצה הגורל", ומחקתי) והמסע הזה סיפק לך, ולנו, לא מעט רגעים כאלה במהלך הסרט:

כש[…] והיו עוד רגעים רבים כאלה, שימשיכו איתי הלאה.

המוסיקה (עודד זהבי) פשוט נפלאה. מדויקת. שובת לב.

הנעליים (מיכל פרנקל) פשוט יפהפיות. מסע כזה ראוי לנעליים כאלו, ולהיפך.

העריכה (שלומית כרמלי) מוצלחת כל כך, עד שגם מופרעת קשב כמוני לא התפתתה ולו לרגע לבדוק מה השעה בסלולרי. תק-תק-תק, ונגמר לי הסרט.

מעציב לדעת שהסתיימה הטרילוגיה.

מסקרן לדעת האם את כבר יודעת, או אפילו עובדת על, הפרויקט הבא שלך. אני סקרנית לגביו מבלי שאדע מהו.

ומאד מעורר הערכה לדעת שוב, שאת כל הסרטים שלך עשית לגמרי לבד, בעשר ציפורניים עקשניות, שהתשוקה שמניעה אותן מעוררת פליאה, כבוד וקנאה. כן, ככה קוראים לזה. קנאה.

במידה מסוימת, הטרילוגיה שיצרת מכאיבה לי, ו"לילבס" במיוחד. ניסיתי לחשוב, עוד במהלך הצפייה, האם זהו כאב מריר-מתוק, של נוסטלגיה מהולה בצער. כנראה שכן. אם כי נדמה לי שככל שאני מתבגרת, המתוק – מתוק פחות, ולפעמים אפילו קצת מדכדך. לא שהכל היה דבש שם, ברחובות של שנות ה-70. ממש לא.

אני לא יודעת אם אני יוצאת מהכלל מהבחינה הזאת, או שזו הרגשה משותפת לרבים מהצופים. בכל מקרה, ברור לי שהסרט הזה – ושני קודמיו – הם חוויית חובה: לא רק לדבורית, הילדה מפתח תקווה, ולא רק לגליה, הילדה מרחובות, אלא לכל מי שהיו (ולכל מי שעודם) ילד/ה ממקום כלשהו.

זהו, הלכה לי השנ"צ באופן סופי וברור, לפחות עד שישי הבא. אבל היה כל כך שווה.

הביקור הזה, במחוזות הזיכרון שבין הגעגוע לתעתוע, כרטיס הכניסה הזה שנתת לי, ולכל מי שישב/ה באולם, לעולם המרתק שאת חיה ויוצרת בו – הוא מתנה יקרה מאד.

הטרילוגיה כולה היא בעיניי שיר געגועים חובק עולם, אנושי ונוגע, בכל שפה, גיל וצבע. מהוואי ועד יפן, מאירופה ועד אפריקה, מפתח תקווה ועד רחובות. ואם לא שמעת (שורה 6, באמצע) אז הנה, עוד פעם: מחיאות כפיים סוערות.

תודה גדולה,

גליה (וגם טל, כמובן)

——————————————-

מיא עשת: היום, כשהחורים הכי נידחים בעולם כבר נכבשו ע"י חברות התעופה המסחריות, וכל הפייס והאינסטה מלאים בתמונות מזנזיבר, מאיי אנדמן ומגרוזיה ההו-כה-אותנטית, קל להתפתות ולחשוב שאנחנו כתיירים יכולים גם באמת להכיר את התרבויות האלה ואת האנשים שחיים בהן. רק כשרואים סרט כמו 'איפה לילבס ילדת הקרקס ומה קרה בהונולולו?' מבינים עד כמה המחשבה הזאת היא אשליה.

חזרתי עכשיו מבכורת הסרט, שיצרה דבורית שרגל, והתקיימה בסינמטק תל אביב, ואני אומרת לכם – לא רק לכו לראות, אלא רוצו. ולא בגלל שדבורית היא חברה שלי – אחת הבודדות שנותרו אחרי שנים של סינון קפדני משני הצדדים. בראיון טלוויזיה ל'כאן' יעצה דבורית להכין את הממחטות, ואכן – זה סרט מרגש ומבכיא, ויותר מזה, סרט מתח המתפרש על פני שלוש יבשות, שאין שום מושג כל דקה בו מה יקרה בדקה שאחריה.

זהו השלישי בטרילוגיית הסרטים שלה, המתחקים אחר גורלם של מי שכיכבו בספרי הילדות של הדור שלנו, בסדרת 'ילדי העולם' של הצלמת השבדית-יהודייה אנה ריבקין-בריק, שאיירה בטקסטים חברתה אסטריד (בילבי) לינדגרן. הילדים של אז הם בני שישים פלוס היום, וריבקין-בריק ז"ל מזמן (וקבורה בחולון), ועצם הניסיון לאיתורם הוא מבצע בלשי מרתק, שלו נרתמה דבורית בשבע השנים האחרונות.

לריבקין-בריק לא היו ילדים (למרות שהיתה נשואה לגבר ממש שווה וחתיך!), היא בחרה שלא להביא אותם לעולם של תקופת מלח"ע השנייה כי סברה ש"הדבר הכי טוב לילדים הוא לא להיוולד". לעומת זאת, היא מאוד אהבה ילדים והצליחה להתחבר אליהם, וספריה, שכדי לצלם אותם נסעה בכל העולם, שבו את לבותיהם ודימיונם של המוני ילדים באירופה ובארץ בעידן הטרום-מחשבי ועוד לפני אפילו שהטלוויזיה כבשה כל חלקה בחיינו. גם לדבורית אין ילדים, מבחירה,ֿ והיא לכן מרואיינת מבוקשת (וסרבנית) בקרב כל מיני תחקירניות בנות עשרים וכלום שחושבות שזה נורא נורא חתרני לעשות מיני אייטמים נועזים על הנשים המוזרות האלה.

כנגד הדפקט העצום של אי-השרצה, אני יכולה לסנגר על דבורית ולספר שבסרטים שלה היא מצליחה ליצור חוויה מרגשת כמעט כמו החוויה שנגרמת להורים מהקשקוש המזעזע שהילד הפרטי שלהם מביא מהגן וזוכה לשבחים של מדאים ומאמם, וגם, כן, אם נחזור לתחילת הסטטוס – מצליחה לגרד במעט את מעטה המסתורין של תרבויות שכל כך רחוקות מאיתנו, גם בעידן הגלובלי.

האם אי-הולדה היא בעצם, בניגוד למה שחשבנו, המפתח לאהבת ילדים ולסבלנות אליהם? או אולי המפתח לחיים מלאי עניין ומאושרים? או ליצירה של משהו בעל ערך? בשביל להתחיל לענות על השאלות האלה תצטרכו לצפות בסרט, שמוצג החל ממחר בסינמטק תל אביב ואח"כ בכל הארץ.

——————————————————-

מיכל פרנקל אז למי שהתעניין – הנה הנעליים מהסרט(:
זה הזוג הספציפי ממש (!), והן צוירו במיוחד עבור Dvorit Shargal, שביקשה שאם אפשר, אולי שיהיו ציורים שקשורים למסע. בגלל הסרט. וכך שילבתי נופים מגוונים, ובהם מכוניות, רכבת, סירות, מטוסים, וגם כדור פורח או שניים – פשוט לא הייתי בטוחה במה דבורית תבחר להתנייד ורציתי שיהיו לה כל האופציות.


אתמול היתה הקרנת הבכורה של השלישי בסדרת הדוקו המעולה שלה
איפה לילבס ילדת הקרקס ומה קרה בהונולולו?. היה מרגש באמת באמת. דבורית לא מוותרת בקצוות של העשיה ובוודאי שלא בלב. אני כותבת רק היום – לקח לי זמן להמליל לעצמי את התחושה המיוחדת שעלתה בי כשישבתי באולם וצפיתי בסרט, אבל בסוף הצלחתי: זה היה כמו להיות בתוך חלום. ממש כך. כי *הזמן והמקום איבדו משמעות איכשהו*, ומה יותר טוב מזה כדי לספר שהיתה שם חוויה מלאה אנושיות, שעטפה אותי כצופה?
אני מנסה להבין כדי להסביר איך היא עשתה את זה (בלי לספיילר. בלי לספיילר). אז יש את השילוב של עשיה פרקטית בוגרת עד פרטי הפרטים עם הצמדות לאותנטיות ילדית וזה משובח, ואפשר להפליג עוד בשבחים, אבל, כידוע, אין באמת משהו שיכול להסביר את ה'בוינג' של הקסם, כי ככה זה באמנות. וגם אחרי הסרט אגב, עלו מחשבות על מהות החיים ועוד. כמו שאוהבת.
ממליצה על הסרט בחום – זו אמנות ייחודית ושווה במלוא מובן המלה – 

———————————————-

אורלי מזור-יובל: לא פעם, כשאני אומרת לאנשים מה כתובת המייל שלי, אני נאלצת לחזור עליה פעם ופעמיים, ואף להסביר: לילבס, כמו לילבס ילדת הקרקס, לא מכירים? גם חבריי מפורום השפה העברית, עליו השלום, לא תמיד הבינו מה עומד מאחורי הניק שלי, וכיצד הוגים אותו, ואילולא נמחקו רשומותיו הדיגיטליות של הפורום מאלמנך הזמן הייתי יכולה לצטט שרשורים שלמים שדנו בו. הסברתי שלילבס היא גיבורת ילדותי הספרותית, ולא פעם סיפרתי – בין השאר בפורום העורכים כאן – איך ידעו כולם שנועדתי להיות עורכת לשון (כשהקריאו לי את הספר, ואני כבת ארבע, בקטע שבו לילבס אומרת "אני נורא כועסת על ליאו", אמרתי, לא אומרים "עליהו", אומרים "עליו"). רציתי כפכפי עץ כמו של לילבס, ובגד בלט לבן עם חצאית קטנה כמו של לילבס, ולעמוד על סוס נקוד בזרועות מונפות כמו לילבס. מיפת פיפת ומוריפת, קרא לי אבא שלי במלעיל את מילות הקסם שלה, ולרגע הייתי ילדה שוודית בלונדינית שחיה בקרקס. Dvorit Shargal ידעה היטב מיהי לילבס, וכל מה שלא ידעה – תסמכו עליה, היא ביררה. אתמול הייתי בהקרנת הבכורה של הסרט השלישי בטרילוגיה שלה, איפה לילבס ילדת הקרקס ומה קרה בהונולולו? באתי כמובן בהתרגשות גדולה אבל גם בחשש גדול להתאכזב. כדי שלא לעשות ספוילרים, כמו שדבורית ביקשה, אגיד רק שיצאתי בתחושה של רוממות רוח. גדעון, שמכיר את לילבס רק דרכי ולא מתרגש ממנה כמוני, היה מרותק ומוקסם לא פחות ממני, ללמדכם שהסרט נוגע גם במי שאינו מחובר רגשית מילדות. וכשנדלקו האורות בדק את פניי לבקשתי ואמר שלא, האיפור לא נמרח לי מהדמעות. מהיום בקולנוע, אל תחמיצו.

—————————————–

גיא עמיעד: חזרתי עכשיו מהקרנת הבכורה העולמית של הסרט "איפה לילבס ילדת הקרקס ומה קרה בהונלולו"
של היוצרת Dvorit Shargal.
הסרט הוא השלישי בטרילוגיה שמבוססת על ספרי ילדים שלפני 50 שנים היו למעשה הגרסה המוקדמת של האינטרנט.
הסרטים הם תוצר של חלום ועבודה קשה של דבורית שהצליחה לגייס קהילה שלמה לעזור לה להגשים.

הזדמן לי ללוות את דבורית וקצת לעזור לה במסע המרתק שלה (יש אפילו קרדיט בסרט!) ובעיקר חוויתי איך סיפור קולנועי אישי נוגע בכל כך הרבה אנשים, בכל כך הרבה מקומות.

ואם עד עכשיו לא הסתקרנתם ללכת לראות, קבלו המלצה חמה על סרט רגיש ומיוחד שעוסק באנשים, זיכרון והגשמת חלומות.
ההקרנות לקהל מתחילות מחר בסינמטק תל אביב. מומלץ.

שבת שלום

————————————-

שלומית כרמלי (עורכת הסרט): לא ראיתי את הסרט הרבה זמן ואני חייבת להודות שהתגעגעתי ואחרי מיקס סאונד ואון ליין אני חייבת לציין שהוא ממש הפך חתיך. לא צילמתי הרבה, אבל היה חשוב לי להראות לכם את התור הגדול, את האולם המלא ובמיוחד עד כמה אהובה דבורית שרגל.

אוקטובר 2017: פרמיירה, דיוידי, אפריקה!

חודש אוקטובר 2017 עמוס באירועים.

14.10, 11:00, שיח גלריה בגלריה צדיק ביפו, על התערוכה ילדת הקרקס של רינת פודיסוק רייזנר, ואיתי, לקראת הפרמיירה של "איפה לילבס ילדת הקרקס ומה קרה בהונולולו?" שתיערך שבוע לאחר מכן, ב-20.10, 14:00 בסינמטק ת"א. כל הפרטים וההקרנות הבאות.

מתוך התערוכה "ילדת הקרקס", רינת פוסידוק רייזנר

14.10, 19:30, "אפריקה! סיאה מהקילימנג'רו", הקרנה פרטית ביומולדת 60.

20.10, כאמור לפני שלושורות, פרמיירת לילבס.

24.10, 16:00, "איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?", בי"ח כרמל, חיפה. צוות בלבד.

30.10, 20:00, "אפריקה! סיאה מהקילימנג'רו", ספריית מבשרת ציון.

כמו כן, הדיוידיז של "איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?" הודפסו ונמצאים למכירה. דרכי. כך גם הדיוידיז של "אפריקה!".

כל הפניות: להקרנות, רכישות, מפגשים, הזמנות, דרכי: dvoritsh@gmail.com, 052-3512025

איפה לילבס ילדת הקרקס ומה קרה בהונולולו?/ הזמנה לפרמיירה וההקרנות הבאות

העבודה שלי על ועם ספרי הילדים המצולמים של אנה ריבקין-בריק לא הסתיימה עד כה. כל התהליך, שהחל לפני שבע שנים, נמשך: גם אחרי שיצא לאוויר העולם איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? בנובמבר 2014 וגם אחרי שנולד אחיו הקטן, אפריקה! סיאה מהקילימנג'רו ביולי 2016.

הסרט שיחתום את הטרילוגיה, איפה לילבס ילדת הקרקס ומה קרה בהונולולו? ייוולד ציבורית ב-20.10. והנה גם ההזמנה שלו וקישור לעמוד הסרט ולרכישת כרטיסים באתר סינמטק ת"א.

כעת אני עורכת את דברי הפתיחה שכתבתי לפרמיירה. הנה פרסום ראשון לפסקה ראשונה (שאולי עוד תשתנה):

לא דמיינתי, בַּפְּרֶמְיֶרָה שֶׁל אֵיפֹה אֵלֶּה קרי וּמָה קָרָה לנוריקו-סָאַן?, שֶׁאֶעֱמֹד פֹּה הַיּוֹם, שָׁלוֹשׁ שָׁנִים לְאַחַר מִכֵּן, עם טְּרִילוֹגְיָה ביד. מַהֲלַךְ הַחַיִּים שֶׁלִּי בּשׁבַע הַשָּׁנִים הָאַחֲרוֹנוֹת הוּא מַהֲלָךְ מֶטָפִיזִי כִּמְעַט, שֶׁמְּלֻוֶּה בַּעֲבוֹדָה אֵינְסוֹפִית. לְעִתִּים אֲנִי מִתְבּוֹנֶנֶת אָחוֹרָה וְלֹא מַאֲמִינָה. הָעַקְשָׁנוּת, מִתְבָּרֵר, מוֹכִיחָה אֶת עַצְמָהּ.

 

Lilabes

את ההזמנה היפה, כמו גם את כל העיצוב הגרפי של הסרט יצר ערן מושקטל.

למה "איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?" לא שודר ולא ישודר בטלוויזיה הישראלית?

סיפורם של ישראל וינקלר ואלדד בוגנים, הכיצד סרטם לא התקבל לפסטיבל חיפה אף שלא צפו בו לפי גרסתם ולפי הוכחות וימאו שהביאו ובכפוף לדעתם החולקת של אנשי הפסטיבל, מכה גלים.
עדכון: זה לא נגמר בטוב . סיכום. תגובת האיגודים. אני לא מאוד מופתעת.
סיפורי הידוע בחלקו, באשר לאיפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? שונה. הגיע הזמן להביאו במלואו.
במחצית השנייה של 2014 שלחתי את הסרט לכל הפסטיבלים בישראל: דוקאביב, ירושלים, חיפה. הסרט לא התקבל לשום פסטיבל. באותה עת עוד לא היה לי חשבון וימאו ועדיין לא הייתי אמונה על צפיות בקישור שנשלח ובכלל על כל הטכנולוגיה הפשוטה הזו. כך שאין לי שום ראיות לכאן או לכאן. אבל מה, ההתלהבות בה הוא התקבל ומתקבל ע"י הקהל מאז ועד היום מובילה למסקנה שאם כל הלקטורים ומנהלי הפסטיבלים צפו בו הם כנראה עיוורים או שהם לא נמצאים בתפקיד הנכון. אפשרות שלישית? אשמח לשמוע.
 –
הלאה. הסרט נשלח לכל קרנות הקולנוע ולכל גופי השידור בישראל. שלוש פעמים. אפילו ארבע.
יס דוקו דחו אותו ארבע פעמים (אחרי שברביעית הם פנו אלי). בפעם החמישית, כשפנו אלי שוב (אחרי שהצלחת הסרט המובהקת הייתה בלתי ניתנת להכחשה יותר), הציעו לי עליו 10,000 ש' ל-15 שידורים(!). למען הלא בקיאים: הסכום הבסיסי שערוצים משלמים על "הפקה": 300,000 ש'. אבל ברגע שהוא עובר למסלול "רכש" ינסו לקנות אותו ממך בגרושים. הפקת הסרט עלתה 500,000 ש'. אמרתי "לא".
ערוץ 8 תעתעו בי במשך שנתיים, כן-לא-אולי, באפריל 2014 אמרו "כן" ואחרי שבועיים אמרו "לא". למה? כי "אנחנו מעדיפים להשקיע בסרטים אחרים". שנתיים לאחר מכן אמרו הוא מתאים לסינמטקים, לא לטלוויזיה. לצחוק או לבכות? תחליטו.
לערוץ 1 זצ"ל הוגש הסרט שלוש-ארבע-חמש פעמים מאז 2012. לא התקבל. בסוף, דקה לפני סגירת הערוץ הודו שם שהסרט "נפל בן הכיסאות" (מה?). כדי לתקן את העוולה הציעו לי לשדרו ועדיין אמרתי לא, מאחר שהסכום שהוצע לא התקרב בשיט לעלות ההפקה.
ערוץ 2, ערוץ 10, ערוץ 20, החינוכית: דחו אותו.
הקרן החדשה לקולנוע – דחתה את הסרט שלוש פעמים.
גשר, קרן מקור – דחו את הסרט.
קרן רבינוביץ – הקרן דחתה את הסרט כמה פעמים. זמן רב אחרי שהושלם התקבל ערעורי והסרט זכה בתקציב השלמה. הללויה. המשך יבוא.
שורה תחתונה: בגלל הצלחת הסרט ואהבת הקהל, כשנה אחרי שיצאתי איתו לדרכים החזרתי את עלות ההפקה שלו. כלומר, הסרט הצליח למרות ועל אף. נוק-אאוט היסטרי למסרביו.
כמובן שאפשר להזמין אותי להציגו בכל מקום בישראל (ובעולם). 

אבל מה עם כאן, תאגיד השידור המהפכני?

פה אני מגיעה לסיפור הטרי. כל הטרילוגיה שלי הוגשה לתאגיד לפי הצעתם הראשונית. כל הסרטים קיבלו, שנה ורבע (!) לאחר מכן, וגם זה אחרי לחץ בלתי מתון ועצבני שלי, תשובות שליליות. השיא היה תשובת הלקטורים לשאלה למה אאקוקל"ס לא ישודר בתאגיד הציבורי:
מדובר בסרט מוכן שכבר הוקרן בסינמטק ובמקומות נוספים בארץ פעמים רבות . לכן איננו מתאים לנו למשבצת הנוכחית.
המילים "זלזול באינטליגנציה" קטנות על התשובה המופרכת הזו, והנה הסיבה: באפריל 2017, כמה חודשים לפני שקיבלתי את התשובה פנה התאגיד ליוצרים בזו הלשון:
…ראשי התוכן בתאגיד הביעו את רצונם לרכוש זכויות על תכנים קיימים ומוכנים. לשם כך הם רוצים לפנות אך ורק ליוצרים שתמה תקופת השידור של הפרויקטים שלהם בגופי השידור השונים, והזכויות חזרו למפיקים/ליוצר עצמו. היוצרים… ש…מעוניינים להציע את עבודתם למכירה לתאגיד, מתבקשים לשלוח פרטים עליה, כמה שיותר מהר..
כלומר, התאגיד ביקש סרטים שכבר שודרו! קל וחומר צריכים היו לחטוף סרטים שלא שודרו מעולם בטלוויזיה, לא?
משקיבלתי את התשובה חסרת הפשר השבתי לתאגיד כך:
צופי הסרטים שלי בסינמטקים ובכל רחבי הארץ (ספריות, קיבוצים, מתנ"סים, בתי אבות, בתי ספר) הם צופים מאוד מובחנים.
מדובר בעידית, באלפיון העליון של צרכני תרבות (אלפיון = לא בכסף אלא בהשכלה ובחשיפה לגירויים תרבותיים).
רוב אזרחי המדינה צורכים תרבות רק באמצעות הטלוויזיה ופה אתם כושלים: במקום להביא תרבות אמיתית להמונים, תרבות שתהיה שונה משעשועונים ומתוכניות בישול ומפרשיות בטחוניות וגו, אתם מתרצים את סירובכם בנימוק תמוה במיוחד, בעיקר לאור בקשתכם שלהלן.
הטרילוגיה שלי, סרטיי, מוציאים לאור ומגוללים את סיפורם של ספרים המוכרים לדורות שלמים. ואפילו לא צריך להכיר את הספרים כדי להתרשם מהם.
אלו הם נכסי צאן ברזל בתרבות הישראלית.
לא ייאמן שהשידור הציבורי, שצריך לדאוג לתרבות להמונים, לכל מי שחי פה, לא רק למי שיש לו נגישות לסינמטקים וכו', מתעקש להתעלם מהם ומיצירה עצמאית ויוצאת דופן.
את התשובה הזו שיגרתי ב-30 ביולי 2017. לא קיבלתי שום מענה. הדיאלוג הסתיים.

תעלומת רצח העיתונאית השבדית בצוללת הדנית

*פוסט מתעדכן*

פלג גוף עליון של אישה ללא ראש וללא גפיים נמצא ביום שני, 21.8.17, על שפת המים בקופנהגן. זה לא תקציר סדרת מתח חדשה מסקנדינביה וגם לא העונה החדשה של הגשר. זו המציאות שעולה עליה. הטורסו נמצא על ידי רוכב אופניים. הגופה נשלחה לניתוח פתולוגי בעוד צוללנים ממשיכים לחפש אחר שאר החלקים באזור שבו נמצאה. 

יומיים לאחר מכן התברר שזה הטורסו של עיתונאית שבדית, קים וול, 30, שעלתה על הצוללת הפרטית של פיטר מדסן, נאוטילוס (UC3 Nautilus), ב-10.8 באי רפסיילין (Refshaleøen), כדי לכתוב עליו כתבת פרופיל למגזין Wired. היא לבשה סוודר גולף כתום, חצאית פרחונית בשחור לבן וסניקרז לבנות. בלילה, 11.8, 02:30 דיווח החבר שלה שלא חזרה הביתה. עקבותיה של וול נעלמו עד שנמצאו השרידים עשרה ימים לאחר מכן. ב-24.8 הודיעה המשטרה הדנית כי לידי משטרת שבדיה הגיע ממצא שיכול להיות חלק גופה נוסף.

אבל בחזרה ל-11.8. ב-11:00 קפץ מדסן למים לאחר שהצוללת שלו החלה לשקוע. הוא סיפר לצוות הסירה שהצילה אותו שהייתה בעיה עם מכל הדלק. מדסן נעצר לחקירה. תחילה טען שהוריד את וול על החוף בקופנהגן, סמוך למסעדה בה נפגשו ולאחר מכן (משנתגלה צילום שלה על הצוללת) סיפר שמתה בתאונה זמן קצר אחרי שעלתה לצוללת ושהוא השליך את גופתה לים "במקום לא מוגדר", ליד מפרץ קי (Køge Bay) כ-50 ק"מ מדרום לבירה הדנית.

אחרי חיפושים משטרת קופנהגן משתה את הצוללת מקרקעית מפרץ קי, בעומק שבעה מטרים. המשטרה רומזת שמדסן הטביע את הצוללת. כנראה כדי להעלים ראיות. בהמשך נמצאו עקבות דם בצוללת והם תואמים את דמה של וול.

והגילויים המחרידים נמשכים. בטורסו של קים, שממנו נוסרו שאר חלקי גופה, ננעץ מטיל מתכת כדי למנוע את הציפה שלו. בנוסף, וסליחה על התיאור המחריד, שרידי הגופה הושחתו במאמץ להבטיח שגזי הפירוק יצאו מהגוף כדי שלא יצוף. אכזריות שאין לתאר? חוסר אנושיות? קוח רוח מחריד? כן, כן וכן.

השוטרים מחפשים אחר עדי ראיה או עדויות מצולמות לאירועים. עד היום פנו למשטרה 656 אזרחים. החקירה מתנהלת תחת איפול. מדי כמה שעות מדווחת המשטרה הדנית בעמוד הטוויטר שלה על התפתחויות (אבל גם על שאר האירועים הפליליים בדנמרק). 

מדסן הואשם בהריגה, הודיעה מועצת העיר של קופנהגן ב-21.8. מדסן הכחיש והצהיר שהוא "לא אשם". אחרי מציאת שרידיה של וול מדסן לא שינה את גרסתו, אבל העו"דית שלו, בטינה האלד אנגמרק אמרה ש"הוא רוצה לשתף פעולה עם המשטרה ונותן למשטרה את כל המידע הדרוש לה". בינתיים שונה כתב האישום ומדסן מואשם ברצח ובהתעללות בגופה. הוא נמצא בכלא, ומשפטו ייפתח ב-5 בספטמבר. מדסן ביקש שיכלאו אותו בבידוד מחשש שיבולע לו מהאסירים האחרים, לכשייוודע להם במה הוא מואשם.

ביום שישי, 25.8, מסרה משטרת דנמרק שמדסן מכחיש שרצח את וול ושהשחית את גופה ומתעקש שמדובר בתאונה על הצוללת. כ"כ המשטרה הפסיקה את החיפושים אחר שאר חלקי הגופה במים שבין שבדיה לדנמרק, אך החיפושים בנמל אליו הובא החשוד ברצח אחרי שניצל מהצוללת שהטביע נמשכים. המשטרה לא נתנה הסברים לכך.
מדסן יעבור בדיקה שתקבע מה מצבו הנפשי.

משטרת קופנהגן חוקרת מקרי רצח דומים נוספים באזור, כמו למשל את מותה של תיירת יפנית בת 22, קזוקו טויונגה (Kazuko Toyonaga) שהטורסו שלה נמצא בנמל קופנהגן ב-1986. גופתה בותרה ונארזה בשקיות ניילון שהושלכו במפרץ קופנהגן ובתעלה סמוכה. הרצח לא פוענח עד היום. החוקרים חושבים שייתכן שיש קשר בין המקרים. מדסן היה אז בן 15.

למה הגיעה קים וול לצוללת

וול למדה בסורבון ובאוניברסיטת קולומביה. באחרונה נעה על הציר ניו-יורק-בייג'ינג ונחשבה לעיתונאית פרילנסרית מבטיחה (ומקיימת). היא התכוונה להשתקע בבייג'ינג עם החבר שלה וכבר חתמה על חוזה לדירת סטודיו קטנה. זה העמוד שלה בפייסבוק והכתבה האחרונה שלה: איך מופצת התרבות בקובה ללא אינטרנט.
בביו שלה בטוויטר כתבה: "למדתי יחסים בינלאומיים ועכשיו אני כותבת על האקרים, אקטיביסטים נמרצים, וודו, ערפדים, צ'יינה טאונס, פצצות אטום, פמיניזם, וכו'". מעניין על איזו הגדרה מכל אלו עונה מדסן.

מדסן הוא אדם עם פרופיל תקשורתי גבוה מאוד. הרעיון של וול היה לפצח את דמותו ולהבין למה אדם פרטי בונה כלי שנבנה בדר"כ ע"י גופים גדולים כמו צבא. עד ראייה סיפר שראה את וול ומדסן משוחחים ליד הסדנה שלו כמה שעות לפני שהצוללת עזבה את הנמל.
אין לדעת אם היה בין השניים קשר חברתי קודם למפגש, אבל המשטרה קראה את חלופת המיילים בין השניים והיא הייתה מקצועית גרידא.

וול, עיתונאית אמיצה ששוטטה בכל העולם כדי למצוא סיפורים שאיש לא כותב עליהם, יצאה למשימה בלב שקט עם אפס חרדות: זה היה אזור שהיא מכירה היטב. כולם ידעו היכן היא נמצאת. החבר שלה חיכה לה בבית. היא פגשה את מדסן כדי לכתוב עליו כתבה לעיתון נחשק. בעיתון הזמינו את הכתבה וחיכו לה. מה כבר יכול לקרות? לא הייתה לה סיבה לא לעלות איתו על הצוללת ולהפליג בה.

רגע. האומנם? מדסן אמר לחבריו בעבר "אפשר לומר שקללה רובצת על הצוללת הזו, אבל הקללה הזו היא אני, לא תהיה מנוחה לצוללת, כל עוד היא קיימת".

ואם לא די בכך, הנה דבריה של סוזן יוהאנסן, עיתונאית דנית שראיינה את מדסן בעבר. היא עלתה על הצוללת עם הצלם שלה, אבל כשהצוללת עגנה על החוף. לדבריה, לא היה עולה בדעתה להפליג בה ללב ים, כי הכל שם היה גולמי ולא מלוטש, לא גמור. היא חשבה שיש לה סיפור מצוין, על המשיגנע שבנה צוללת, ונוכחה שהוא מאוד מאוד מאוד מסור לפרויקט שלו. יחד עם זאת, אבחנה שהוא קצר רוח וחם מזג ושהכל צריך להתנהל בדיוק איך שתכנן.

קים וול בסרטון שפרסמה רשת הטלוויזיה SVT.

מהרגע שוול צולמה על הצוללת ועד הרגע שהצוללת אותרה/טובעה ומדסן קפץ ממנה, חלפו 15 שעות. מה קרה באותו פרק זמן? לא ברור. ובכ"ז, הנה חלק מהטיים ליין:
חמישי, 10.8, 19:00, הצוללת מפליגה מנמל קופנהגן.
19:30, עוברי אורח רואים את המראה החריג, צוללת שעל המגדל שלה שני אנשים, ומצלמים.
22:30, לפי העדות הראשונה של מדסן הוא הוריד את וול בחזרה לחוף, קרוב למקום בו נפגשו.
זמן מה לאחר מכן הוא משנה גרסה, מספר שוול מתה בתאונה ושהוא קבר אותה בים.
00:00 בין חמישי לשישי, 11.8, הצוללת נראית במים בפעם האחרונה בין קופנהגן לאי סלטהולם.
02:30, שישי, החבר של וול ניסה להשיג אותה בסל' בכל השעות שהחלפו. או אז הוא מודיע למשטרה על היעלמה. 20 ד' לאחר מכן משמר החופים מנסה לקרוא לצוללת אך לשווא.
07:11, משמר החופים שולח קריאה לכל כלי השיט באזור לחפש את הצוללת.
10:14, מגיעה הודעה מאחד מכלי השיט שהצוללת נמצאה. 25 ד' לאחר מכן מגיע למדסן שעל הצוללת מסוק הצלה. הוא מסביר שהיו לו בעיות טכניות אך איש לא נפגע.
אחד מאנשי סירה סמוכה מספר שמדסן נעלם לשנייה מתחת לצמיג אך מיד צץ שוב.
11:00, מדסן משליך עצמו למים. 30 שניות לאחר מכן הצוללת צללה לתהומות.
17:44, משטרת קופנהגן מוציאה הודעה לעיתונות שמדסן נעצר ומואשם בהריגה ברשלנות של וול "במקום ובזמן לא ידועים". משנמשתה הצוללת המשטרה הכריזה עליה כעל זירת פשע אפשרית.

מיהו פיטר מדסן

מדסן, 46, הוא יזם, אמן, ממציא, בונה הצוללת ומהנדס שהקים תוכנית חלל לחובבים בקופנהגן, ארגון הבנוי על משקיעים ועל מימון המון באינדיגוגו. השקת הצוללת שלו הייתה חלק מהפרויקט. הוא התכוון לשגר ממנה את אחד הטילים שבנה. נאוטילוס הייתה הצוללת הפרטית הגדולה ביותר שנוצרה אי פעם. מדסן השיק אותה ב-2008. ה-UC3 Nautilus הייתה הצוללת השלישית שלו. הוא אמר עליה שזה "כלי ענק, הנושא מסר פוליטי של חופש. אתה יכול לצלול שבועות כשאתה מנותק מהעולם החיצון. אין דרך בטוחה לעקוב אחר צוללות ואתה יכול לנוע בחופשיות".

המשקיע הנורבגי גיאורג פול ארטמן, מחזיק בכ-75% ממניות חברת החלל של מדסן. בעקבות האירועים האחרונים אמר שיערוך בדק בית בחברה, אך לא פירט. חיבתו של ארטמן לחקר החלל הביאה אותו להשקיע כ-40,000$ בפעילויות החלל של מדסן. "לא התערבנו בפעילותו היומיומית", אמר. כשהתחיל לעבוד על אחד מפרויקטים שלו נהג לעבוד 16 שעות ביממה שבעה ימים בשבוע.

לכותב הביוגרפיה שלו, תומס דיורסינג (Thomas Djursing), שכתב את "רוקט מדסן הדני, אסטרונאוט עשה זאת במו ידיך" סיפר מדסן שאביו, נגר שבנה צריפים ובונקרים עבור הנאצים במלחמת העולם השנייה, התעלל בו. מדסן, אחד מארבעה בנים, גדל בעיירה הונג, על חוף המערבי של האי זילנד, האי הכי גדול בדנמרק. הוריו התגרשו כשהיה בן ארבע. אמו צעירה מאביו ב-36 שנים. הוא גדל עם אביו השמרן, האלים ובעל פונדק, מוקסם מסיפורי מלחמת העולם השנייה שלו ומחלליות. אביו הלך לעולמו כשהיה בן 17. האובדן הזה "עורר אותו לחפש אחר חירות אישית", מספר הביוגרף שלו.

מדסן בעסקי החלל כבר מגיל 15. במהלך חופשות הלימודים היה מתכתב עם מוריו לפיזיקה ולכימיה ושואל שאלות על אודות נוזלי טילים. אחרי הלימודים היה מגיע לספרייה כדי למצוא ספרים על מסעות לחלל ונחיתות על הירח. שני שיגורי הטילים הראשונים שלו היו כישלון. הטיל הראשון נפל ליד בית חרושת והשני ליד בית אבות. בשיגור השלישי הטיל שלו נסק לגובה 100 מ'. 

הוא למד הנדסה באוניברסיטה, ליתר דיוק קורסים בהנדסה ובריתוך, אבל עזב כשהיה לו מספיק ידע כדי לבנות טיל וצוללת. הוא הפך לסוג של סלבריטי, כשהקים ב-2008 סוכנות חלל קטנטנה משל עצמו, "קופנהגן סאבאורביטלס", בעזרת תומכים ומשקיעים. השיגור המוצלח הראשון היה בים הבלטי ב-2011, אבל בו"ז מדסן רב עם החברים והקולגות שלו והמשיך במסעו לבד.

מדסן מצא פתרונות פשוטים לבעיות גדולות והפך השראה גם למהנדסי טילים מקצועיים בכל רחבי העולם, אבל הוא נחשב גם כרע מזג, כפי שציינה גם העיתונאית הדנית ו"צבא של איש אחד", הנוטה לכעס ולתסכול. עם זאת, מעולם לא תואר כאלים. כותב הביוגרפיה שלו המום ומזועזע.

אחד החברים תיאר את מדסן כאישיות צבעונית אך חפה מרשעות. לדבריו, הצוללת היא מקום לא נעים ואתה מסתובב בו במבוכה. חברה אחרת של מדסן מזה 14 שנים סיפרה שהיא לא יכולה לראות את מדסן כרוצח. "הפלגתי בנאוטילוס, ויש הרבה מקומות בהם אפשר להיפגע".

מספר חבר: לפטר לא היה מעולם דבר זולת תיק בגדים ומדף ועליו ספרים על דלק טילים, מלחמת העולם השנייה ופרויקט אפולו. הוא לא גר אף פעם בדירה לטווח ארוך, אלא בבתי מלאכה שם עבד על כל הפרויקטים שלו ועל הנאוטילוס. היום מחסן העבודה שלו נטוש. חבריו גורסים שלא לקח סמים ולא שתה. אחיו למחצה סיפר שהוא מאוד מוזר, וזה הפך אותו לאויב הכי גדול של עצמו כרגע.

חבר אחר אמר שמדסן היה פטישיסט, ש"ניסויים מיניים הם חלק חשוב בחייו". לדבריו הזמין פעם חשפנית שבדית לבית המלאכה שלו, הם נכנסו למכל מים ושם בדקו את מנוע הצוללת. לא, אל תשאלו אותי מה זה אומר.
הביוגרף שלו אמר שמדסן מוקף בנשים רבות אבל נשוי המון שנים במערכת יחסים פתוחה, והוא מאמין שאהבה שוררת בין בני הזוג. פה נכתב שהמשטרה מנסה לברר את הקשר של מדסן לסצינת מסיבות סקס. שמועה מספרת על כך שהזמין לצוללת נשים לסשנים של BDSM.

הוא ידוע כמרואיין קשה, אבל פעם חלק פנטזיה שלו עם אחד העיתונאים: "הייתי רוצה לבנות בחשאי צפלין ולרחף איתו מעל קופנהגן כשצי מכוניות משטרה רודף אחרי על הקרקע". אמממ. החזון די התגשם.

אמא של קים וול

אינגריד וול כתבה בעמוד הפייסבוק שלה על בתה קים:

בעצב ללא גבול ובחרדה קיבלנו את ההודעה כי שרידים של הבת והאחות שלנו נמצאו. הטרגדיה פגעה לא רק בנו אלא בחברים ועמיתים מכל העולם. בימים הנוראים מאז נעלמה קים, קיבלנו עדויות אינספור עד כמה אהובה ומוערכת הייתה, אנושית וחברית וגם עיתונאית מקצועית. מכל קצווי תבל מגיעות עדויות ליכולת של קים להיות אדם שיוצר שינוי בעולם.

היא מצאה וסיפרה סיפורים ממקומות שונים, סיפורים שצריכים להיכתב. קים הייתה במשך כמה חודשים בים הדרומי כדי ליידע את העולם במה שקורה לאוכלוסייה כתוצאה מפיצוצים אטומיים. היא הגיעה להאיטי, לרעידת אדמה, לתא העינויים של אידי אמין באוגנדה ולכפרי הכרייה בסרי לנקה. היא נתנה קול לחלשים, לאנשי השוליים.

הקול הזה היה נחוץ במשך זמן רב. ועכשיו הוא נדם.

אבא של קים, צלם העיתונות יואכים וול, שקים הושפעה ממנו רבות, עדיין לא עיכל את האירועים ולא מסוגל לדבר על בתו.

הנקודה הישראלית

שהרי אי אפשר בלעדיה: רון רותם, יוצר קולנוע ומרצה חי בקופנהגן. לפני כעשור היה שותף ליצירת סרט תיעודי על פטר מדסן, כך שהוא צבר לא מעט שעות עם האיש. אם לסכם את דבריו, ומבלי להיקלע לאבחונים אישיותיים אלו ואחרים – לצורך זה יש אנשי מקצוע – אישיותו של מדסן מאוד קיצונית וסוערת ורותם נקלע לאי-אלו עימותים איתו במהלך הצילומים. למשל, הניסיון של מדסן לשקע את הצוללת נכשל ובמקום לרדת הימה אופקית היא שקעה בזווית. רותם צילם זאת ומדסן רתח מזעם. יחד עם זאת הוא מאוד כריזמטי ויש לו עדת מאמינים ומעריצים. הסיפור הנוכחי לא מאוד הפתיע את רותם.

הסרט שנגנז

באוקטובר הקרוב צריכה הייתה להיות פרמיירה לסרט על מדסן, במסגרת אירועי 2017 של "בירת התרבות של אירופה" בעיר ארהוס, אבל בעקבות האירועים נגנז הסרט. הסרט, שמתעד את נסיונותיו של מדסן לפתח טיל חלל מומן ע"י מרכז התרבות. הוא עוד צולם לסרט כמה שעות לפני שהחל מסעה האחרון של וול על הצוללת.
כמה חברות הפקה התעניינו הסרט, אך הרצח של קים וול גרם להם לסגת. קדימון הסרט שהיה באתר ארהוס וכן הפוסטר שלו, הוסרו.

אבל סרט אחר כן ייצא לאקרנים בנובמבר והוא לא קשור כלל לרצח. הוא מוכן כבר מ-2016 ונקרא חובבים בחלל.

דבורית חוקרת

שתי השערות לאשר קרה בצוללת: כאמור, מדסן הוא חם מזג וגם גחמתי-משהו בענייני מין, ע"פ עדויות חבריו (ע"ע).
א. מדסן חיזר אחר וול ואו ניסה לכפות את עצמו עליה. היא סירבה, הוא איבד את עשתונותיו וזה נגמר ברצח מחריד.
ב. מדסן ראה שהראיון לא מתקדם כפי שתכנן והעיתונאית שאלה שאלות נוקבות מדי. כנ"ל וזה נגמר ברצח נורא.

"הגשר"

מיד כשנודע על המקרה, הוזכרה הסדרה "הגשר", שנפתחת בגילוי גוף אישה מושחת ומתרחשת בחלקה ליד קופנהגן. תסריטאי הסדרה, הנס רוזנפלדט, אמר ל"טיימס" שאין דעתו נוחה מההשוואה ומהרפרור של הסדרה לפשעים אמיתיים. כלומר להפך.

5.9.17

ב-5 בספטמבר 2017 ב-14:00 שעון דנמרק הסתיימה תקופת מעצרו הראשונה של פיטר מדסן, החשוד בהריגת העיתונאית השבדית קיל וול ב-10 באוגוסט. מדסן ממשיך לדבוק בגרסתו "הייתה תאונה על הצוללת, קברתי אותה בים". הוא לא מודה ברצח, בביתור ובהתעללות בגופה. התובע השבדי, יקוב בוך-יפסן ביקש הארכת מעצר והפעם באשמת רצח והשחתת גופה. הסנגורית של מדסן, בטינה הלד אנגמרק רצתה שזה יהיה דיון פתוח לתקשורת וכך היה. "מלכתחילה הלקוח שלי מבקש שקיפות בעניינו, אולי מסך העשן יתפוגג, רק שניים-שלושה משפטים מההצהרה שלו פורסמו, אבל מדובר בסיפור ארוך מאוד", אמרה.
הקרימינולוג השבדי, לייף פרסון אומר שעל סמך מה שמדסן עולל לגופה, לכאורה, מדובר באדם מסוכן. לא מעט אנשים, יחסית, יכולים למצוא עצמם בסיטואציה קיצונית בה הרגו מישהו. אבל לבתר את הגופה ולהתעלל בה ולהתמודד עם זה, מע
ט שבמעט יכולים. הוא לא טיפש, מדסן, והוא ימשיך לשקר כדי לנסות לחלץ את עצמו מהמצב ככל שיוכל.
מדסן אמר בביהמ"ש שוול נהרגה מצוהר/פתח (hatch) במשקל 70 ק"ג שנפל עליה. מדסן אחז בו כדי שתעבור
אך אחיזתו נשמטה והיא נפגעה בראשה אנושות. שלולית דם ענקית נוצרה במקום בו נפגעה, לדברי מדסן.

אחרי מותה, כך הוסיף, היה מותש וישן כמה שעות ולאחר מכן הטביע את גווייתה השלמה. איך התגלה טורסו מבותר? על כך לא השיב.
יחד עם זאת הודה שתקע מטילי מתכת בגופה כדי להטביע אותה. לדבריו, הסיר את נעליה ואת הגרביונים שלה ויצר מהם חבל כדי לקשור אותו לקרסוליה ולגרור אותה. לא היה ביניהם שום מגע מיני, אמר, כנראה במהלך התשאול על חייו האינטימיים.

"לא היה לי שום קשר עם הגופה ולא רציתי גופה על הצוללת שלי. כרכתי חבל סביב רגלה כדי לגרור אותה מהצוהר ובכיתי תוך כדי", סיפר לביהמ"ש. "רציתי להתאבד אך שיניתי את דעתי כי רציתי לראות את רעייתי ואת שלושת החתולים שלי".
בתשובה לשאלה למה הטביע אותה בים? מדוע, הרי יש לה משפחה שבטח רוצה להיפרד ממנה וחלקת קבר להשתטח עליה, ענה "הייתי בהלם וזה נראה לי הדבר הנכון לעשותו באותו רגע". ולמה שיקר בתשאול הראשון, שהוריד אותה ליד החוף? 

השופטת החליטה שתיכפה על מדסן בדיקה של מצבו הנפשי לאחר שסירב לכך.

כתב האישום שונה ל"רצח" ומעצרו של מדסן הוארך בארבעה שבועות. המפגש הבא בבית המשפט יהיה ב-3 באוקטובר.

הרשויות ממשיכות לתור אחר חלקי הגופה של וול, בתקווה שהממצאים יסייעו לגלות מה אירע בצוללת.

22.9.17

באין חדשות אמיתיות ממשיכים לחפור בעברו של מדסן ולחפש רמזים למה שלכאורה ביצע. מתברר שמדסן מעריץ מדען טילים נאצי, וורנר פון בראון. ב-2014 מדסן תיאר אותו כמעורר השראה. "הוא אדם מורכב שמכיל טוב וגם רע", אמר אז מדסן בראיון מצולם. הביוגרף שלו, תומס דיורסינג, סיפר שמדסן רואה עצמו במלחמה תמידית ונוטה להשתמש במונחים צבאיים.

אבל מדסן צודק. פון בראון היה באמת אדם מורכב. הוא היה המנהל הטכני של הטיל V2 שפותח במהלך זוועות מחה"ע והגרמנים השתמשו בו נגד בריטניה. אחרי המלחמה פון בראון היגר לארה"ב – האמריקאים הבינו שכדאי להם לנצל את הידע של המהנדסים הנאצים – עבר רהביליטציה מושלמת והפך לאחר האנשים החשובים במירוץ להגעת האדם הראשון לירח. ניל ארמסטרונג? בזכותו. והנה גם הסרט הדוקומנטרי עליו.

30.9.17

השימוע הקרוב יהיה ב-3 באוקטובר. יום שלישי. מדסן לא ינכח בו. יוקרן בו וידיאו שלו מהכלא. העיתון BT שאל את התובע יקוב בוך-יפסן ממשטרת קופנהגן אם בכוונתו להציג משהו בביה"מ וזה השיב שיבקש להאריך את מעצרו של מדסן, אך סירב לענות לשאלות נוספות.

השימוע ייערך באולם 36 בביהמ"ש בקופנהגן שם יש 27 מקומות. ארבעה יישמרו למשפחות של קים וול הנרצחת ושל מדסן. 13 מקומות יישמרו לתקשורת הדנית ושמונה לתקשורת הזרה. שני מקומות נוספים יישמרו ל"שומעים אחרים".

העיתון ביקש את תגובת העו"ד של מדסן אך זו דממה.

נסגרה קבוצת התמיכה במפעלותיו של מדסן.

3.10.17

דיון נוסף בהארכת המעצר של פיטר מדסן, החשוד ברצח קים וול. התובע בוך-יפסן הודיע בשימוע, שבניתוח שלאחר המוות לא נקבעה סיבת המוות של וול. מדסן מצדו ממשיך להכחיש את כל האשמות המיוחסות לו. הוא יישאר במעצר עד 31 באוקטובר.

התובע מסר בשימוע שעל חזה ובטנה של וול נמצאו דקירות סכין שנגרמו בזמן המוות או מעט לאחר מכן. ממצאי הניתוח מעידים גם על פגיעות רבות באיברי המין שלה. על ידיו, ציפורניו, פניו וצווארו של מדסן נמצאו שרידים מעורה של וול. מה שמעיד על מאבק ביניהם, אני משערת.

התובעים סבורים שמדסן רצח את וול כחלק מפנטזיה מינית ואז ביתר את גופתה והתעלל בה. החוקרים ממשיכים לחפש את שאר חלקי הגופה.

עוד הוסיף התובע שעל כונן מחשב, ששייך כנראה למדסן, נמצאו סרטוני וידיאו שבהם מתועדים מעשי רצח ועינויים של נשים שראשיהן נערפו או שהן נשרפו חיים. הנאשם מכחיש את הקשר שלו לסרטונים הללו וטוען שלעוד אנשים הייתה גישה לכונן הזה.

עורכת הדין של מדסן לא חושבת שיש חשד כבד נגד הלקוח שלה וסבורה שיש לשחררו. לדבריה, בגבה של וול נמצא בניתוח שלאחר המוות סימן כחול, מה שמעיד על כך שוול נפגעה בתאונה ושזו סיבת המוות.

7.10.17

משטרת דנמרק הודיעה שנמצאו ראשה ורגליה של קים וול. גולגולתה שלמה, ללא שברים, מה שעלול להפריך את טענתו של פיטר מדסן שצוהר במשקל 70 ק"ג נפל עליה. חלקי הגוף וכן בגדיה נמצאו ארוזים בתיקי פלסטיק יחד עם סכין וחלקי מתכת כבדים, כדי שישקעו. ידיה עוד לא נמצאו. סיבת המוות טרם נקבעה. השקיות הללו, עם החפצים והאיברים נמצאו בסמוך למקום בו נמצא הטורסו העירום של וול ב-22 באוגוסט.

9.10.17

ה-DNA של מדסן יעבור מדנמרק לשבדיה, והמשטרות של שתי המדינות ישתפו פעולה ביניהן במסגרת הסכם חדש שייכנס לתוקף ב-1 בנובמבר. משטרת שבדיה תבדוק אם הדגימה של מדסן יכולה לסייע בפתרון כמה מקרי רצח בלתי מפוענחים.

12.10.17

לאור הממצאים, פיטר מדסן החליט שהוא לא מדבר יותר עם המשטרה.

ביום רביעי, 11.10, בשעות הערב, נערך בבית הספר לעיתונות באוניברסיטת קולומביה בניו יורק טקס זיכרון לקים וול, שלמדה שם. השתתפו בו בני משפחה קרובים וחברים. אמא שלה אינגריד, אמרה שהיא ואביה יואכים דאגו לה תמיד כשנסעה ברחבי העולם לבדה למשימות העיתונאיות שלה, למרות שידעו שהיא מאוד זהירה, אבל היו רגועים כשעלתה על הצוללת הדנית, מטר מבית ילדותה. ההמשך ידוע.

מסור נמצא במסלול שעברה הצוללת באוגוסט.

הדבר המרכזי שעדיין לא נמצא: סיבת המוות של קים וול.

30.10.17

המשטרה הדנית מוסרת שמדסן טוען שוול מתה מהרעלת פחמן על הצוללת. הוא כבר הודה שביתר את הגופה אך מכחיש שרצח את וול. מחר, 31.10, מדסן יגיע שוב לבית המשפט, כדי לדון בהמשך מעצרו, אבל עורכת הדין שלו מסרה שהסכים להישאר מאחורי סורג ובריח עד 15 בנובמבר. האישום נגדו הורחב, והוא כולל עתה קיום יחסי מין עם וול בנסיבות מחמירות לאור הפציעות שהתגלו בבטנה.

22.11.17

ידה השמאלית של קים וול, העיתונאית השבדית שנרצחה ב-10 באוגוסט, נמצאה ביום שלישי, 21.11, בתוואי ההפלגה של הצוללת, כקילומטר מהמקום בו נמצאו שאר חלקי הגופה. ביד היו נעוצים צינורות, כנראה כדי שלא תצוף.
כתב התביעה נגד פיטר מדסן המואשם ברצח העיתונאית ובביתור גופתה יהיה מוכן עד סוף השנה. משפטו ייפתח בשמונה במרץ 2018.
 —

1.12.17

כשבוע אחרי שנמצאה ידה השמאלית, נמצאה גם ידה הימנית של וול. היד נמצאה במרחק של חצי מייל מהמקום בו נמצאו ראש הכרות ורגליה.
היד הימנית הייתה באותו מצב בדיוק בו נמצאה היד הימנית, מלופפת ברצועות פלסטיק וחלקי צינורות. חוקרים ממרכז הים הבלטי באוניברסיטת שטוקהולם אומרים שדווקא ליפוף חלקי הגופה במתכת הכשיל את מדסן, כי זה סייע במציאת הגופה. אלמלא כן, ספק אם הייתה וול נמצאת עד היום.
מדסן עדיין מכחיש את הרצח.
בסוף נובמבר שידרה הטלוויזיה השבדית (SVT) סרט על קים וול.
הנה הוא עם כתוביות באנגלית. הסרט יהיה פתוח לצפייה למשך שנה.
הוריה של וול לא התראיינו אבל נתנו חומרי ארכיון רבים: צילומים, סרטונים משפחתיים של קים כילדה, צילום של הטקס לזכרה שנערכה באוניברסיטת קולומביה, בו אמה נשאה דברים.
שימו לב למתנת יום ההולדת שקיבלה בגיל 11.

נה-נה-נה, נה-נה-נה, נה-נה-נה-נה נה-נה-נה! והקולוסיאום של פייסבוק

לא יודעת אם נכתבו כבר עבודות על קהילות בפייסבוק. אני משערת שכן. בכ"ז, כבר 11 שנים כמעט שהפלטפורמה פתוחה לכל המעוניין והיא כר מעולה למחקר סוציולוגי ורשתי.

אפשר להגיד שאני פעילה בפייסבוק כעשור ושלמדתי דבר או שניים בדרך. לפחות כך חשבתי. אני משווקת את הסרטים שלי ובעבר את הבלוג שלי דרך פייסבוק, מספרת על חיי מה שמתאים לי ובקיצור, מתנהלת בו באופן סביר. בהגדרה ובאופן מודע לחלוטין, כל מה שאני כותבת גלוי לכולם. ככה מתאים לי.

אבל שום דבר לא הכין אותי לאלימות של העמוד הפופולרי "כשאבא ואמא בני דודים" (ובקיצור, כוב"ד, כמה אירוני). עמוד וקהילה חסרי מודעות עצמית באופן כל כך גורף, שהיתקלות חזיתית איתם הביאה אותי לכתוב את השתלשלות האירועים. 

העמוד מכנה את עצמו "עמוד סאטירי", הגדרה משונה, מאחר שאין בו שום סאטירה. הוא מתבסס על ליקוט סטטוסים מביכים או מביכים לכאורה בפייסבוק, שמעידים על כך שכותביהם נפגעו גנטית בגלל נישואי קרובים (סתם נו, צוחקים איתכם! לא באמת!). מנהלי העמוד מוחקים את שם הכותב ואם מדובר בצילום מורחים פרצוף מחייך על פני המשתתפים ומוסיפים לצילומסך הערה המכוונת לטמטומו של הכותב/מצטלם בגלל אותו מפגע גנטי לכאורה. איונו של אדם מקל לטווחו בחצים. סתם נו, לא באמת. רק צוחקים!

פסיב-אגרסיב במיטבו. האנשים הנבוכים, כנראה, במידה שהם יודעים שהפכו לכוכבי העמוד, לא מגיבים ברוב המקרים. שהרי קלונם הוצג ברבים ואיך יסתערו על אלפי לייקים ומאות תגובות? וכך, במשך כמה ימים נאספים עוד ועוד לייקים ועוד ועוד תגובות השואפות לשנינה, המלגלגות על הכותבים או על המצולמים. כן, בלי לדעת את שמם.

כל משתתפי העמוד חושבים שזה מאוד משעשע, שהם מאוד חכמים ביחס למי שצוחקים עליו, ושצריך לקחת את הכל ברוח טובה.

והנה, זכיתי בזכות טמטומי הגנטי לכאורה והמובהק למעשה, להגיע לקולוסיאום לקרב גלדיאטורים שלי נגד ההמון. ההמון (6,000 איש עשו לייק, 1,000 איש הגיבו) יצא מגדרו בגלל הסטטוס שכתבתי בקהילת יפו שבו חיפשתי שיר מסוים והסתייעתי בכמה נתונים, כמו גם בכתיבת המקצב. אלא שאני, להבדיל מאלפי האנשים שכיכבו בעמוד הקלון, כוב"ד, לא סתמתי והתביישתי בפינה, מהטעם הפשוט שמיליוני אנשים כותבים על זיהוי שירים כך, כמוני, והכי חשוב, תוך פחות מ-24 שעות זוהה השיר שחיפשתי (להלן), לצהלת חברי קהילת יפו וכל מי שהשתתפו בניסיונות הזיהוי, כך שכל הלעג המשונה (מה, את לא מבינה בדיחות?) היה מופרך לחלוטין.


ומה שקרה זה שסדר הכוחות השתנה. מישהו, אני, שלא שייך למארג הקהילתי הצפוף הזה, עונה על הזובור שהוא חוטף (בצחוק, מה!). זה מערער את המבנה החברתי של הקולוסיאום שנוצר בכוב"ד. כי הסטטוסים האלו, שהעלו לעמוד הזה, אמורים להישאר דוממים ולספוג כל מה שאלפי אנשים חושבים עליהם, בלי להגיב. לא ייתכן שהחילזון הזה, חסר השריון, שכל הילדים דוקרים במקלות עד מוות, בצחוק, בצחוק, יהפוך פתאום מחפץ דומם לבן אנוש עם דעות וקולות שלא מסכים להתעללות שהוא עובר. הוא מתמרד! זהו. חוק הקולוסיאום, שמשתתפיו מקבלים את כוחם מהידיעה ש-400,000 איש ויותר מנויים על העמוד, הופר. הם זה העולם, הם הרבים והם הצודקים והם המנצחים לפיכך. לא ייתכן שכל כך הרבה אנשים יטעו, נכון? אז זהו, שכן. אפשרי גם אפשרי. כוב"ד הוא בעצם ההפך הגמור של חוכמת ההמונים. תחושת האומניפוטנציה נסדקת.

כתבת משהו טיפשי לדעת האורקל=כוב"ד? סתום תפה. ברגע שהחפץ הדומם הזה, הסטטוס שהועלה לזירה, פוצה פה, ההמון מסרב להשלים עם כך. החפץ הזה עוד עלול לחלוק על הבחירה בו כשק החבטות הרגעי, ואז אנה אנו באים?

מה פתאום היא עונה בכלל? מה היא חושפת את עצמה? שתשב בשקט ותתבייש! מה היא פותחת את הפה אחרי שהראינו לה כמה היא טיפשה ומגוחכת!

הריטואל הוא כזה: מישהו כתב משהו שנראה לנו אידיוטי לגמרי, נעמיד אותו במעגל (בטח שלא בשמו, אנחנו הגונים!), כולנו נצחק עליו ונראה כמה אנחנו שנונים ומבינים יותר טוב ממנו מה זה "אינטרנט" "מוזיקה", "שזאם", "מה פתאום טייפ, מה, היא ב-86'?" או כל דבר אחר. כמה הוא טיפש, זקן, לא בעניינים להבדיל מאיתנו, הסופר-מעודכנים מלשלשי הממים. נתחרה אחד בשני מי יכתוב משהו יותר מצחיק ושנון על הטיפשות שבתיאור מקצב וכו'.

העובדות לא מזיזות לאיש. השיר נמצא לפי התיאור? לא רלוונטי!

והנה אפקט הבומרנג במלוא הדרו: ההעלאה האווילית של הסטטוס התמים שזכה לאהבה רבה בקהילה הקטנה והדו לאומית של יפו הופכת את כל המשתתפים במשחק (כותבי כוב"ד, נותני הלייקים והמגיבים) לשוטי הכפר. אבל הרעיון שקהילה שלמה מוכיחה שכולה צאצאי קרבת משפחה צפופה מדי הוא בלתי נתפס מבחינתה. עוצמת הקהילה נבנית מהמספר הרב של הפרטים שמרכיבים אותה ומתחושת העליונות האדירה שהתפתחה אצלם בזכות יכולתם לצחוק על הטיפשים מהם לכאורה כשהכל מהדהד במאסות הקוראים.

כל הסאגה הזו צריכה מעתה להיות ההגדרה למילה אירוניה.

אז כאמור הגבתי שם בשמי, חשפתי את קלוני ובכך "עברתי את גבול הטעם הטוב" (שם, שם). רגע, קודם תייגתי אותם בסטטוסים שכתבתי בפייסבוק. אח"כ כתבתי בעמוד הקלון תגובה קצרה עם קישור לסטטוס המקורי שלי בו נחשף גם השיר שנמצא. ואז הגבתי ישירות ובתקיפות, כן, בישירות ובתקיפות, לתגובות המיזוגניות והגילניות והרומסות שזכיתי להן.

למשל, מישהו כתב "זו הסיבה שאני לא פותח לאמא שלי פייסבוק" וזכה לעשרות לייקים. אז הסברתי לו נחרצות למה המילים האלו בלתי נסלחות. וכנהלאה. והנה כמה מהכינויים שזכיתי בהם: כולה היה לה בלוג עלוב/ כולה עשתה סרט דוקומנטרי שלא שינה את העולם/ שום דבר שעשתה בעולם החומרי לא רלוונטי כאן/ היא בנאדם בלתי נסבל ולא נחמד בעליל/ בהמה/ כיבדתי את הגיל שלכן/ היא לא יודעת מה זה "הגדרת פרטיות"/ אתן (למי שתמכה בי) שולפות את קלף הפאשיזם (מה?)/ תמכרי את המחשב/ תעזבי את האינטרנט/ לכי למקומות אחרים.

אבל אם לנפות את הכל, האסון הגדול של חיי אליבא דכוב"ד הוא שאני מ-בו-ג-רת. זהו החטא הבלתי נסלח שאין עליו כפרה. מכאן הכל מתדרדר. מכאן חוסר ההבנה שלי באינטרנט, בבדיחות, בממים, בשפה, מכאן הטמטום שלי, לבקש עזרה במציאת שיר בעזרת תיאור מסוים. לא משנה מה אני עושה באינטרנט כל יום כל היום.

אני מציעה לכם, חברים יקרים, לא להתבגר. זה יהפוך אתכם ללא רלוונטיים בקרב מי שהיו יכולים להיות הילדים שלכם, או חלילה, אם ממש התבגרתם, הנכדים. זהו החטא הקדמון. ושום דבר שתעשו בחיים לא יציל אתכם מזה כשבני 22-28 מסבירים לכם מה זה שזאם, מם, או אינטרנט, גם אם המצאתם אותו בעצמכם. ואם אתם זה אתן, כלומר נשים, החטא כבד עוד יותר. אתן הופכות לתינוקות חסרות ישע. אבל אולי הבן הטוב יקנה לכן מחשב ויפתח לכן חשבון בפייסבוק ורק יפקח עליכן שלא תעשו לו בושות כדי שלא יתברר שגם ההורים שלו, טפו, לא עלינו, בני דודים.